פרק ראשון

הלוחש לרוחות

מעבר לחרדת המוות והנטישה

1.

אדם מדיומלי המסוגל לראות או לשוחח עם המתים מכונה היום בשם 'הלוחש לרוחות'. הוא ניחן ב'חוש שישי' לראות את 'המציאות הנסתרת'. אולי הכשרון 'העל חושי' הזה מצוי בכולנו אך לרוב במצב רדום. אצל הלוחש לרוחות החוש הזה פעיל ומאפשר לו לקלוט 'עולם אחר'. הוא מסוגל לחצות את הגבול שבין 'הארץ התיכונה' – המציאות התלת ממדית, הנתפסת בחושים, להיכנס אל אותה ממלכה רפאית של הנשמות ולבקר בשאול עוד לפני מותו. כך הוא הופך להיות 'חוליית הקשר' החיונית שבין החיים למתים המסוגל לשאת מסרים מפה לשם ובחזרה.

יש נשמות רבות שאינן מסוגלות 'להיכנס אל האור', שכן יש להן חשבון לא סגור עם החיים. אולי האדם שרצח אותן מסתובב עדיין חופשי. אולי יש להן מסר להעביר, שבועה שנשבעו או תשוקה שעליהן לספק לפני שהן הולכות מפה. הלוחש לרוחות מסייע להן להשלים את המעגל הקרמטי שלהן ולשחרר את הפחד והתשוקה, שמרתקים אותן עדיין למישור הארצי.

אנו דואגים לא רק לנשמותינו שלנו. אנו חווים טראומה להיפרד מאדם קרוב, אהוב, שהלך לעולמו והשאיר אותנו לעולמנו בלב שבור. אנו רוצים לדעת מה קרה לו ולא פעם אנו רוצים לשמור איתו על קשר. אין דבר המרגיע ומפייס אותנו כמו הידיעה שהוא לא ממש מת, שהוא עדיין עמנו, שהוא רק עבר ל'מקום' אחר ואנו עדיין יכולים ליצור עימו קשר. הלוחש לרוחות מאפשר את הקשר הזה ולכן לא פעם, הוא היחיד המסוגל לשכך את חרדת המוות והנטישה שלנו ולהחזיר לנו את האמון בחיים.

ההשקפה שלנו על המוות קובעת במידה רבה את ההשקפה שלנו על החיים. אי אפשר לנתק ביניהן. חרדת המוות יכולה להביא אותנו לשלילה של החיים או לסגנון חיים נהנתני, בחינת, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. הידיעה שאתה ממשיך לחיות במישור מציאות אחר, שאין מוות, יכולה לשנות את כל ההשקפות שלך על החיים. תכופות, להרגיע את אותה חרדה עזה, תת-הכרתית, מפני המוות. להשתכנע באופן ודאי בקיומה הנצחי של הנשמה פירושו להיוולד לחיים חדשים.

חייו של רואה הרוחות אינם קלים, בלשון המעטה. מכאן, חשיפה מפחידה לנוכחותם של הרפאים סביבך: נשמות המתים, השדים ושאר ישויות אנרגטיות טפילות או משחרות לטרף. מכאן, פחד וחוסר אמון של האנשים הרגילים, הסבורים שאתה 'פריק' משונה, שדעתו נטרפה עליו. מבחינתם, אתה רואה דברים שאינם קיימים ומשוחח עם 'האוויר'.

עולם הרוחות עשוי להטיל אימה ולזעזע את עצביך, במיוחד כאשר אתה עצמך אינך מאמין בו ומניח שהשתגעת. ללא הדרכתו של מורה דרך, אתה עלול לפתח תסמיני חרדה כה חריפים שתהיה באמת בסכנה לאבד את שפיותך.

עם הזמן, החרדה הופכת לסוג של ערנות שקופה והתודעה שלך מתרחבת. נולד מעין חוסן נפשי המסוגל לעמוד בזעזוע המפגש עם הבלתי צפוי ולהפיק ממנו משמעות ותועלת. אתה מגלה שעולם הרפאים מכיל לא רק מתים ושדים אלא גם מלאכים ואתה יכול לתקשר עם ישויות נפלאות של זוהר וחכמה אוניברסלית. כאשר אתה מצליח לסייע לנשמה תקועה להיכנס אל האור, אתה חש שהגשמת את יעודך.

אתה מתחיל להבין את החשיבות הרבה שלך לחיים ולמתים כאחד – אתה השליח והמתורגמן שבין העולמות. החיים צריכים אותך כחוזה גלוי עיניים, שאמן ו'דובר הרוחות'. אתה שומר על הקשר שבין אוהבים, שאפילו המוות לא יפריד ביניהם. אתה מרפא את חרדת הנטישה ומעניק לאדם את המתנה היקרה ביותר הנחוצה לקיומו האנושי והרוחני עלי אדמות – אמון בנצחיות החיים.

ואתה נחוץ מאד למתים. חלקם מסתובבים באותה ארץ רפאית שבורי לב, אולי מבלי לדעת כלל שהם מתים. הם סובלים מהלם, מתגעגעים לאהוביהם, צמאי נקם או חדורים צורך עמוק להמשיך במה שהתחילו. הם לא הכינו את עצמם לקראת האירוע הזה. תכופות, המוות בא בחטף, אך אפילו כאשר היה מדובר במחלה ממושכת, סופנית, האדם ציפה לנס. הוא לא האמין שהדבר באמת יקרה לו. אולי בשכלו הוא ידע שהמוות האישי שלו הוא בלתי נמנע – הוא אפילו כתב צוואה, אך עמוק בלבו, הוא תמיד חש שהמוות הוא 'משהו שקורה לאחרים'. הוא הסיח דעתו ממנו כדי להקדיש את עצמו לחיים.

האדם, כיצור המודע למותו, חווה אימה שאינה מוכרת לחיה. הוא מסוגל לשער את ההתפוגגות שלו אל תוך הכלום – 'האין' וחושף את עצמו לתהום אפלה – אי-הוויה. ואפילו תנסה להתגבר על תודעת ההעדר הזה בלהטוט פילוסופי כזה או אחר, בדרך כלל, אינך מועיל כלום. ההעדר זה הוא אין, שהוא ממשי דיו למלא אותך חלחלה. לכן, אתה חומק ממנו באמצעים אחרים, פשוטים ויעילים יותר.

הטוב מכל, אתה משתדל בכנות לחיות את חייך כמיטב יכולתך. ההתמסרות הזו לחיים של משמעות, העיגון ברגע הנוכחי, יוצר סביבך הילת מגן של נועם וחיבה, שפיות בסיסית, פיוס ואמון בקיומך עלי אדמות גם ללא אמונה דתית קנאית או נחמה מטאפיסית כלשהי. החיים עשירים דיים כדי להיות גמול לעצמם, מבלי צורך במחשבה על העולם שמעבר.

2.

רבים שואלים את עצמם: 'האם יש חיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור הארץ?' אישית, אני עדיין מחפש חיים תבוניים על כדור הארץ. אחרים שואלים את עצמם: 'האם יש חיים אחרי המוות?' אישית, השאלה הגדולה, שאני חוזר ושואל את עצמי, היא: 'האם יש חיים לפני המוות?'

אתם צודקים, אני יותר מדי חכם, עדין ורגיש, ושואל את עצמי שאלות מיותרות. בעבר, זה המיט עלי המון צרות שכמו אצל וודי אלן, חלק מהן אפילו קרו לי בפועל. בדרך כלל, הבעיות שלי נוצרות על ידי דמיון מפותח. אך אל תחשבו לרגע, שבגלל זה הן פחות ממשיות. כל האומר שסבל דמיוני אינו 'אמיתי' הוא חוצן מגלקסיה אחרת, שאין לו מושג מה זה להיות בן-אדם.

אנו יצורים וירטואליים המורכבים מן 'החומר ממנו קרוצים החלומות'. גרם אחד של פיסיקליות טומן בחובו אנרגיה כה עצומה שאפשר להפיק ממנו... יקומים שלמים של פנטסיה. בצידה של המציאות המוכרת ו'החביבה', 'שם בחוץ', אנו חיים במקביל במספר אסטרונומי של מציאויות חלופיות, הקיימות רק במוחנו. זה לא עושה אותן פחות ממשיות עבורנו. לא פעם, זה הופך אותן להרבה יותר מוחשיות, מפעימות או מסויטות, מן העולם הפיסי השגרתי, שאנו חיים בו בהקיץ.

אך הבה נחזור לעניין. איך הגענו לרעיון האופטימי שיש חיים אחרי המוות כאשר אנו אפילו לא משוכנעים שיש חיים לפני המוות? ובכן, הרשו לי לעלות מספר השערות.

המוות היה מתמיד תעלומה, שאפפה את חיי האדם בפחד פתאום – כל אימת שעלתה בו המחשבה הבלתי נסבלת, שאחד מיקיריו עלול להעלם מתוך חייו. ולא פחות גרוע, שהוא עצמו ייעלם יום אחד מן העולם. כמה נחמד היה להניח שהמוות, הגמד המנוול והנבזה הזה, חסר ההתחשבות, פשוט אינו מסוגל 'לעשות לנו את זה'. אנו ממשיכים לחיות על אפו וחמתו של מלאך דוּמָה.

אך כדי להאמין בחיים שאחרי המוות עליך להניח, לכל הפחות, אבחנה אחת חשובה: ההבדל שבין הגוף לנפש. אחרת, אין לך שום סיכוי לצאת מן המצב הזה שבו מות הגוף הוא סופו הטראגי של קיומך האנושי עלי אדמות.

לביש המזל, האבחנה בין הנפש והגוף אפשרית רק ליצור נבון, המסוגל להפשטה – להגות במה שנמצא מעבר לצורה החיצונית, הגלויה לעין. מאיפה בא לנו איפוא הרעיון המשונה הזה, שהנשמה שונה מן הגוף ומסוגלת להתקיים בלעדיו?

אפשרות אחת, סבירה למדי, היא שלמדנו עליה בחלום או במסע אסטרלי. כן, שמעתם נכונה. חשבו על כך. אתה חולם בלילה שאתה עורך מסע צייד ביער המוכר לך מן ההקיץ או במקום חדש לחלוטין. כאשר אתה מתעורר בבוקר אתה מוצא את עצמך במערה גדולה, מכורבל בעורו המכונם והמסריח של דב, כאשר כל בני המשפחה ושאר אנשי השבט נוחרים סביבך כמו חזירים.

אתה שואל את שומרת האש הקדושה בפתח המערה: 'האם ראית אותי יוצא החוצה במשך הלילה?' הזקנה החביבה אומרת לך, שהתנועה היחידה שבה הבחינה היא כיצד אתה מתהפך בשנתך מצד לצד בעודך מקלל נמר שן-חרב זועם שרדף אחריך. לפתע, מבעד לגולגולת העבה שלך מפציע רעיון נפלא ופוגע בך כמו חץ משונן, שראשו עשוי אבן צור: אתה יכול להימצא מחוץ לגופך! 'הגוף' יכול להיות מונח במקום 'אחד' ואילו 'אתה' יכול לשוטט במקום 'אחר'!

אם טיפת שכל בקודקודך הגרמי, אתה מיד מתחיל לפקפק בעצמך. אולי לא ממש יצאת מן הגוף אלא פשוט בילית את הלילה בהרהורים בטלים. לא פעם היה לך 'מקרה לילה'. הוצאת זרע ממשי לבטלה בעוד האישה עמה שכבת לא הייתה ולא נבראה. אם אתה אומר שמסע הלילה שלך היה אמיתי, אתה נאלץ באותה נשימה להניח שהאשה עמה שכבת היתה אמיתית אף היא. אם כן, היכן היא עכשיו?

הספקות האלו מתישים אותך. אתה הולך לאחו ונשכב מתחת לעץ, סר וזעף. מכיוון שאינך רגיל לחשוב, אתה מתחיל לנמנם. לפתע, אתה ממש רואה את גופך שוכב למטה בעוד אתה עצמך מרחף מלמעלה, קל כנוצה. דומה, הפכת לפרגית החגה באוויר ומשקיפה על הכל מ'מעוף הציפור'. כאשר אתה חוזר לגופך יש לך הפעם דרך להוכיח לכל שאכן ערכת 'מסע נשמה' באמת ובתמים. אתה יכול לספר מה ששמעת וראית במקומות אחרים ואותם בני אדם יכולים לאשר או להפריך את עדותך.

לפעמים, במהלך קטטה, אחרי שחטפת כמה חבטות אלה פראיות על פדחתך, היית סמוך למוות. לפתע, לכמה דקות יצאת מגופך והתעופפת במקומות אחרים, לרבות מנהרה המוליכה אל האור. למרבה הצער, חבטה אחת נוספת החזירה אותך לחיים ותלשה אותך מן החזיון הנפלא. אולי בחלום רק בדית חזיונות מהרהורי לבך, אך ב'מסע אסטרלי' שבו עזבת את הגוף אתה יכול לחזור עם הוכחות של ממש על הימצאותך במקום אחר ללא גוף. הרי לך חיזוק מעניין לאפשרות להפריד בין הגוף לנשמה ולשער שהנשמה מסוגלת לדברים שהגוף אפילו לא חולם עליהם.

 לי נראה, מי שהגה את הרעיון המבריק הזה על קיומה הנפרד של הנשמה מן הגוף העניק לתרבות האנושית מתנה נפלאה ומסוכנת, שהשפיעה עליה לא פחות מהמצאת הגלגל. מן הסתם, הפיצול בין 'המתים' ל'חיים', החל כבר שם, בפער שבין ''החלום' ל'הקיץ', ו'המסע מחוץ לגוף', והתגבש לתובנה העמוקה, האופטימית ביסודה, שקיים הבדל אמיתי בין הגוף לנשמה. מכאן, הדרך קצרה לשער שהנשמה יכולה להמשיך בחייה גם אחרי שהגוויה חזרה אל העפר.