פרק ראשון

גיבור העל המיתולוגי

להגיח מן הכאוס, המאגיה והמוירה

1.

המון הגיבורים אותם פגשנו לאורך הדורות במיתולוגיה, בדת ובאמנות, הוא עצום ולא יספר מרוב. החל באלים הראשונים של המיתוס הקדום, המשך בדמויות ססגוניות וקסומות מן האגדה והמעשיה העממית וכלה בגיבורי העל אדירי העוצמה ואשפי הטכנולוגיה של הקומיקס, שנולדו במאה העשרים.

הומרוס, המשורר היווני העיוור, שאולי היה בעצמו אגדה, הנחיל לעולם את תמצית המיתולוגיה היוונית העתיקה בשתי יצירותיו, האודיסיאה והאיליאדה. אמנם, הוא לא ברא את גיבוריו אך הוא עיצב את דמותם בעיני הדורות הבאים.

סטן לי, אמן הקומיקס היהודי, שחגג לא מזמן את יום הולדתו ה-91, רשאי להיחשב להומרוס מודרני, שהוריש לתרבות שלנו סדרה שלמה של אלים חדשים – גיבורי על מופלאים, שיצר לבדו או בשותפות עם יוצרי קומיקס אחרים.

גיבור העל החדש נולד אמנם בעידן המודרני אך הוא קבל השראתו ממסורת ארוכה של יצירי הדמיון הארכיטיפי והפנטסיה הטהורה, שנולדו לאורך ההיסטוריה כולה. וככל שילידי הקומיקס פרו ורבו לאלפיהם עד שאיכלסו יקום שלם של דמויות, ממדים וקווי זמן, נעשה ברור לכל שבלא משים נולדה לנו מיתולוגיה חדשה, מרשימה, מלאת חיות וקסם, היפה לעידן שלנו.

בדומה למיתולוגיות העתיקות, היא לא רק משקפת אותנו אלא גם מעצבת אותנו בדמותה כצלמה.

מהומרוס ועד סטן לי לא היה לנו דור כה יצרתי ושופע רעיונות, שהוליד מספר כה עצום של גיבורים מיתולוגיים חדשים; מסופרמן ועד ספיידרמן, מאיש הפלדה ועד וולוורין, ממגניטו ועד הפניקס האפלה, וכיוצא בהם לרבבה – סדרה בלתי נשכחת של דמויות, שכל אחת מהן ראויה לספר מרתק בפני עצמו.

אולי זה התחיל בחיפוש נלהב אחר דמויות העשויות להסעיר את נפש הילדים ובני הנוער, שהיו קהל היעד הראשוני של חוברות הקומיקס. אך עם השנים, הדמויות האלו, במיוחד אלו ששרדו לאורך עשרות בשנים, הוסיפו גוונים חדשים ומימד עומק בלתי צפוי. יוצרים צעירים הצטרפו למשפחת האמנים המקורית, טפחו ושכללו אותן חזור ושנה בעלילות גבורה חדשות.

בדרך כלל, בנבדל מהגיבור הרגיל, שניחן באומץ לב, מוסר גבוה, מיומנויות לחימה יוצאות דופן ונכונות להקרבה עצמית, גיבור העל החדש ניחן בעוצמה בלתי רגילה, מאגית – תולדה של מוטציה, תאונה מופלאה או טכנולוגיה חדישה. הוא גם עשוי להיות אל או חוצן, שהגיע לכאן מכוכב או מימד אחר.

לדוגמה, סופרמן שוגר אלינו על ידי הוריו מכוכב קריפטון לפני שהושמד. השמש הצהובה במערכת הפלנטרית שלנו מעניקה לו כוחות יוצאי דופן ההופכים אותו לדמוי אל קדום, שירד משמים לחיות בינינו כאחד האדם.

איש העכביש, ספיידרמן, קבל את כוחותיו הנדירים מעקיצת עכביש מהונדס, ואילו איש הברזל, איירון מן, הממציא הגאוני, טוני סטראק, הוא אדם רגיל שכמעט והתמזג עם חליפת הפלדה שלו, השקולה בכוחה לזה של צבא קטן ומשוכלל.

למען אלו שהתגעגעו לאלים מן המיתולוגיה הישנה זומן אל יפה תואר ונמרץ, לוחם דגול, שנולד לפני אלפי שנים במיתולוגיה הסקנדינבית – אל הרעם 'תור', שהסתגל חיש לעולם החדש, הצטרף אחר כבוד לחבורת האוונג'רס היוקרתית, ואפילו התאהב בבת אדם.

גם מי שאהב בילדותו נפילים, טרולים וקיקלופים, לא נשאר וחצי תאוותו בידו. למענו נוצרה דמותו של 'הענק הירוק' – גיבור זועם מעולם התוהו, מאותגר שכלית אך בעל כוח מפלצתי. מה שמעניין, שבתוך הקינג קונג המגודל הזה שוכנת נפשו העדינה והביישנית של אדם רגיל, פיסיקאי בשם ברוס באנר, שהיה שמח להיפטר מהמתנה האפלה שקיבל. כפי שנגלה בהמשך, הוא בהחלט אינו היחידי בקהל הקדוש והנודע לתהילה של גיבורי העל, שהיה חפץ לחזור להיות... אדם מן השורה.

נדיר למצוא בעולם העתיק של גיבורי המיתולוגיה כאלו החפצים לוותר על כוחם. רובם נולדו עם כוחותיהם ולא הכירו כלל אפשרות אחרת. הרצון לוותר על העוצמה הארכיטיפית שלך בשם הנורמליות היא סוגיה מודרנית ביסודה.

אולי זה המקום לחזור מעט על עקבותינו על מנת להסב את תשומת הלב הראויה לזיקה העמוקה שבין גיבור העל החדש לגיבור המיתולוגי העתיק.

2.

כאשר חוסר האונים שלנו להתמודד עם המציאות כובל, משפיל ומאיים על חיינו, עקרון העונג מגיח מן התת-מודע לאזן את החרדה בהזיית גדלות ומילוי משאלות. כל ילד קטן הוא גיבור מיתולוגי בעיני עצמו, החדור עוצמה אדירה. הוא קוסם, שמסוגל להשפיע על העולם בכוח החשיבה המאגי שלו. אחרת, העולם הזה, המלא ענקים ומכשפות – בדמותם של מבוגרים ודודות היסטריות, הצובטות בלחייו מתוך אהבה אנוכית, היה בלתי נסבל לגמד כמוהו.

בחלומותינו אנו מסוגלים לבצע מעללים מופלאים, שנבצרים מאיתנו בהקיץ. כוח דמיון נטול עכבות ומעצורים מספק לנו בחינם כל דבר שהמציאות האפורה, הנדושה, חסרת ההתחשבות, מונעת מאיתנו. מה שלא יעשו היוזמה, כושר ההמצאה והעבודה הקשה, תעשה הפנטסיה הטהורה. מה שלא יעשה הטבע, יעשה צבע הכשף של הדמיון.

 למרבה העניין, בראשית ימיו של המין האנושי, האדם לא ראה את עצמו כגיבור גדול. למעשה, הוא חש את אזלת ידו והיה חדור פחדים מפני הסביבה האלימה שבה חי. כוחות הפרא של הטבע היו כה אימתניים, נטולי שליטה, שהוא התקשה לייחס לעצמו את היכולת להתמודד איתם.

תחילה, הוא צייר לעצמו את כוחות הטבע המסתוריים האלו בדמותם של אלים ורוחות החדורות בכל. חוש הישרדות בסיסי, שחלקו פחד וחלקו הערצה, אמר לו שעליו למצוא חן בעיניהם. הוא העדיף לשרת אותם מתוך הכנעה על מנת לזכות לטובות ההנאה שציות עיוור הבטיח לו: הגנה אישית, פריון, הצלחה בצייד ונצחון בקרב על השבט השכן – כל מה שאיש מערות צעיר היה יכול לחלום עליו.

אפילו כאשר הכפר הזעיר התרחב לעיר סואנת והמיתוס השבטי הפך לדת, האלים המשיכו לתבוע הכנעה ופיוס בקורבנות ופולחן. בני האדם דמו בעיניהם כזן מפותח של חיות, הצריכות להצדיק את קיומן בשירות הולם.

האלים היו גיבורי-העל של העולם העתיק. לכל אחד מהם היו כוחות על-טבעיים וסגולות מאגיות. הם היו שליטי היקום ואדוני כל-מערכת, מחוללי התופעות, שרצונם הוא חוק... ברקיע, עלי אדמות ובשאול.

המיתולוגיה העתיקה היא פרסוניפיקציה של כוחות הטבע והנסיון ליצור איתם יחסי קרבה, שיעניקו לאדם ביטחון בסיסי בקיומו. המיתוס היה חדור רוח מאגית, שהבטיחה שליטה חלקית על יקום מסוכן ושורץ מסתורין, שנבצר לגמרי מבינתנו, באמצעות השבעת רוחות וריצוי האלים.

כל אימת שבן האנוש חש דחף לקחת את גורלו בידיו, המיתוס הקדום ראה בכך הפרה גסת רוח של סדר הדברים והתגרות אווילית ומסוכנת ברצון האלים. ה'היבריס', תודעת גדלות מזויפת שהאדם נוטל לעצמו, גילם במיתולוגיה היוונית את אשמתו הקיומית של הגיבור הטראגי – שחצנות שראשיתה בערות מגוחכת וסופה עונש מחריד.

ברבות הימים, אזלת האונים והחרדה מפני כוחות עצומים ולא נודעים, שהולידו את הצורך בחסות האלים, יצרו גם פיתוי לחצות את הגבול שבין העולמות. התחדש רעיון שהתרוצצו בקרבו הפחד מפני האי נודע, הכמיהה אל הנשגב והתשוקה אל האסור; אֵל כי יחמוד בת אדם ויוליד עמה בן כלאים שחציו אל וחציו אדם. ושמא להיפך, אלה כי תתאהב בגבר בשר ודם ותלד לו צאצא, שחציו קסם מרהיב וחציו שבריריות נוגעת ללב.

האין זה 'היבריס' שעתיד להיגמר ברע ככל חוצפה אנושית אחרת? לא אם מדובר בכך שהאלים עצמם מקרבים אליהם את בן האנוש או בת התמותה ומרעיפים עליהם חיבה, סקס וכבוד, מרצונם החופשי. בכל מקרה, הסכנה האורבת לגבר או לאשה ברי המזל עדיין רבה, שהרי מדובר במפגש עם עוצמה בלתי נתפסת.

כפי שנלמד מהמיתולוגיה, במרבית הרומנים האלו, לאל או לאלה צפויה אכזבה רבתי, ואילו הגורל הצפוי לבני התמותה הוא רע ומר. נדיר, שהזוגיות הזה מאריכה ימים. במקרה הטוב, האדם זוכה לטעום מן האמברוסיה, שהופכת אותו לאלמותי והוא מצטרף אחר כבוד לפנתיאון האלים שעל האולימפוס או הופך למערכת כוכבים נוצצת בשמיים.  

בינתיים, זן חדש של בני אדם הופיע עלי אדמות: גיבורים ונפילים שהם צאצאיהם של אלים ובני תמותה, הניחנים בסגולות מהממות, מכוח פיסי אדיר עוצמה ועד עורמה מעוררת השתאות, כישוף וראיית הנסתר. המוצא הכפול הזה מעניק להם יתרון על בני האדם הרגילים. אמנם, אין הם חיים לנצח כמו האלים, אך שאר-רוח ואצילות להם, כמו גם כוחות על-טבעיים.

בדרך כלל, גיבורי הקדם של המיתוס הם בני כלאים של אלים ובני אדם; גיבורי על החדורים כוחות מופלאים – זן נדיר, העומד בפני עצמו. קחו למשל את המפורסם שבבני הכלאים האלו, הרקולס.

אפילו האלים עצמם יראים מעוצמת ידו, העשויה ללא חת. אמו, אלקמינה, הייתה אשה רגילה, אך אביו היה זאוס, מלך האלים. הזיווג הזה הוליד נפיל רב-און, שעלילות הגבורה שלו התפרסמו בכל העולם העתיק. לביש מזלו, אנושיותו הפכה אותו גם גיבור טראגי, שבהתקף טירוף רצח את בני משפחתו ומת ביסורים קשים, כאחד האדם.

גיבור העל המיתולוגי, הרקולס; הדבר האחרון שאתה רוצה זה לצאת לדו-קרב עם צאצאו העצבני של זיאוס. העובדה שחציו ילוד אישה לא צריכה להסיח את דעתך... מחציו השני. הסיכוי שלך לצאת חי מהמפגש איתו שקול לסיכוי שהיה לאריה מנמאה, שאת עורו הוא עוטה אחרי ששיסע אותו כגדי.

מאידך, תחשוב איזה רושם היית משאיר על כולם, אם היית במקרה... הנכד שלו. במיוחד, אם תרמוז על המשתמע מכך – אתה הנין של זאוס, מלך האלים, בכבודו ובעצמו!

בהזדמנות חגיגית זו, הרשו לי לציין כבדרך אגב, שסב-סבי, זכרונו לברכה, היה אחד הנכדים של אותו נין קדוש. תודה, אבל באמת שאין צורך להשתחוות לפני.

במהרה, ותמלא הארץ מלכים רמי יחוס ומעלה, שכל אחד מהם רואה באל אחר את אבי-אבותיו או לפחות, תולה את אילן היוחסין שלו בגיבור מיתולוגי נודע לתהילה. המוצא יוצא הדופן העניק לו, בעיניו שלו ובעיני אחרים, זכויות יתר על ההמון הנקלה, שמוצאו בטיפה סרוחה וסופו רימה ותולעה.

לקח לו למין האנושי מספר אלפי שנים להיחלץ מהשליטה הרודנית של המלכים האלו – בני שחץ וחוצפה, שראו בעצמם צאצאי אלים וגיבורי קדם. למרבה העניין, המלכים האלו לימדו את שאר בני האנוש לאמץ לעצמם את אותן זכויות מפוארות, שבתחילה היו שייכות רק לבני האצולה – נבחרי גורל וחביבי האלים.

למשל, בראשית ימיה של האמפריה המצרית העתיקה, רק פרעה נחשב לבן אלמוות כצאצא ישיר של אל השמש. כל העם עבד בפרך כדי לבנות לו פירמידה, שתשגר אותו לעולם הבא, משם ימשיך להרעיף את חסדו על הממלכה. בהדרגה, בני האצולה המצרית אימצו את רעיון האלמוות וכל אחד מהם ציפה להגיע לעולם הבא בכוחה של פירמידה קטנה, קבר מפואר עטיר הירוגליפים, או לפחות 'ספר מתים' מהודר, שנכתב על ידי כוהנים מוסמכים.

לבסוף, אפילו בן ההמון הפשוט החל להאמין שיש לו נשמה בת אלמוות והוא רשאי לשרוד את מותו, אם לא בפירמידה, לפחות בחול המדבר, שישמר את גוויתו לעתיד לבוא.

באופן דומה, הגיבור הקדום, שהיה חייב להיות צאצא האלים כדי להיחשב ראוי לתהילה עולמית, הפך עם הימים לאנושי יותר מבלי לאבד את קסמו. רעיון חדש זרח בלבנו: אפשר להיות גיבור ללא מגילת יוחסין – רק מתוקף הסגולה האישית והמעשה הנלבב.

נקל לשער שאת המעבר הזה אפשר לייחס לראיה חדשה של האדם את עצמו, שאת ניצניה זרעו ברוחנו הפילוסופיה היוונית והאמונה היהודית: מישהו שלא נוצר כעבד נקלה לשרת את האלים רבי הכוח והגחמה כמו במיתולוגיה המסופוטמית, אלא יצור תבוני המסוגל ללמוד את חכמת היקום ולחיות מתוך חירות. וטוב מכך, מישהו שנברא בצלם אלהים, למען ירש את הארץ.