פתיחה

‏ בני האדם הם יצורים מאגיים

1.

בספרו הראשון, 'משנתו של דון חואן', קסטנדה הוא סטודנט נבוך ועקשן, מלא קושיות כרימון, בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת לוס אנג'לס. בספרו השמיני במספר, 'כוח השקט', הוא מכשף רב עוצמה, לוחם, הנאבק לזכות במתת החירות המוחלטת. את ספרו הראשון הוא כותב כעבודת גמר לתואר אקדמי. את ספרו השמיני הוא כותב כתרגיל מאגי. עדיין הוא מבקש למסור עובדות, אך הפעם כפי שמדריכה אותו החלימה שלו. על פי עצתו של דון חואן, מורו של קסטנדה, אין הוא צריך לעסוק בכתיבה כספרות אלא ככישוף:

"תחילה, אתה צריך לצייר לעצמך את חוויותיך, ממש כאילו אתה חי אותן מחדש, ואחר כך תצטרך לראות את הטקסט בחלימה. הכתיבה, בשבילך, אינה צריכה להיות תרגיל ספרותי, כי אם תרגיל בכישוף".[1] 

 ‏למושג כישוף מספר משמעויות. מצד אחד, הוא מציין את השליטה שיש לאדם על המציאות ועל בני אדם אחרים בכוח רצונו הבלתי רגיל. אם המכשף לכוד בתוך אנוכיותו, הוא עשוי להשתמש בכוחותיו לשלילה ולהפוך את המאגיה שלו לשחורה; מפחידה, אכזרית ורצחנית. אך עבור דון חואן, למונח כישוף יש גם משמעות אחרת. 

בעיקרון, אין בכישוף שום דבר מיוחד. אנו תמיד מעצבים את תפיסת החושים הרגילה של העולם המוכר בכוחה של ההתכוונות שלנו. אנו יכולים לגלות, באותו כוח עצמו, שהיקום שבתוכו אנו חיים מכיל מימדים ועולמות רבים אחרים עד אינסוף – הכישוף אינו אלא תרגיל בהרחבת המודעות הרגילה שלנו!

 כל בני האדם הם יצורים מאגיים המתקיימים בתוך יקום שביסודו הוא רצף חזיונות של הרוח. מי שמימש את הפוטנציאל הטמון בו, יכול להיווכח בכך מתוך התנסותו העצמית. חכם הטאו הסיני אומר: אחרי שהאדם מגלה, שאין הבדל מהותי בין העולם הרגיל למעשה כשפים, כמעט ולא נותר לו מה ללמוד. 

‏בסדרה של ספרים מרתקים, שאכן הילכו עלי קסם כמעשה כישוף, מתאר קסטנדה בהרחבה את נתיב החניכה שעבר בהנחייתו של דון חואן למעלה מעשר שנים. הוא מספר כיצד בהדרגה אימץ לעצמו את ראיית העולם של המאסטר שלו ואת דרך החיים שכפתה עליו. כוונתו המקורית, לפתות את דון חואן לספק לו פרטים על צמחים מעוררי הזיה, נשכחה ממנו. בלא משים מצא את עצמו נסחף אל עולם שהיה באחת זר ומאיים, אך גם מסתורי ויפה עד עוצר נשימה, שהיווה אנטיתזה לכל צורת החשיבה וההתייחסות שלו – לעצמו, לעולם, ולסגנון חייו.

 ‏קסטנדה, האמון על הגישה המדעית, השכלתנית, אותה רכש באוניברסיטה ואשר מן הסתם התאימה גם לנטייתו האישית, מתעמת לראשונה עם הרוח המאגית-מיסטית המפעמת בדון חואן. לראשונה, הראיה השגרתית והאינטלקטואלית שלו סופגת מהלומה אחר מהלומה כאשר דון חואן מכריחו להתבונן על הכל מזווית חדשה. הוא נוכח לדעת, שהינו לכוד בתוך עולם צר ומשעמם, המנוכר למסתורין העמוק של החיים. כל לקח חדש הוא זעזוע חדש החודר עד נבכי נפשו וכופה עליו להעריך מחדש את כל מציאותו. 

‏צעד אחר צעד מתוודע קסטנדה לתפישת עולם מורכבת, המבוססת על התנסויות על חושיות. בכל ספר נחשף טפח נוסף והדברים מקבלים זוויות ראיה חדשות, מתחדדים ומתעמקים. ניתן כמעט לחוש כיצד קסטנדה עצמו משתנה. כיצד אותו איש אקדמיה, קודר ועצבני משהו, שאינו חסר נחישות והתמדה אך שהינו יהיר וצר אופק, הולך ונעשה רב גוונים, פתוח וענו יותר. הוא משתנה בעל כורחו. ההתנסויות והידע החדש, הנספג לא רק בשכלו אלא חשוב מכך, בגופו, משנים אותו גם כאשר הוא נצמד בכל כוחו לאני השגרתי שלו.

 ‏נתיב הדעת שדון חואן מלמד מכוון בראש וראשונה לנפץ את הכלא שבו ‏כולנו אסירים – כלוב החשיבות העצמית שלנו; האני משתקף בעיני עצמו בדמות בבואה ומונע את האפשרות לראות מעבר לו. 

לדברי דון חואן, האני הרגיל הוא רק בועה זעירה בתוך ים אינסופי. כבני אדם יש לנו סיכוי להיפתח לעולמות נוספים, חדשים, בל ישוערו. אנו מסוגלים להתעלות על דפוסי השגרה, לבוא במגע עם עוצמה גדולה ולזכות במתת של חיים נצחיים. אך האני הרגיל יעשה הכל שלא להפקיר את עצמו. הוא נאחז בגבולותיו בעקשנות איומה וממאן להרפות. זו הסיבה העיקרית שנתיב זה כה קשה. זו מלחמה כפויה שעל מנת לנצח בה יש צורך בזהירות וחכמה עצומה. במיוחד, מכיוון שזו מלחמה נגד עצמך. אך כל נצחון, ואפילו הוא חלקי, מרחיב לפתע את גבולות התפיסה ופוער חרך-הצצה ליקום אינסופי.

 אחרי שמתגברים על הפחד מפני חלל כביר זה נותרת הפליאה, ההתפעמות. האדם קונה דעת וענווה. הוא נוכח באפסותו. אך הוא גם לומד על מרחבים עצומים ויופי שכמוהם לא שיער. 'העולם על-פי דון חואן' אינו בטוח ומוגן. מי שמזהה 'טוב' עם 'בטחון' עלול לחוות את העולם הזה כמקום עוין ואכזרי עד אימה. אך הוא גם מסתורי עד אין קץ. הוא ניחן ביופי פראי וחסר מעצורים. לאוהבים יופי ומסתורין, עולם זה הוא אתגר ומסע מופלא. 

‏יחד עם קסטנדה אנו נוטלים חלק בסבך החניכה שלו לכישוף ולדעת. יחד עימו אנו נחשפים לראיה חדשה ומסתורית על העולם. יחד עימו אנו מתעמתים עם הלא ידוע; מפגשי עוצמה הכורכים יחד אימה, תמיהה, שגב, כאב, התחדשות, ולא פעם, שחוק גדול המרכך את הדרמטיות העצומה של המפגשים הללו.

  ‏2.

  האם כל מה שמספר לנו קסטנדה אמיתי כדבריו? אישית, שאלה זו כמעט ולא העסיקה אותי. שלא כקסטנדה, נטייתי האישית היא להעדיף דווקא את המסתורי על פני הברור מתוך הרגשה, שהאמת העמוקה אינה בהכרח יותר צלולה; "מי הדלי צלולים", אומר המשורר טאגור, "מי האוקיאנוס אפלים". גם חיי שלי הוליכו אותי להתנסויות יוצאות דופן, שהמחישו לי כמה מעט אנו יודעים על עצמנו ועל העולם. חלק ממה שקסטנדה מספר אני יכול לאשר מתוך חוויותי שלי. לכן, ‏לדעתי, טועים אותם מבקרים הסבורים שקסטנדה בדה את הדברים ומעשה הכישוף היחידי שלו הם אכן ספריו, תוצר של חלימה בהקיץ במשמעותה הרגילה, כלומר, דמיון ספרותי.

 לדעתי, קסטנדה מתאר חוויות אותנטיות. נטייתו להסתיר את עצמו בחיי היום יום תחת פרטים שלא כולם נכונים היא חלק מ'אמנות היוקשים' אותה הוא מלמד; האמנות לדעת להסתתר מעיני הבריות על-מנת להיות משוחרר מדעותיהם, מהכוח המשעבד של ההסכמה החברתית, שדעות אלו כופות על היחיד שלא מדעתו. הרבה מאד מהידע הרוחני אותו הוא מעביר בכתביו תואם לתורות רוחניות אחרות, במזרח ובמערב. לכן, רק מי ששולל את תקפותן של כל התורות הללו יראה בקסטנדה סופר פנטסיה מוכשר אך אנתרופולוג חסר אמינות ומיסטיקן הוזה, המוליך שולל את קוראיו כאשר הוא מתיימר למסור רשימות שדה מדויקות על מפגשיו עם דון חו‏אן. 

‏אישית, לא קסטנדה האיש מעניין אותי וגם לא שאלת אמינותו. עיקר מגמתי בספר זה הייתה לערוך בצורה שיטתית את עיקרי משנתו, המפוזרים בתוך ספריו בין חומר רב שרובו סיפורי. כוונתי להציע תקציר למטאפיסיקה שלו ולטכניקות בהן הוא נוקט לפיתוח התודעה והרצון. במקומות לא מעטים ערכתי השוואות קצרות עם תפיסות אחרות, בעיקר עם תורת הקבלה היהודית והיוגה המזרחית, הן לצורך העימות וההרחבה והן להצביע על הסכמה בסיסית המאירה את הנושא מזווית שונה, שיש בה לתרום להבנת החומר.

 ‏מה שאותי הטריד יותר מכל בספרי קסטנדה זה הרובד של הכישוף במשמעותו השלילית, המאגיה השחורה והאכזרית, המופיעה כחלק מעולמו של דון חואן. דון חואן טוען ש'אין הדברים כפי שהם נראים'. אך כל הסבריו לא הצליחו לשכנע אותי לגמרי. הרושם המצמרר שנותר אחרי שקראתי לראשונה את 'הטבעת השניה של העוצמה', שבו מנסות חניכותיו של דון חואן לחסל את קסטנדה על מנת לינוק לעצמן את האנרגיה שלו, עדיין נותר בעינו. 

כפי שאיני כופר בתקפות החוויה המיסטית, כך איני כופר בממשות של ‏כוחות רוחניים שליליים. לא קשה לעוות ולסלף את יעודנו הרוחני כבני אדם. ניתן לטעות בדרך גם כאשר היא מתייהרת להיות מודרכת מלמעלה בידי אלוה כל יודע, לא כל שכן‏, כאשר היא תוצר של ידע אנושי שנרכש בניסוי וטעייה.

 ‏רוב הדתות מתבססות על כתבי קודש שנמסרו מפי נביאים, שהיו אמורים לקבל את הדברים ישירות מהאלוהות היודעת כל. אפילו אם נסכים לאפשרות כזו ניתן לראות עד כמה חיונית היא הפרשנות הנכונה לאותם כתבים ועד כמה קל לעוות ולסלף את הכל. כאשר הרוח המקורית פורחת כלפי מעלה נותרים רק לוחות שבורים, רק אותיות מתות. מלים שהיו אמורות לכוון את דרכו של האדם כלפי העילאי ולהעניק לו השראה הופכות להיות עילה והצדקה לדיכוי איום ומעשי תועבה ורצח. אלוהים היא אחת המלים החביבות ביותר על השטן. מאחורי מילה זו הוא מטיב להסתתר טוב יותר מאשר מאחורי כמעט כל מילה אחרת. 

‏דון חואן מציג את הידע שברשותו לא כקבלה מלמעלה אלא כפרי עמל של אלפי שנות חקירה רוחנית, שנערכה על ידי הרואים הקדומים, הטולטקים, ו'הרואים החדשים'. אמנם, גם לו יש מעין הדרכה מפורשת, 'חוק הנשר', שכמו נמסרה מאותה ישות עליונה, אך כפי שהוא מתאר את תהליך התפתחותו של הידע בספר 'האש שבפנים', הרי עיקרה של משנה זו היא הישגם של חוקרי הנסתר מכוחה של הראיה העל-חושית שפיתחו.

 דון חואן מסביר את המעבר שהתחולל במסורת זו ואת המיקוד השונה שקבלה ומגדיר את ההבדל בין הכישוף במשמעותו השלילית לדרכם של הרואים החדשים. אך האמנם נקי עולמו של דון חואן מרישומיה של אותה מאגיה שחורה? האם הצליח להשתחרר מאותה נקודת מוצא מטאפיסית של הרואים הקדומים, תפיסת הנשר הדמונית שלהם? שאלות אלו העסיקו אותי בפרק הראשון של הספר. השתדלתי לחדד את הקושיות ואת העימות מבלי להתיימר לפתור קושי זה לחלוטין. במהלך הספר הנקודות שנגעתי בהם בפרק הראשון מתבהרות מזוויות שונות. את מרבית הספר השתדלתי ‏לכתוב כמענה אפשרי של דון חואן לקושיות אלו. 

‏דון חואן מציין לא פעם שעל האדם ללכת ב'נתיב שיש לו לב'. עליו ללכת בדרך היכולה לגרום לו לחוש שלם ונינוח: "מתי יודע הלוחם שלנתיב יש לב? כאשר הוא מתאחד איתו. כאשר הוא מתנסה בשלווה ובהנאה בלכתו לאורכו".[2] ובכן, האם נתיבו של דון חואן הוא נתיב שיש לו לב עבורנו? על שאלה זו צריך כל אחד לענות כמובן לעצמו, מתוך מה שלמד לדעת על נתיב זה מתוך ספריו של קסטנדה ומתוך התנסותו שלו. את תשובתי האישית אני שומר לעצמי. ספר זה בא רק להראות שבין אם יש לנתיב זה לב לגבי או לא, מכל מקום, לדעתי זהו נתיב רב עניין ויש מה ללמוד ממנו. 

 דומה, שעבור דון חואן היה לנתיב זה לב והוא הלך בו עד תומו. אך אל המוחלט, אל החירות, יש יותר מנתיב אחד. יתכן אף שמספר הנתיבים המוליך אליו הוא כמספר בני האדם המחפשים אותו. יהי רצון שימצא כל החפץ בכך את נתיב הלב שלו.

[1]. כח השקט, עמ' 12 

[2]. מציאות נפרדת, 195‏