מבוא

עוצמה ואקסטזה

חוסן בלתי רגיל, שלהוב מיני,

והנצחון על הפחד

1.

כל תרבות יוצרת לה באופן טבעי גיבורים עזי רושם. הם משמשים לה התגלמות של אידיאל, צלם דמות, שעל פיו אפשר לעצב את הדור הצעיר. הגיבורים הם ביטוי מוחשי של ערכי החברה, מקור התפעלות ומופת חינוכי. אנו אסירי תודה להם. בדרך כלל, אנו חייבים להם את חיינו. הם האבות של החברה, המורים שלה, אלו שאפילו ב'מותם קידשו לנו את החיים'. הם מעוררים בנו את כוחות היצירה וההגשמה. הם מעניקים השראה למסע האישי שלנו אל המימוש והתהילה.

אמור לי מי הגיבור שלך ואומר לך מי אתה. כל אחד מוצא לו גיבור שעימו הוא מזדהה, המשמש לו מקור השראה ומדריך. תרבות צבאית, כגון זו של ספרטה היוונית או זו של הסמוראים היפניים, שואפת ליצור את הלוחם האידיאלי. תרבות דתית, כגון זו היהודית, הנוצרית או הבודהיסטית, מטפחת ערכים של אמונה ודבקות. כאן, הצדיק, הקדוש והנאור הם הגיבורים הגדולים.

לכל תרבות יש מאות תרבויות שוליים ולהן אלפי גיבורים משלהן, ואפילו זה הגנב שאף אחד לא הצליח לתפוס, האקר הגאון או צייר רחוב אנונימי, שניצח את הממסד בעצם היותו חריג משונה. אם נפטר מן העולם ממנת יתר של סמים זה לא מפחית חלילה מכבודו. אולי זה אפילו מצמיח סביב ראשו הילה זהובה של קדוש מעונה.

את הסדרה הזו, המוקדשת לארכיטיפים בחיים, בפילוסופיה ובקולנוע, נתחיל  בשני סוגי גיבורים, הלוחם והמאהב.

צד שווה לאהבה ולמלחמה – שניהם עוסקים בענינים של חיים ומוות. אולי "היום כבר לא מתים יותר מאהבה", כפי שאומר השיר, אך רק למראית עין. למעשה, האהבה ממשיכה להפיק דרמות של התמסרות קיצונית, קנאה עזה, התעלות והתאבדות, כפי שעשתה זאת מימים ימימה. בכל מקרה, טול מהחיים את האהבה ואתה נותר רק עם קליפה שדופה, שכל עסקה בהישרדות או בגעגוע רומנטי המחלה את הלב.

במלחמה ברור לכל שאתה עורך בכל רגע הימור על חייך ולא רק בשדה המערכה אלא באימון עצמו. אפילו אתה נוקט זהירות מירבית, אתה עלול להיפצע מתנועה לא זהירה, שלך או של זולתך, פגיעה של סיף או כדור תועה. 

בדרך כלל, גיבורי המלחמה זוכים להירשם בדפי ההיסטוריה ולהנות מתהילת עולם. אפילו את גיבורי האהבה אנו מעריכים בעיקר על האומץ והתושיה להילחם כדי לזכות באהבה. אחרי שהגיבור זוכה בנסיכה הוא נעלם איתה מעבר לשקיעה. דומה, דבר נדוש היא האהבה עצמה ואף אחד לא מתעניין באמת בזוג הזה אחרי שהצליח להגיע בשלום לחופה. מעטים יודעים שהאתגר הגדול של גיבור האהבה הוא אחרי החופה.

לכאורה, הלוחם שונה לגמרי בהלך רוחו ובכישוריו מאלו של המאהב. זה מטפח את העוצמה, החוסן, האומץ, התכסיסנות, עמידות גבוהה לכאב וחסך קיצוני, הגאוה בעצמו, הנכונות למות. גם אם אינו מניח לשנאה לשמש לו מניע, הוא תאב נצחון. הוא רוצה לחסל או לכבוש את יריבו. הוא תחרותי עד הקצה.

ואילו זה מטפח את עדינות הנפש ואנינות המגע, הוא אמן השואף לחלוק את לבו, הוא כובש על ידי התמסרות. הוא חש את זולתו כחלק מעצמו. הוא רוצה לענג ולהתענג. הוא חפץ להעניק חיים למי שהוא אוהבו.

אם הגבורה מטפחת את הגבול, אהבה מבקשת למחוק אותו כליל. היא שואפת להתמזג עד כדי איון עצמי. משום כך, האהבה עצמה זקוקה תכופות לאומץ לב אך לא כדי להכניע את זולתה אלא כדי לבטל את עצמה. בכל אופן, לאהבה טוב כאשר אין לה צורך בכל התגברות או תושיית רצון. היא מכבדת את הספונטניות הגמורה ושואפת אל ביטול המתחולל מעצמו, מתוך התפעלות נפש עד כלות.

בתחילה, אנו נתחקה אחרי השוני שבין העולמות האלו וננסה לתהות על סודותיו ומתכון ההצלחה היחודי של כל אחד מהם. בהמשך, ככל שנעמיק, נגלה שיש שורש משותף נעלם לשתי צורות הוויה אלו. אך רק כאשר הגבורה והאהבה מוכנות לחזור את המקור הקמאי שלהן ברוח.

2.

שתי תורות גדולות הגיעו אלינו מן המזרח. האחת, זו שמוצאה ב'שאולין',[1] שהתמחתה בטיפוח נזירים לוחמים, שהקדישו חיים שלמים להפוך את עצמם חסינים לכל מאמץ ואיום. השניה, אמנות הטנטרה, שלימדה איך להגיע להארה באמצעות האקסטזה המינית. דומה, אין לך שתי אמנויות שהן שונות ומקוטבות מאלו, השואפות להשיג דבר והיפוכו. הראשונה, נצחון על יריב. השניה, אחוד בין אוהבים. בכל אופן, הצד המשותף מתגלה כאשר אתה מבין ששתיהן טופחו באמצעות אמנות המדיטציה. אותה מדיטציה עצמה, שיכולה להפוך אותך ללוחם על, מסוגלת להפוך אותך למאהב על. 

  גיבור המלחמה זקוק לעוצמה. עליו להתגבר על אויב או מכשול גדול, התובעים ממנו אימוץ כל הכוחות. עליו לטפח בעצמו את העוצמה הפיסית ואת נחישות הרצון. איך מטפחים עוצמה? ובכן, כמו במכון כושר. אתה מתחיל עם משקולת קלה ומגדיל את הכובד בכל פעם בצורה הדרגתית. הצלחתו של כל תרגול הוא בתכנון מדויק של דרגות המאמץ. התלמיד המתחיל עובר סדרה של מכשולים, שהולכים ונעשים קשים יותר ככל שהוא מתקדם. מורה זהיר לא ישים לחניכו את הרף כל כך גבוה שהוא יכשל. בדרך כלל, מאמץ יתר משיג תוצאה הפוכה – הוא גורם לתלמיד לסגת. 

אך לא מדובר רק בהגדלת הכח הפיסי באופן ישיר. במקביל, התלמיד מפתח יכולת להתמודד עם כאב ועם הפחד שמלווים מאמץ גדול. לא בחינם, המילה מאמץ מכילה את המילה אומץ. כל מאמץ בלתי רגיל, מפרך, תובע מן התלמיד אומץ לחצות גבול, שנדמה לו בלתי עביר. מדובר איפוא גם בכח סיבולת ואומץ, שהם לא פחות חשובים ממפגן הכח עצמו.

 לא פעם, המנצח הוא זה שמסוגל להחזיק מעמד רגע אחד נוסף על היריב שלו. כך רוקי בלבואה, המתאגרף הבלתי נשכח, שיצר סילבסטר סטלון בצעירותו. אמנם, הוא חזק מאד, אך עיקר כוחו לספוג מכות שהיו משאירות כל אחד אחר מעולף לגמרי. הוא לא מסכים להתמוטט. הוא מסוגל להכיל דרגות גבוהות של כאב מוחץ מבלי לאבד את הכרתו ואת עשתונותיו. עיקר כושרו בכח הסיבולת שלו. הוא פשוט מתיש את יריביו, שעמידים פחות ממנו. 

במזרח, הדרך לפתח עוצמה פיסית היא פשוטה עד גיחוך. הרעיון הוא שאנרגיית הצ'י מתגייסת מיד לכל מקום בגוף שחוטף פגיעה כלשהי. היא מחזקת אותו ומתחילה מיד לרפא אותו. די שתחבוט בכל אזור בגופך כדי לגרום לאנרגיית הצ'י לנוע לשם ולחזק אותו. במשך שנים הלוחמים חובטים את גופם בכל דרך אפשרית במכות יבשות וכך מטפחים את חוזקם במידה מופלאה. למשל, אפשר באמצעות דפיקות ראש בשק חול במשך שנים לחזק את עצמות הגולגולת שתהינה חזקות פי ארבע מגולגולת רגילה. תרגול מתקדם יותר מסוגל להפוך את גופך חסין כמעט לכל פגיעה פיסית, בתנאי שאתה מוכן כראוי למכה. על פי המסורת, אתה מסוגל לחסן את גופך אפילו בפני פגיעת חרב או רומח. קשה לומר מה כאן אגדה ומה מציאות. בכל מקרה, אין ספק שאמני לחימה מסוגלים לבצע מעללים הנדמים להדיוט בלתי אפשריים.

 אמן אהבה אינו מחפש עוצמה כי אם אקסטזה. הוא חניכו של עקרון העונג. כאן, האנרגיה צריכה לנוע אל איבר המין ואל הלב כדי ליצור שלהוב שהוא ארוטי ורוחני כאחד. איך מטפחים את האקסטזה? 

ובכן, אם המומחה באמנויות לחימה מגדיל את כמות המאמץ, גיבור האהבה מעצים את הרגישות. כל חוש ניחן בגן עדן וגהינום משלו. ככל שהוא מתעדן הוא נעשה רגיש לדקויות ומרקמים שפעם היה אטום או אדיש אליהם.

 אמן האהבה מעדן את כושר הקליטה של חושיו. החשוב מכל החושים באמנות הזו הוא דוקא החוש הנחשב המגושם ביותר – המישוש. כף ידו של אמן הלחימה נעשית מיובלת וקשה – 'מסוקסת', עד שהיא כמעט חסרת רגישות לכאב. המחיר לכך, שהיד הזו נעשית פחות רגישה ל'סקס' ולמגע באופן כללי. אך מאהב מטפח את הרגישות בקצות אצבעותיו לדרגה הכי גבוהה שהוא יכול. המגע המרפרף ביותר נעשה שער לעונג גדול, לרטט המסוגל לפתוח את הלב. 

אם הלוחם לומד להתעלם מגירויים כגון מראה, ריח או צליל כדי להיות קשוב לגמרי לתנועה הבאה מתוכו, המאהב מפתח רגישות מוגברת בכל חושיו. האהובה היא כלי נגינה שהוא לומד לפרוט עליו כדי להפיק הרמוניות חושניות נפלאות. היא יכולה להלהיב את רוחו ביופי הקורן של דמותה, בריחה הבשום, המשכר, בצליל קולה המהפנט, בכל תנועה קלה של גופה.

 בכל אופן, צד דומה בין הלוחם למאהב, שהם לומדים 'לרקוד' יחד עם הזולת בתזמון והרמוניה, גם אם כל אחד מהם שואף לתכלית שונה לגמרי. הראשון חייב להיות מוכן לכל תנועה של יריבו ולכן הוא מפתח כלפיו רגישות הגובלת במדיומליות על חושית. המאהב שואף להתאחד עם אהובתו. הוא חש בה בתוכו כ'עצם מעצמו ובשר מבשרו'. הם נעים יחד במחול שתכליתו עונג עצום, המתיך וממוסס את כל הגבולות ביניהם. היריבים לוחמים כדי לנצח. המאהבים רוקדים יחד כדי להתערבל. 

עם זאת, דומה, שיתוף רוח יש כאן אפילו בין יריבים, כל זמן שהם רוחשים כבוד זה לזה. אנרגיית ההישרדות מחדדת את הרגישות לדרגה כמעט בלתי נסבלת. ללא הכשרה מתאימה, הרגישות הזו היתה עלולה להפוך למתח קטלני, משתק. ואילו כך, הפחד הופך לערנות ועוצמה מהירה כבזק.

 וגם האקסטזה זקוקה לכלי חסון, המסוגל להיפתח באמון לשטף האנרגיה הבלתי רגיל. עדות טראגית לכך הם מאהבים, שחטפו התקף לב באמצע משגל. הריגוש המיני העז היה גדול מדי עבורם. 

המדיטציה מלמדת אותנו שהן המלחמה והן האהבה זקוקות להקשבה עמוקה, חיבור עצמי, ויכולת 'להתאים' את תנועותיך עם הזולת. העובדה ששתי אמנויות אלו הן כל כך פיסיות במהותן מחייבת גוף חסון, בריא, רגיש ואינטליגנטי, המסוגל להכיל ולהוליך דרכו אנרגיה יוצאת דופן.  

[1]. את ההתחלה של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם בודהידהרמה, שהגיע למנזר שאולין בשנת 520 לספירה. מטרתו הייתה להפיץ את הבודהיזם בכל רחבי סין. הוא התקבל במנזר בודהיסטי שנקרא שאולין – "היער הצעיר", שבו עסקו הנזירים הסינים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. בודהידהרמה פיתח גרסה מחודשת של בודהיזם, שהתקבלה על ידי הסינים בזרועות פתוחות. הזרם החדש נקרא צ'אן או, כפי שהוא בעיקר מוכר במערב בגרסה היפנית, זן. לפי האגדה הוא נכנס למערה ושם תרגל מדיטציה במשך תשע שנים. לפי אגדה אחרת, הוא ראה את הבעיות הנפשיות של הנזירים שנבעו לעתים ממצב בריאותי רעוע ותשישות. הדבר גרם לו לפתח תרגילי צ'י קונג מיוחדים, שהיו אמורים לפתור בעיות אלו. מתוך, ויקיפדיה, ערך, קונג פו.