יונג חש שהוא שליח לבשר לעולם אמת עתיקה/חדשה, על הצירוף האפשרי בין המודע והלא-מודע; בין האישיות הרגילה, שחיה במציאות היחסית, לבין ה'עצמי', החי בחלומות ובמימד העומק של חיינו. התורה שלו התגבשה מתוך חקירת עצמו. הוא עצמו היה הנסיין והניסוי, החוקר והמעבדה. נמצא, השליחות שלו היתה גם לתאר את התהליך שעבר כסיפור מעורר השראה. הוא עצמו הפך להיות המודל החי למסר שלו; האיש והמסר התמזגו, כפי שהם מתמזגים בכל 'חיים גדולים', שהופכים להיות מופת. יונג חידש חידוש גדול הן עבור המערב והן עבור המזרח. עבור המערב, הוא גילה לו מחדש אלהים חי – חי בתוך הנפש פנימה, ולא בכנסיות ובממסדים הדתיים. עבור המזרח, הוא סירב להפנות עורף לעולם, לחיים כפי שהם מופיעים ומשמעותיים לאדם החי בעולם, תמורת נירוונה מופשטת. למערב הזכיר יונג את 'האל החי' - למזרח, הוא הזכיר את 'האדם החי'. 431 עמ'


  • קטגוריה: סדרת הארכיטיפים

מחיר:110

500


קנה עכשיו!

תיאור

פרק ראשון

החיים כמיתוס פרטי

 

1875-1961

קרל יונג; חוקר תודעה ותרבות, אחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית ואבי הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית; מדען, אלכימאי, אמן, גנוסטיקן, מקובל, שאמן, מיסטיקן, שהטביע חותם בל ימחה על הדרך שבה אנו, בני המאה העשרים והלאה, מבינים את עצמנו כבני-אדם – יצורים מסתוריים, קרוצי סמלים וחלומות, צליינים של אור וצל במסעם אל העצמי, המהלכים, מדעת ושלא מדעת, על 'הגשר הצר' שבין האלוהי לאנושי ובין הנומינוזי ליומיומי.

1.

בין רפואת הנפש לגאולת הנפש


לערוך היכרות עם יונג ומשנתו הוא להתוודע לאחד האנשים המרתקים ביותר שהולידה המאה העשרים ועם אחת התורות רבות ההשפעה על התרבות שלנו.

לכאורה, השפעתו היתה פחותה יחסית לזו של מורו הנערץ... והעריץ, במידת מה, פרויד, שראה בו בתחילה, תלמיד אהוב, ואחר כך, ניתק עימו את היחסים על כך שהיה קצת יותר מדי מקורי... ואם לומר בפה מלא, היה שונה ממנו בתכלית; פרויד חיפש שפיות נפשית ואילו יונג חיפש הארה רוחנית. האחד ביקש את רפואת הנפש, השני ביקש את... גאולת הנפש.

פרויד ויונג מזכירים לי את ציורו המפורסם של רפאל, שבו רואים זה לצד זה את אבות הפילוסופיה המערבית, אפלטון ואריסטו. אריסטו הריאליסטי מפנה את אצבעו אל הארץ ואילו מורו, אפלטון האידיאליסטי, מפנה את אצבעו אל השמיים.

במקרה זה, התהפכו היוצרות; המורה פרויד מפנה את אצבעו אל הארץ ואילו יונג תלמידו מצביע השמיימה. המשותף לשניהם, כל אחד מצביע באצבע השניה אל הנפש פנימה. שניהם היו חוקרי תודעה, שחיפשו דרכים מקוריות להבין... את עצמם. כל אחד מהם ביסס את שיטתו על... חקר נפשו שלו.

פרויד היא אתאיסט שלא ראה בדת אלא סוג של נוירוזה. יונג האמין שללא חיבור למופלא שבנפשו, האדם אינו יכול שלא להיות... נוירוטי.

לדעת פרויד, הפסיכואנליזה נועדה לסייע לניצולי ילדות פגועה, פליטי התעללות, להפוך לבני אדם מן הישוב, המסוגלים לעסוק בעבודה יצירתית ולבנות משפחה סבירה. יונג חשב שהאדם ניחן בפוטנציאל רוחני גדול, שעליו להגשים. הוא עורך מסע אל עצמו. האדם הוא אלכימאי שאמור להתמיר את העופרה של חייו לזהב, צליין העולה לרגל אל מקדש הנמצא בקרבו פנימה.

אצל פרויד, כל השיטה מבוססת על העוצמה של הליבידו – האנרגיה המינית. אצל יונג, האנרגיה המינית היא רק ביטוי חלקי של הליבידו, שיש לראות בו עוצמה קוסמית כלשהי. האנרגיה הראשונית היא כח חיים היולי, שבו גנוז פוטנציאל נפלא. להגשימו כהלכה על הנפש לעבור סדרה של התמרות אלכימיאית בשאיפה מתמדת אל מימושה העצמי.

הראשון היה אתאיסט הניחן בחוש ריאליסטי יוצא מן הכלל, שאימץ לעצמו מודל פיסיקלי של הנפש. השני היה אדם מאמין, מיסטיקן בעל שיעור קומה, שראה את יעוד האדם בהיענות לקריאה של הרוח. הוא אימץ את האלכימיה, הגנוסטיקה והקבלה כמורות דרך אל עמקי הנפש והפך את הסינתזה שיצר ביניהן בסיס לתורתו הפסיכולוגית.

כאשר אתה סוקר את ההבדלים ביניהם, אינך תמה מדוע שני גאונים אלו סיימו את שיתוף הפעולה ביניהם בסכסוך מר ושתיקה רועמת – אתה תוהה מה לכל הרוחות משך אותם אחד לשני מלכתחילה.

מן הסתם, יונג היה 'הבן המורד' שפרויד תמיד השתוקק אליו... וחשש מפניו, שהרי, היה בעצמו בן מורד, ששחט באיזמל מנתחים כל פרה קדושה שנסגדה אי פעם בידי אבותיו הקדושים.

פרויד הרבה יותר מפורסם מיונג בציבור הרחב, ודומה, שהטביע את חותמו העמוק על הפסיכולוגיה המודרנית יותר מתלמידו הסורר. הוא ממשיך להסעיר ולאתגר את המוחות במחקרים חדשים, מעוררי השראה ושערוריה עד עצם היום הזה.

מדי פעם אפילו מופיע גיבור תרבות כדוגמת לאקאן, הרואה בעצמו פרוידיאני מודרני, ומוצא בתורת רבו פנים חדשות. לטעמי, הפרשנות הסוריאליסטית שלו לפרויד היא מעיין לא אכזב של פרדוכסים מעורפלים, המבטיחים לכל איש אקדמיה שנים רבות של מחקר פורה.

הבעיה עם יונג שאין כל צורך בחוקר אקדמיה לערפל בכוונה את דבריו על מנת להפוך אותו ל'עמוק'. הוא מסתורי מעצם טבעו, ואין בכך כל פלא, שהרי הקדיש את חייו לחקר המסתורין. האמת, שאין מה לדאוג לתהילתו, שכן, יש לו קהל חסידים גדול, המעריכים אותו בצדק בדיוק מאותן סיבות שהפכו אותו לחשוד ודחוי באופן יחסי בעיני האקדמיה;

אם פרויד הוא גיבור הממסד הפסיכולוגי האתאיסטי, יונג הוא גיבור התרבות של קהילה הרבה יותר מרתקת של אנשי רוח ואיזוטריקה, שרואים בו מורה דרך. יונג חקר את תורות הסוד של כל הזמנים, השיב לתחייה את האלכימיה והגנוסטיקה והמשיך לבנות את הגשר שבין תורות היוגה של המזרח עם המיסטיקה המערבית.

יש לראות ביונג את אבי 'הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית', שהיום יש לה חסידים רבים ברחבי העולם, שאף פעם לא אהבו במיוחד את 'מכווצי המוחות' של הפסיכואנליזה הרגילה.

כאן, במקום לדאוג לשפיות האזרחית המשעממת שלך, אתה פותח את עצמך למסתרי ההוויה והתודעה הקוסמית, אתה הופך לאיש חזיונות, שאמן עירוני ואמן סוריאליסטי הגולש על זרם התודעה באקסטזה ספונטנית, מיסטיקן שמחפש את אלהים בקרבו פנימה, בחוויה הבלתי אמצעית.

אתה הגיבור בעל אלף הפרצופים שעורך מסע הרפתקאות... אל עצמו. לא, אינך חלילה איזו אישיות שולית החיה רק במציאות הארצית. אתה העצמי הגדול, החובק עולם, שהוא ניצוץ מנשמת כל חי – אלהים השוכן בכל.

במסע שלך לתוך עצמך אתה לא אמור לחטט בילדותך העלובה בחיפוש אחרי כל מיני תסביכים, אלא לתור אחרי נשמתך בת האלמוות החיה במודעות קוסמית.


פרויד מציע לך לשכוח מאמא שלך, למצוא פרנסה טובה ולהתחתן עם השכנה ממול... שמזכירה לך את אמא שלך. באמת, תודה רבה, אבל אני מעדיף את יונג, שמבטיח לנו את אבן החכמים שתעזור לנו להפוך כל מתכת זולה לזהב ואפילו לזכות באלמוות.

המודל המרכזי של יונג לתורת הנפש היא האלכימיה. שם מצא את הסמלים של הטרנספורמציה היפים לנפש במסעה לפגוש את היסוד האלוהי בנפשה ללא חשש של טירוף הדעת. מדובר ברמה חדשה של התפתחות נפשית, אחרי שיצאנו בשלום, פחות או יותר, מהדרמה האדיפלית ואפילו מהקטטה של הרצון לעוצמה. כעת, אנו בשלים לשלב הרוחני בחיינו.

יונג מבטיח לי הרפתקאה נהדרת, שבה אני הגיבור הראשי במיתוס הפרטי שלי, המגלה לי שאני ולא אחר הוא היורש המלכותי של אלפי שנות חכמה אוניברסלית הטמונה בתת המודע הקולקטיבי שלי. באמת, יופי לי.

ובכן, אם הייתי צריך לבחור בין פרויד ליונג, הייתי בוחר בכל שעה ביונג, ללא מחשבה נוספת. לצערי, יש לי בעיה קטנה: כפי שגיליתי, אני טיפוס פרוידאני, ולך תצא מזה עכשיו.


2.

החיים כמימוש הלא-מודע


אפשר להכביר מלים על יונג ועדיין לפספס את האיש הפלאי והחמקמק הזה, ואם לא אותו עצמו... את ה'ניחוח' המיוחד של ביטויו האישי.

בגיל שמונים ושלוש יונג הסכים לבסוף להעטר לבקשה חוזרת ונשנית לחבר אוטוביוגרפיה, הנושאת שם קצת סתמי, 'זכרונות, חלומות, מחשבות', כמו ביקש להמשיך להצניע את עולמו הפנימי כפי שעשה כל ימיו.

בכל מקרה, לא היה לו עניין לספר על אירועים שקרו לו בחוץ – עובדות היפות לרכילות עסיסית אך באנלית. כידוע לכל בר דעת, העובדות עשויות להסתיר לך את האמת. יונג בחר לספר את סיפור חייו הפנימי, שאותו כינה ולא במקרה, ה'מיתוס' שלו. כרגיל, האיש היה נאמן למה שהסעיר את דמיונו ולא למה שמוצא חן בעיני אחרים.

הזמן זיקק את זכרונו והותיר רק את המשמעותי, את מה שנגע בציפור נפשו. האירועים החיצוניים התערפלו בעוד שחוויות מסוימות הפכו מלאות צבע, מפעימות וחדורות משמעות. הוא המדען, סרב להתייחס לעצמו כסוגיה מדעית. כחוקר תודעה, אנתרופלוג של הנפש, אינך יכול לחקור את עצמך מבחוץ, כאובייקט המצוי תחת הסתכלות. כאן, אתה באחת החוקר ומושא המחקר, כמו גם המעבדה שבה הוא מתנהל.

וכך הוא פותח את האוטוביוגרפיה המפורסמת שלו:

"חיי הם סיפור מימושו של הלא-מודע. כל דבר בלא-מודע מחפש ביטוי חיצוני והאישיות אף היא שואפת לפרוץ מתוך תחומיה הלא נודעים ולחוות את עצמה בשלמותה.

איני יכול להשתמש בשפת המדע כדי לחשוף תהליכים אלה של צמיחה בתוכי, הואיל ואינני מסוגל לחוות את עצמי כסוגייה מדעית.

מה אנו בחזון נפשנו ומה מעמדנו ביחס לנצח יכול רק המיתוס לתאר.

המיתוס הוא אינדיבידואלי ובכוחו לבטא את החיים בנאמנות רבה יותר משעושה זאת המדע. המדע פועל במושגים של המצוי והשכיח, ואלו כלליים מכדי לבטא את המורכבות הסובייקטיבית של חיי היחיד."[1]

  כצפוי, אפשר למצוא בפסקה קצרה זו עולם ומלואו, ולמעשה, את תמצית תורתו הטרנספרסונלית של יונג.

 תחילה, 'הלא-מודע'; דומה, הכל טמון בתוך הלא-מודע אבל הוא שואף לבטא את עצמו 'שם בחוץ'. 'הלא-מודע' הוא אתה עצמך במצב פוטנציאלי. חייך הם התהליך שבו הלא-מודע שלך לובש צורה בתוך המציאות ונעשה מודע. באופן זה, הוא מגשים את עצמו – מוציא עצמו מן הכח אל הפועל והופך לממשי.

 הלא-מודע הוא הזרע של זהותך המקורית, גרעין ישותך. בתחילה, הוא בהעלם ואז בהדרגה הוא צומח לתוך המציאות ומתגלה כאישיות שלך. וכאן, האבחנה הראשונה, הבסיסית, של יונג, בין ה'עצמי' כשורש כל גילויי הנפש, ל'אישיות', שמבטאת אותו בצורה חלקית בלבד. האישיות שמה גבול לכח הביטוי של העצמי. ועם זאת, היא שוחרת לבטא אותו באופן מלא – "שואפת לפרוץ מתוך תחומיה הלא נודעים ולחוות את עצמה בשלמותה". 

 הריבוע מסמל את הידוע – האישיות המתוודעת לעצמה בתהליך ממושך של צמיחת המודעות. אך הידוע לעולם לא יוכל להכיל את כל הלא ידוע. הוא רק יוכל לנסות להתקרב אליו בסדרה אינסופית של 'קירובים'.

לימים, יונג יציג את המנדלה הזו כסמל המרכזי שמתאר את תורת 'אחדות ההפכים' שלו;

האישיות או האני – הנפש המודעת, שואפת לבטא כל ימיה את הלא-מודע כדי להשיגו במלואו, אך הגעגוע הזה אינו יכול לבוא אף פעם לסיפוקו המלא; תמיד ישאר פער בין הלא-מודע למודע. הפער הזה אינו כמותי אלא קטגוריאלי.   



יונג מצביע על מרכזה של המנדלה, 'העצמי', שהוא 'נקודת האין' של הנפש, המדריך שלה במסעה בחלל ובזמן ומקור ההשראה והדחף היצירתי הבלתי נדלה שלה. המנדלה עצמה מבטאת את הסתירה המהותית שבין ההיבט האינסופי של העצמי – המעגל, החובק בתוכו את הריבוע – האישיות או האני היחסי. הריבוע, השואף להפוך לעיגול, מתאווה לבלתי אפשרי, אך תוך כדי התקרבות מתמדת אליו הוא מרחיב את תודעתו, צומח ונעשה מתוך 'שיוויון צורה' הדרגתי דומה יותר ויותר לאידיאל החזיוני שלו.

האדם הוא 'אזרח' בשני מפלסי קיום שונים, שביניהם ניתן למתוח רק גשר צר, שיונג מכנה אותו 'תהליך האינדיוידואציה'. תהליך זה מהווה את הנושא המרכזי של תורתו, כמו גם הנושא של הספר הנוכחי, ובו נרבה לדון בהמשך.

ובכן, בפתח דבריו אומר יונג שהוא מתכוון להתייחס לחייו כהדגמה מוחשית לתורתו על האופן שבו הלא-מודע מתגלה כאישיות השואפת להגשמה עצמית מלאה. כך, האיש והמסר יתמזגו לסיפור מעורר השראה העוסק באמיתות הנצחיות של החיים – מיתוס פרטי, המספר את סיפורו של גיבור אחד, במקרה זה, האיש קרל יונג, במסעו אל עצמו.

 
  
 




[1]. 'זכרונות, חלומות, מחשבות', יונג, עמ' 17