פרק ראשון

חוויות השיא והיכן למצוא אותן

החיפוש הנצחי של האדם אחרי האקסטזה

1.

בספרה של רולינג, 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', שהפך לסרט עטיר פעלולים, קוסם צעיר ומוכשר מבית הספר הוגורטווס, מגיע מאנגליה לניו יורק שבאמריקה עם מזוודה קטנה ובלויה בידו, המלאה חיות קסם קטנות וגדולות. כאשר אתה נכנס לתוך המזוודה הזו, אתה מוצא את עצמך בתוך חלל עצום ממדים שבתוכו גן זואולוגי מדהים שיש בו יצורים מאגיים, מוזרים ויוצאים מן הכלל, שנפקדו לגמרי מתוך ספרי הביולוגיה הרגילים.

איך זה יכול להיות? להזכירך, אפשר לקפל את החלל לתוך עצמו וליצור מרחב מקביל לזה הרגיל, אך בעל ממדים משלו. את המזוודה הזו רולינג העתיקה ללא שום היסוס ונקיפות מצפון ישר מן המזוודה הקטנה והמרופטת של מרי פופינס, שגם היא הכילה מימד סמוי, שלכאורה לא מתקבל על הדעת. מרי פופינס השתמשה באותו עקרון שבו השתמש דוקטור הוּ עד שקשה לדעת מי גנב ממי, ואם בכלל הייתה כאן עבירה.

מבחוץ, ספינת הזמן של דוקטור הו נראית כמו תא טלפון של המשטרה האנגלית. אבל כאשר אתה נכנס פנימה, אתה מוצא את עצמך בתוך מרחב גדול יותר לאין שיעור. ככה זה, המרחב הוא יחסי ואפשר לכווץ ולמתוח אותו כרצונך, כמובן, בעזרת הציוד המתאים.

וכל זה, להזכירך, רק משל שנמשלו... הנפש האנושית. לאמור, מבחוץ אתה רואה גוף פיסי תלת ממדי, אך כאשר אתה נכנס פנימה אתה יכול למצוא את עצמך בתוך מרחב רב ממדי, שלגודלו אין חקר;

מי יודע היכן הנפש מתחילה והיכן היא נגמרת? אולי היא מתחילה אי שם בשחר הזמן ומסתיימת באחרית הימים. אולי היא מתחילה בקצה האחד של היקום ומסתיימת בקצהו האחר. האמת, אין לי מושג ירוק. עד כה שוטטתי ברחבי המזוודה הקטנה שלי רק במידה מוגבלת.

בכל מקרה, חיות הפלא של רולינג משוטטות גם במזוודה שלי, ואין בכך כל פלא. הן משוטטות בנפש של כל אחד מאיתנו כי כל אחד הוא פלא; נשמתו היא פלא גדול וחידוש כמוהו לא היה מעולם.

חיות הפלא מקסימות ומפחידות אותנו. הן מוזרות, חורגות מן הטבע הרגיל ולא פעם מסוכנות, במיוחד כאשר אינך יודע לתקשר איתן כפי שידע אותו קוסם צעיר. הן מגיבות על מי שאתה ועל מה שאתה מרגיש. אם אתה פוחד מהן, הן פוחדות ממך. סגולה להן לחיות לשקף את המציאות סביבן כמו תינוקות קטנים. אין להן מסננים רגשיים והן מיד משקפות את מצבך כמו בדמות ראי. כאשר חיה מפחדת, היא נמלטת על נפשה או תוקפת.

הכי טוב, שתלמד לתת אמון ולא לפחד מהן כלל. כשאתה משדר חיבה והערכה כנה ליופיין ולעוצמה הטבעית שלהן, הן מתנהגות איתך בחיבה דומה ומקבלות אותך כאחד משלהן. והרי, כפי שהן חיות פלא בעיניך, כך אתה הוא חיית פלא בעיניהן. האם חשבת על זה? לחוצן, אתה עצמך חוצן. לכלב אתה כלב ולחיה מוזרה אתה מוזר בדיוק כמוה.

הנפש שלך דומה לאותה מזוודה מכושפת שמלאה חיות פלא שונות ומשונות. אפשר לומר בפשטות שיש בך מימדים סמויים ומופלאים, כוחות קסם ואולי ממדים אחרים, שהמציאות הרגילה אינה מכירה. היא מגבילה את טווח הקליטה שלה או שמפרשת אותם רק על פי הידוע לה. לחיות פלא אין מקום במציאות השגרתית ולכן הראיה הרגילה פשוט מתעלמת מהן כמו לא היו קיימות כלל.

2.

מזווית אחרת, אפשר לומר שהמציאות שלנו נחלקת לפחות לשני ממדים. באחד, העולם השגרתי, המוכר לחושים ולשכל הרגיל. כאן, אתה האישיות המוכרת לך. במינוח פילוסופי, במישור הזה, אתה חי ב'עולם התופעות' – המציאות ששכלך הרכיב בכוחות עצמו. במינוח של דון חואן, זהו עולם ה'טונאל' – העולם והאני של התפיסה השכיחה, שהוא 'ההבניה הרעיונית' שלך.

אך המימד השני הוא מסתורי ועמוק יותר לאין שיעור. במינוח הטולטקי של דון חואן, זהו עולם 'הנגואל' – הוא מונח מעבר לטווח הקליטה של האישיות הרגילה שלך וזקוקה לקשב מיוחד – מעין מדיטציה או פתיחות לעל-חושי. כאשר שני המפלסים האלו נפגשים ברגעים מסוימים, האדם חש שהוא נתקל במשהו מופלא, נעלה לאין שיעור ממנו, ושמא מחריד ובלתי מתקבל על הדעת, פרדוקסלי ואבסורדי, שמאיים על שפיותו.

במינוח של חוקרי הדת והחוויה המיסטית, הוא נתקל ב'נומינוזי', מעין הצצה חטופה בפניו של זה שהוא מעבר לידוע, שאינו נתפס במחשבה. כאן, אתה חש שמתחת ל'עולם התופעות' – ה'פנומנולוגי', מצויה ממשות אחרת, שהיא מעבר לאנושי – 'הדבר כשהוא לעצמו' של קאנט, ה'נומן'.

אמנם, לדעת קאנט, אין 'הדבר כשהוא לעצמו' ניתן לידיעה כלשהי אלא רק לאמונה. אך מי שהמציא את המונח 'נומינוזי', חוקר הדתות, רודולף אוטו, רצה לומר, שהחוויה המיסטית מסוגלת להסיט לרגע את המסך שבין ה'פנומן' ל'נומן' ולהעניק לאדם הצצה חטופה בפניו של 'הנשגב'.

ובכן, בהיבט האחד של קיומך אתה אישיות החיה בעולם התלת-ממדי של תופעות הטבע המוכרות, אותן חוקר המדע הרגיל. בהיבט השני של קיומך, אתה מחובר לממשות מסתורית, שאינה נתפסת בשכל אלא נודעת רק לחוש המיסטי העל טבעי או לנשמה, וגם זאת, רק כמציץ מבין החרכים. כאן, אתה העצמי הגבוה, שמחובר למציאות רחבה יותר לאין שיעור מזו המוכרת לאישיותך.

על פי המשל הטאויסטי, האישיות הרגילה שלך דומה לצפרדע החיה כל ימיה בתוך באר. העצמי שלך דומה לצפרדע החיה באוקינוס. כאשר שתי הצפרדעים האלו נפגשות, הן מתקשות מאד לשוחח זו עם זו. החוויה הקיומית שלהן שונה לחלוטין. הן יכולות להשתמש באותן המלים אך המציאות שלהן כה שונה שהן לא באמת מבינות האחת את שפת השניה.

לצפרדע הבאר, הצפרדע של האוקינוס היא חולת נפש הסובלת משגעון גדלות או דמנציה. לצפרדע של האוקינוס, הצפרדע של הבאר היא ילדותית ומוגבלת, מאותגרת לא רק בשכלה אלא בכל חושיה, שאינה יודעת כלום על הממשות. היא מסתפקת בחיים שטחיים ודמיוניים בתוך המטריקס הקטן שהיא בנתה סביבה. היא קוראת לה להצטרף אליה כדי לגלות את ממדיו האמתיים של הקיום, אך הצפרדע של הבאר חוששת לאבד את שפיותה ואת חייה ולא מסכימה לוותר על עצמה ועל עולמה.

ואולי, אין זה כה טיפשי מצידה לסרב להצעה הנדיבה של בת משפחתה ולהצטרף סתם כך למימד מציאות שהיא אינה מכירה.

על הסכנות המופיעות כאשר שני מפלסי המציאות האלו נפגשים ללא הכנה מספקת יכול להעיד סיפורה של רולינג. כאשר חיות הפלא משתחררות מן המזוודה, הן זורעות ברחבי ניו יורק הרס ומהומה. דרוש עמל גדול מצד הקוסם הצעיר שלנו כדי להחזיר אותן אל המזוודה.

למזלה של ניו-יורק יש הרבה קוסמים שבהטיית שרביט אחת יכולים להחזיר את העיר ההרוסה לקדמותה תוך מספר רגעים. למרבה הצער, כאשר אדם נחשף לפני הזמן לחוויית הנשגב לא תמיד אפשר לתקן באותה מהירות את הנזק שנגרם לנפשו.

ואכן, בסיפור האגדה של רולינג, חלק חשוב בתיקון העיר הוא להמטיר עליה גשם של שכחה. אסור לבריות לזכור את הפלאים שאליהם נחשפו ללא בקרה, שלא להמיט עליהם מבוכה ובלבול מוחות. וכמו תמיד, יש אחד, שנדמה שלומיאל ביש מזל שנקלע כמו במקרה אל 'עולם המופלא' ללא הכנה מספקת. בתחילה, הוא מגיב כמו כולם למפגש הזה עם הבלתי מוכר מתוך זעזוע גדול. ובכל זאת, יש בו משהו שמהר מאד 'מתאקלם' בסביבה המוזרה, החדשה לו לגמרי. אולי התמימות שלו מאפשרת לו לקבל את המציאות החדשה כמו ילד המסתגל לדברים מוזרים בקלות מפתיעה מכיוון שמוחו עדיין פתוח לכל האפשרויות. 

צא ולמד, שכל אחד מאיתנו הוא, כביטויו של קאנט, 'אזרח בשני עולמות' – העולם הרגיל של האישיות הרגילה, שהוא הבנייה שכלית של המין האנושי כולו, ועולם המסתורין, המפגיש אותנו עם העצמי שלנו, הממדים הסמויים של המציאות והממשות המוחלטת שמעבר לכל. כאן, השכל מאותגר עד הקצה כדי לפנות מקום לחוויה הבלתי אמצעית. 

שני העולמות האלו אינם נמצאים סתם כך במקביל האחד לשני אלא מהולים זה בזה ומזדווגים זה עם זה ללא הרף – הכל על פי דרגת הבשלות והעומק הרוחני של האדם הנחשף אליהם. לאמור, מה שמוזר לאחד, הוא פשוט ומובן מאליו לשני. מה שמהווה חלל פנוי לאחד, הוא מלאות מופלאה לשני. מה שמייסר את האחד, משחרר את השני, וכיוצא.

לאורך כל ההיסטוריה בני אדם סיפרו על חוויות שונות שפקדו אותם כאשר שני הממדים האלו, המוכר והנומינוזי, נפגשו. הם כינו זאת התגלות, חוויה מיסטית, אקסטזה או התעלות. בדרך כלל, הם פירשו אותן בהיקשר דתי.

בספר זה נחקור את החוויות האלו גם מזווית מודרנית יותר. הפסיכולוג אברהם מאסלו כינה אותן 'חוויות שיא' בהדגישו את האינטנסיביות היוצאת מן הכלל של חוויות שכיחות יותר. אם האדם החולה הסיט את החוויה הנורמלית לעבר מצוקה נפשית יוצאת דופן וליקוי תפקודי, הרי ש'איש השיא' של מאסלו הסיט את החוויה השכיחה לעבר שמחה יוצאת מן הכלל ושיפור מפתיע בביצועים.