פרק ראשון

השאמן

 השגריר שלנו ב'עולם הרוחות'

1.

פעם, לפני אלפי שנים, היה טוב, הרבה יותר טוב מהיום... או שלא, תלוי את מי אתה שואל. יש המאמינים שפעם האדם חי בטבע מתוך סולידריות והרמוניה. הוא היה חביב האלים מעל וידיד לכל היצורים השוכנים מתחת – קטנים כגדולים, טורפים כאוכלי עשב, נחשים כחרקים. הוא התייחס אליהם מתוך כבוד כאחים ואחיות.

הטבע כידוע לכל, כולו חסד ורק האדם הוא הילד הבעייתי והמופרע במשפחה הגלובלית הזו... או שלא, תלוי את מי אתה שואל.

יש המאמינים שפעם אנשים ידעו לדבר בשפת החיות והצפורים ותקשרו את הדוות – הישויות המלאכיות המופקדות על מלאכת הטבע. הם למדו לשוחח איתן בחלומות צלולים, מסעות מחוץ לגוף וסמי הזיה שרקחו מצמחים אקזוטיים כמו הפיוטה והאיוסקה. אחרים, חסרי סבלנות, זכו לחזיונות מופלאים בעזרת ליקוק זיעתן של צפרדעים ארסיות.

אין ספק שהמהפכה התעשייתית, שהולידה את חברת השפע, לא הוסיפה הרבה בריאות לפלנטה המסכנה שלנו. לעומת זאת, היא הוסיפה לה כמות עצומה של... זבל; החל בעשן של בתי החרושת והמכוניות וכלה בשאריות פלסטיק ופסולת רדיו-אקטיבית. בין כה וכה, זכינו לפיצוץ אוכלוסין ואנו זוללים את מקורות המחייה שלנו בקצב מואץ בעודנו ממשיכים לכרות את היערות ולזהם את האדמה, האוויר והמים.

דומה, שאנו כורתים את הענף שעליו אנו יושבים או מזריקים וודקה רוסית לוריד, מהולה באקונומיקה. הסיכוי לצאת מזה בריא ושפוי הוא קטן יחסית. בכל מקרה, במקום להוריש לילדים שלנו עולם טוב יותר, אנו מורישים להם עולם מלוכלך ומסוכן יותר. אמנם, אחד מהאחים מרקס כבר הודה שאין לו שום כוונה לעשות משהו בשביל הדורות הבאים. וזאת, לטענתו, כי הם לא עשו כלום בשבילו. ועדיין, בהנחה שתוחלת החיים שלנו מתארכת, האם לא כדאי לנו לחשוב באיזה עולם נחייה אחרי הפנסיה?

האם פעם חיינו בהרמוניה עם הטבע? לדעתי המלומדת, לא היו דברים מעולם. פשוט, פעם האוכלוסיה האנושית בעולם הייתה קטנה, והיא יצרה סוג של איזון עם האקולוגיה שלה. שימו לב, 'איזון' ולא 'הרמוניה'. וזאת, כי אני לא קורא 'הרמוניה' למעגל של 'טורפים ונטרפים' הממחזרים את המשאבים שלהם בכך שהם אוכלים אחד את השני. אני שומר את המילה 'הרמוניה' למציאות שבה כולם יוצאים מנצחים. הם כבר נגמלו אחת ולתמיד ממשחקי הדיאלקטיקה והאנטרופיה של 'טורף-נטרף', 'אדון-עבד' ו'קורבן-תוקפן' ולא זקוקים להם יותר כדי לשרוד או להרגיש שהם גיבורים.

האם אנו הורסים את הפלנטה שלנו? אני חושב שמדובר בהגזמה פרועה של חובבי האפוקליפסה. מזה אלפי שנים הם צופים לנו כליון ומאשימים אותנו בכל אסון.

כפי שמספרים לנו הפליאונטולוגים, מומחי המאובנים, החיים על פני הפלנטה שלנו היו תמיד קשים. עוד לפני היות אדם עלי אדמות התחוללו אסונות טבע בעלי עוצמה מחרידה, החל בפגיעת מטאור, התפוצצות הר געש וכלה בתזוזה של הלוחות הטקטוניים. ברזומה המביש והטראגי של כוכב הלכת שלנו רשומות כבר שש השמדות המוניות שהכחידו כמעט את כל צורות החיים... הרבה לפני היות האדם.

למרבה המזל, אנו רואים שהפלנטה שלנו התאוששה וחזרה לפרוח. היא שבה והולידה שפע עצום של צורות חיים חדשות. למרבה הצער, קשה להתנחם בכך יתר על המידה, שכן מדובר בסקלת זמן של מליוני שנים, שאינה רלוונטית לקיום האנושי. והיה אם נצליח להשמיד את עצמנו בנשק אטומי או ביולוגי, בעודנו מסבים נזק חמור לכדור הארץ, כל הסיכויים שהוא יתאושש עם הזמן ויחזור לתפארתו. אך ספק אם המין האנושי יחזור אי פעם להתקיים עלי אדמות. הפעם, הפלנטה הכחולה תחשוב פעמיים אם לקחת סיכון בהופעתו של יצור אינטליגטי ואלים מסוגנו.

 אך אפילו אם מעולם לא התקיימה בינינו לבין הטבע הרמוניה גדולה כפי שמספרים לנו חסידי הנאו-פאגניות, אין ספק שהתקיים איזון מסוים שבזכותו שרדנו. היום גם האיזון הזה הולך ונהרס במהירות. מאידך, אם לפני כמה עשרות שנים היה קשה להסביר לבריות מהי 'המהפכה הירוקה' שאנו זקוקים לה, היום כמעט כל ילד מבין את חשיבותה. 

הטבע הוא אמן של מחזור. לדידו, לא קיים כלל 'זבל' – הוא ידע הרבה לפני אינשטיין שכל מאסה היא אנרגיה, ולא משנה כלל מהי צורתה החיצונית. 'זבל' פירושו שדבר מה נפלט מ'מרקם החיים' וחדל לזרום במעגל הקיום המשותף. לטבע יש רק חילופי מאסה ואנרגיה. כל דבר מעובד שוב ושוב כדי לשרת את מעגל החיים.

כמו בשאר הדברים, בתחילה, אנו, בני האדם, מתנהגים כמו חיות. אחר כך, כאשר האינסטינקטים שלנו נפגעים על ידי השכל, אנו מתנהגים גרוע מחיות. אך אם אנו מצליחים להפיק לקח מן הנסיון המר, אנו לומדים לשתף פעולה עם הטבע, ועם הזמן, לשפר אותו. ככלות הכל, אנו היצורים הכי אינטליגטיים בטבע. הטבע יצר אותנו כדי להתעלות על עצמו. הוא מצפה מאיתנו למלא שליחות מופלאה – להאיר אותו ברטט האהבה והקדושה שלנו.

בלב העידן החדש עומד הרעיון של שיבה אל הטבע באמצעות החוויה השאמנית – מתוך מודעות לרב-ממדיות של המציאות ולאופן שבו 'עולם הרוחות' ועולמנו הפיסי מחוברים לאין הפרד. השאמן הוא חוליית הקשר שבין העולמות האלו והוא חיוני לשניהם. הטבע עצמו מתעלה בעזרת האדם שהוליד... במקום לקלל אותו באבי-אביו.

2.

הגישה השאמנית מיסטית לטבע היא שונה בעליל מזו המדעית. היא אינה מודרכת על ידי חקירה בדרך של ניסוי ותעייה אלא בהתגלות והתקדשות. בדרך כלל, השאמן הוא נבחר מילדות על ידי הרוחות ומודרך על ידיהן. הוא רגיש מילדים אחרים לנוכחות של המימד העל חושי בחיינו. מדובר ביעוד או 'תפקיד', שתכופות הוא כפוי טובה, התובע מן האדם מסירות נפש, משמעת עליונה, ולא פעם, הקרבה עצמית.

אך אין די בכך שהאדם הוא 'הנבחר'. כדי להתמודד עם מציאות נסתרת, שונה בעליל מזו הפיסית, נחוצה הכשרה ממושכת, המועברת במסורת ממורה לתלמיד. היכולת לנוע בחופשיות בין העולמות באה רק לאחר שנים רבות של לימוד וצמיחה אישית.

מזווית אחרת, כולנו שאמנים מלידה שהרי כולנו היינו פעם ילדי פלא – היינו פתוחים וקשובים לפלא של המציאות הזו, שדבר בה אינו מובן מאליו.

בכל מקרה, אי אפשר להבין את השאמן בלי להתייחס למציאות שבתוכה הוא פועל – 'עולם הרוחות'. 'עולם הרוחות' עשוי להתקיים כממלכה נפרדת המצויה במימד מציאות שונה, אך היא גם יכולה להימצא 'כאן ועכשיו', סביבנו, לאפוף אותנו מכל עבר ממש כפי שמקיפים אותנו אינספור תדרי רדיו וטלויזיה.

העובדה שאנו חיים בתוך מציאות סמויה מהעין כמו דגים באוקינוס אדיר, אינה צריכה להפתיע היום אף אחד. הפיסיקה גילתה שהחושים הרגילים שלנו קולטים רק טווח זעיר עד גיחוך של ספקטרום ההוויה. קחו לדוגמה את 'הספקטרום האלקטרומגנטי'. האור שהעין רגישה אליו היא רק קטע זעיר ממנו. מעליו ומתחתיו יש טווח עצום של תדרים שעשויים להיות הרבה יותר עוצמתיים אך איננו קולטים אותם בצורה בלתי אמצעית.

אפילו לקול יש טווח עצום של תדרים שהאוזן שלנו אינה יכולה לקלוט. אוזן הכלב מסוגלת לשמוע תדרים גבוהים בהרבה משלנו ואילו אוזן הפיל רגישה לתדרים הרבה יותר נמוכים. פילים יכולים לשוחח ביניהם בקולות נמוכי תדר. רק מכשיר מתאים יזהה את השיחה הזו המתנהלת מתחת לסף החישה של בני האדם. העטלפים, הדולפינים וכמה יצורים אחרים, למדו להשתמש בצלילים גבוהי תדר בצורה גאונית – הם המציאו את המכ"ם.

ובצד התדרים השונים יכולים להימצא מימדים אחרים שגם אליהם אין לנו גישה. הפיסיקה המודרנית פיתחה את תורת העל מיתרים המתארת מציאות של עשרה מימדים. האיזוטריקה מדברת גם היא על מציאות רב ממדית אך יש לה הרבה יותר מה לומר עליהם מלבד לתאר אותם בצורה גיאומטרית מתמטית.

תאר לך ישויות שהגוף שלהן הוא אתרי או אסטרלי – הוא מצוי בתדר אחר ומשום כך אינך מסוגל לראותו. וייתכן שהישויות האלו מאכלסות מימד מציאות אחר, ומגיעות לכאן רק מעת לעת מסיבה הידועה להן.

השאמן נקרא תחילה ה'רואה' כי הוא מסוגל לראות במו עיניו את אותן ישויות. הוא גם נקרא ה'חולם', שהרי 'המציאות האחרת', זו המתנהלת מאחורי הקלעים של המציאות הפיסית או בתוכה, מופיעה תכופות במצבי מודעות חריגים כגון חלימה צלולה, מסע חזיון או 'סמי הזיה'. למעשה, כאשר הם מרחיבים לך את קליטת המציאות, ולא רק מעוותים אותה, יש לכנותם 'סמים להרחבת המודעות'.

המוח שלנו הוא סלקטיבי. הוא התמחה להתמקד במה שחשוב להישרדותו ולהתעלם מכל השאר. דרושה אישיות יוצאת דופן או הכשרה מתאימה כדי לאפשר לו לקלוט טווח עשיר יותר של תדרים וממדים ולהיווכח לדעת שהמציאות הרגילה שלנו היא רק 'פני השטח' של המציאות. משום כך השאמן נקרא גם 'איש דעת'. הוא יודע דברים הנסתרים מעיניהם של אחרים.

מי מאכלס את עולם הרוחות? תחילה, כל אלו שיצאו מגופם וגילו שהם ממשיכים לחיות כ'רוחות'. אין בהם שום דבר מיוחד מלבד זה שהם לא חיים יותר בגופם הפיסי. שם נמצאים אבותינו וכל שאר היצורים שהלכו לעולמם. אך ל'ממלכת הרוחות' כמו לארץ פנטסיה ב'סיפור שלא נגמר', אין גבולות. היא מכילה המון ישויות שאף פעם לא לבשו גוף פיסי. אנו מכנים אותם מלאכים או דוות.

הדת והאיזוטריקה ספרו לנו רבות על העולמות הסמויים האלו ועל הישויות המאלכסות אותם לממלכותיהן השונות. כפי שאין הגוף שלנו מתקיים בלעדי הנשמה, כך אין לך אף נברא שחסר נשמה ורוח חיים. זה מתחיל באטום, שיש לו נפש כלשהי, וכלה ביקום כולו כשלם. לנשמת היקום אנו קוראים... אלהים.

השכל שלנו בקי פחות או יותר במציאות החושית הרגילה, אך הנשמה שלנו יודעת הרבה על מה שנמצא מאחורי הקלעים של המישור הפיסי. היא יודעת שהרוח קדמה לחומר והיא עתיקה ממנו לאין שיעור. היא משתמשת בגוף לצורך מטרותיה שלה, שתכופות, אינן ידועות לאישיות ולשכל שלנו ואולי אפילו עומדות בניגוד לאג'נדה שלהם.

וכך, השאמן הוא מישהו המחובר לנשמתו בצורה הרבה יותר אינטימית משאר הבריות ומסוגל להקשיב להדרכתה בשימת לב. החיבור הזה לעצמו מאפשר לו להיכנס לעולם הרוחות ולצאת ממנו בשלום.

 לפעמים, החוש לנסתר עובר במשפחה בתורשה גנטית. ליודעי חן, אולי אין כאן רק תורשה אלא גם בחירה. נשמה שיעודה הוא להפוך לאשת סגולה או איש דעת, בוחרת להיוולד במשפחה שיכולה להעניק לה את הכלי הפיסי המתאים כדי לעשות זאת.

בכל מקרה, כמעט כל ילד הוא בתחילה גלוי עיניים ורואה דברים מבלי לדעת שהם 'לא רציאונליים'. זה יכול להיות 'חבר דמיוני' שעימו הוא משחק, מסעות מחוץ לגוף או זכרונות בהירים מן הגלגול הקודם. בדרך כלל, מאוחר יותר, הכשרון המדיומלי הזה נחסם. 'הגדולים' אומרים לילד שהוא בודה דברים מלבו או שיש דברים שאסור לדבר עליהם אם אינו רוצה להיחשב ל'משונה', 'מנודה' או 'משוגע'. כל מציאות דורשת הסכמה משותפת. כל מטריקס נברא מן החלימה המשותפת של אלו הנוטלים בו חלק.

כאשר שאמן כזה חריג בחברה שבה הוא חי, הוא נפלט ממנה ועלול להיחשב ל'אויב הציבור'. הוא מאיים על קיומה הוירטואלי המוסכם. למזלו, במרבית החברות השבטיות, משוגע כזה נחשב לאיש רוח הניחן בנשמה יתרה. כאן, היחודיות שלו דוקא זוכה להוקרה וכבוד.

מרבית הילדים יוותרו על החיבור לעולם הרוחות כדי לשרוד בעולם של 'מוֹגְלִים' וחכמי מעשה, שהרגישות שלהם ליוצא דופן מוגבלת. אך יש גם ילדים כאלו, שהגורל בחר בהם לשמש שגרירים ועושי שלום בין עולם בני האדם לעולם הרוחות. אפילו הם מבקשים לחמוק מן היעוד הזה, הוא רודף אחריהם כמו אל קנאי וכופה עליהם את מלאכת הקודש הזו בחוזק יד.

יש כאלו שחייהם יהיו תלויים מנגד עקב תאונה או מחלה קטלנית עד אשר יבינו שעליהם להיכנע. הטראומה הזו תרופף במידה רבה את הקשרים הרגילים שלהם לגופם ולעולמם החברתי. היה עליהם לפגוש את מלאך המוות פנים אל פנים כדי להבין שמוטלת עליהם משימה יוצאת דופן. היה עליהם לקלוט עד הקצה את הרפיפות והשקר של המציאות הרגילה כדי להיחלץ מן ההיפנוזה ההמונית של ההסכמה החברתית. היה עליהם למות ולהיוולד מחדש, להפוך לאיש רפאים כדי לקבל רשות כניסה אל עולם הרוחות.

כמו עיוור שהמגבלה החמורה שלו מחדדת את חושיו האחרים, השאמן עשוי ללקות בכישוריו החברתיים או לעבור מחלה קשה כדי לזהות את קיומה של מציאות אחרת ולהיחשב לאורח רצוי בה.

בחרתי לפתוח את הדיון בדמותו של השאמן, בסיפורה של קייתלין מתיוס, כפי שהוא מופיע בספרה, 'לשיר את הנשמה הבייתה', כדי לגעת בכמה נקודות מרכזיות, החשובות לנושא שלנו.