מרביתן של יצירות המופת אינן 'יפות' במובן הרגיל. האמן אינו רק מדריך המבקש להכניס אותנו לעולמות שמימיים שופעי יפעה. יותר מכל, הוא מדריך, מיומן אך קצת הזוי, אולי מטורף, לנפשו שלו. הוא עורך לנו סיור לא רק בגני העדן שלו, אם הוא בכלל טורח או מסוגל לעשות זאת. הוא עורך לנו ביקור בגיהנום הפרטי שלו. הוא מנסה להיפטר מן המצוקה שלו. הוא משליך אותה על בד הציור או מבטא אותה במלים על הנייר. הצופה או הקורא משמש לו כאן ככומר מוודה או אם רחימאית, שאמורים לגאול אותו מהסודות והסיוטים המבהילים את נפשו. 252 עמ'
תחילה, האמנות היא הרצון לגלם באופן מוחשי את אידיאת היופי. אפשר לומר כמו אפלטון, שהמימוש האקטואלי נחות לעומת האידיאה הטהורה. לדידו, האידיאה הינה רוממה על המציאות הגשמית, שמנסה לבטא אותה במימד הפיסי העכור. אפשר גם לחשוב, שהאמנות נעלה על האידיאה המופשטת, כפי שהבין זאת היגל; הקונקרטי מפותח מן המופשט, ממש כפי שהפרח הוא שלב מתקדם מזה של הזרע. מכאן, שדוקא האמנות מהווה את היציאה מן הכח אל הפועל של 'היש המושלם' הגולמי.
הפן האחר של האמנות הוא הביטוי העצמי – המשוחרר או הספונטני – פורקן הרגשות וערטול העולם הפנימי, בין אם הוא יפה ובין אם הוא מכוער. כאן, להיות נאמן לעולמך הפנימי, על שלל המופעים שלו, הוא העקרון האמנותי החשוב ביותר. הביטוי העצמי הוא העיקר ולא המאמץ לגלם אידיאה כלשהי, שהיא תמיד כללית ומלאכותית. הזעקה האישית אינה יפה – היא צורמת ומכאיבה, אבל היא כנה ואותנטית.
בזמן כלשהו, האמת והיופי חדלו להוות מקשה אחת ודרכיהם נפרדו. למעשה, היופי החל להיחשב כפיתוי ואשליה ריקה, וזאת משעה שהאמת הפכה לטרגית. ניטשה למשל, חשב, שכל המשוררים הם שקרנים, ממש כפי שחשב אפלטון, אך מסיבה אחרת לגמרי.
ועוד צד לאמנות, מעניין לא פחות, כסוג של כישוף. האמן מנסה לרכוש באמצעות יצירתו כוח ממשי להשפיע על המציאות באופן מאגי כלשהו. הוא אינו מבקש לגלם את היופי האידיאלי והוא גם לא מעוניין לבטא את עצמו. הוא מנסה להשיג משהו מן המציאות בכח הרצון והמחשבה שלו. היצירה משמשת לו צורת מיקוד וטכניקה מאגית, קמיע, תפילה או לחש זימון לשד או מלאך. ואולי, האמן הוא אכן בורא. הוא מג ומכשף, הוא קוסם, שכן, הוא מסוגל לחולל מציאות חדשה גם אם היא רק וירטואלית.
אמנות הכישוף מתחילה אולי בציורי מערות כדי 'להשביע' את החיות לבוא אל הצייד או במסכת טוטם מפחידה, שאמורה להרתיע רוחות רעות. המוסיקאי והרקדן השבטי סבורים שהם מסוגלים להשפיע לא רק על רגשותיהם של בני אדם, אלא אפילו על רצון האלים ההפכפך, שלא לדבר על מזג האוויר.
ברמה פשוטה יותר, האמן עושה שימוש נרקסיסטי ביצירה לצורך גירוי עצמי, הגנה, פיתיון, יוקרה וכסף. ואכן, כוחו הדמיוני הופך להיות כח ממשי בעולם מרגע שהחברה מסכימה להעניק לו את חסותה כילד מחונן ואהוב, גם אם אולי מפונק ואימפולסיבי מדי, שאמן רב עוצמה, איש חזיונות ומורה דרך.
כל משורר אמת מנסה להציל את עצמו מאימת הכליון באמצעות האהבה ובאמצעות השירה. משורר חייב להאמין בכוחן המאגי של מחשבות, רגשות ומלים, ועמוק בתוכו עליו להיות משוכנע, שהאהבה היא נצחית.
משורר המוות והאהבה גואל את הרגע בכוחו להעניק לו ניב ובבואה. כל משורר שב אל אורפיאוס, אל זה ששר על מות האהובה, אל זה שמנסה להחזירה מארצות הרפאים. כל משורר חפץ לגאול את העולם מבין הרפאים ותמיד אורבת לו הסכנה לאבד את מה שכמעט והצליח לגאול או ליפול טרף לאורפיאות שיקרעו אותו לגזרים.
משכבר הימים המלים נחשבו כבוראות ומשורר אמת היה נביא, חוזה, בורא, התגלמות אלוהית שירדה לתוך החומר להמשיך לאחד וליצור אותו, להעניק לו פנים ומשמעות. הדברים נגאלים כאשר הם זוכים לשמות, לסיפור. משום כך, משימתו הראשונה של האדם בגן עדן היתה לתת שמות – זו היתה שירתו.
השירה הראשונה שירדה לעולם היתה מתן שמות. בעולם המאגי שבו צורה התחברה לתוכן ולא היה הבדל בין השם למהות עצמה, שם המשורר היה אפל וגלוי עינים, אלוהי.
גם בתוכך, עמוק, מקנן לו אורפיאוס כזה, שרוצה לגאול את העולם ביכולתו להכניס אותו למילות שיר. אך האם תדע לספר את סיפורך? האם תדע לשיר את שירך?
משורר גולה, שנבלו קרוע מיתרים, אבלו כבד מאבל מלך גולה. מלך עשוי לאבד את כתרו, את שלטונו, את כבודו, אולי את חייו. משורר שאיבד את נבלו, איבד את נפשו, את היקום כולו, את חזיונותיו, את עצמו. "ראי מה הם עשו לשירי, אמא", אומר אחד המשוררים, ובעצם רוצה הוא לומר, שהתעללו בו בצורה החמורה ביותר האפשרית, עד ניפוץ הנפש.
אה, לך אין ברירה אלא למצוא את שירך ולשיר אותו בכל מקרה.
הדחף לצורה טבוע בחומר עצמו. מרבית האטומים יוצרים אינטרקציה עם אטומים אחרים מתוך עודף או חוסר באלקטרונים. לבדם הם אינם 'יציבים'. הם חשים מתח ונטייה להתפרק. לכן, הם מחפשים להגיע לאיזון, 'מנוחה', שלמות עצמית. אטומים יוצרים מולקולות. חלקן, פשוטות, שכפול חוזר ונשנה של אותו היסוד. אחרות, מרכיבות יחדיו אטומים של יסודות רבים בקשרים מסוגים שונים. הם יוצרים גבישים ברמות שונות של מורכבות. טבלת היסודות מכילה כמאה מהם אך מספר הצירופים האפשרי ביניהם הוא אינסופי.
כאן, על הפלנטה שלנו אנו מכירים מספר עצום של חומרים, שבסופו של דבר יוצרים את התא הראשון – החומר מקבל לא רק צורה מורכבת אלא חיים! היקום בכללותו מציג את אותה מגמה על סקלה רחבת מימדים. הרכיבים הראשונים של הקיום מתחילים להפיק את האבק, שממנו יווצרו כוכבים וגלקסיות.
מן סתם, הדחף הזה לצורה מצוי בכל פרודת קיום. דומה, אף אחד, חוץ אולי מכמה גזים אציליים, שחשים סלידה מן ההמון, לא רוצה להיות לבדו. הוא מתרקם עם האחרים. הוא מוותר במידה מסוימת על זהותו הראשונית כדי להרחיב את הוויתו מתוך מגע ומיזוג עם זולתו.
לפני שנים אחדות גילה במקרה נוירולוג, שבמוחו של האדם קיימים נוירונים של תנועה שאינם פועלים רק כאשר האדם עצמו עושה פעולה מסוימת. הנוירונים האלו מגיבים באותה צורה על פעולה של מישהו אחר, שבו הוא צופה. משמע, אין הבדל לאדם בין לעשות משהו בעצמו לבין לצפות בו. אלו הם הנוירונים שמופקדים לא רק על החיקוי החיצוני אלא על 'כח האמפטיה'; ההזדהות עם הזולת מובנית במוחנו מלכתחילה. היא מאפשרת לנו את הלמידה ואת שיתוף הפעולה עם הזולת. ועוד יותר מכך, היא מאפשרת לנו לחוש את רגשותיו בתוכנו ולקחת חלק בחוויותיו.
מן הסתם, מגמה זו מצויה בטבע בכל הרמות. כאשר מקרבים ברזל למגנט, המבנה המולקולרי שלו משתנה. השדה החשמלי של המגנט גורם לשדה החשמלי של הברזל להיערך מחדש בהתאמה אליו. כך, ברזל הנוגע במגנט הופך בעצמו למגנט – הוא מקבל את 'פרצופו', הוא מתחיל ל'הדהד' יחד עימו כמו היו אחד.
אולי זו רק מטאפורה, אך ההדהוד הזה ברמה הפיסיקלית, האלקטרו-מגנטית, הוא אבי חוש האמפטיה האנושי. תינוקות דומים להורים שלהם לא רק בגלל התורשה הגנטית – הם סופגים את האנשים סביבם ומהדהדים איתם – הם נעשים דומים להם ומקבלים את פרצופם, ממש כמו אותו ברזל שנכנס לתחום ההשפעה של שדה המגנט.
החפץ להשפיע ולהיות מושפע – לבוא במגע – הוא עקרון יסוד בטבע. הוא המפתח למורכבות ולדרגות גבוהות יותר של סדר, המאפשרות קיום בצוותא ובסופו של דבר – חיים.
בדרגת הצומח והחי, העקרון הזה רק נעשה מואץ ורב עוצמה יותר. יצורים חד-תאיים הופכים ליצורים רב-תאיים; הריבוי מתוך חלוקה עצמית מפנה את מקומו לריבוי מיני. לכאורה, החלוקה העצמית עדיפה, שהרי אינך צריך כלל את הזולת כדי לפרות ולרבות עד אינסוף. אך היתרון הזה הוא גם חסרון מהותי. אתה משכפל את עצמך אך אינך מתפתח! מרבית היצורים ויתרו כליל על הפריון באמצעות חלוקה עצמית ואימצו את המין, מי בהתלהבות כפייתית ומי בזהירות חשדנית.
לכאורה, אתה ממיט על עצמך אינספור צרות על ידי התלות שנוצרת עם בן או בת הזוג לצורך ההישרדות האישית שלך. ועם זאת, נוצר כאן לראשונה מנגנון ביולוגי משוכלל של 'אבולוציה מואצת'; הצאצא מקבל כעת תכונות 'מועשרות' הבאות משני הוריו ולא אחד. במקום שכפול פשוט, נוצר כעת 'שלם העולה על סכום חלקיו' ומהווה מעין 'דילוג' על הדור הקודם. ההישג הזה היה כה גדול שמרבית היצורים נזהרים כעת שלא לסגת לאחור אפילו לא עד דרך של גילוי עריות. הטאבו החברתי הזה הוא ביסודו צו ביולוגי המצוי כבר אצל בעלי חיים.
הצורך בצוותא, הדחף למגע, חוש האמפתיה, הכח הארוטי, המהווים את היסוד לסדר ולחיים, הם גם היסודות של היצירתיות האנושית כדחף להבעה עצמית, לשיתוף ולהתפתחות. אולי, כדי להקל על עצמנו אפשר לכלול יחדיו את הדחפים האלו בשם אחד: 'הדחף לחיים'.
ויקטור פרנקל אמר, ש'האדם מחפש משמעות'. ברמה אחת, חיפוש המשמעות ראשיתו בדחף טבעי המתגלה בכל סדרי הטבע – הוא אינו מיוחד לאדם. מה שמייחד את האדם היא התודעה העצמית שלו, שמכניסה את המונח 'משמעות' לתוך היקשר חדש. האדם מסוגל להתבונן בעצמו – התפתחה בתוכו היכולת לזהות את עצמו במבחן הראי; הוא מודע לעצמו – יש לו אני, 'מרכז', שמתוכו הוא סוקר את הכל.
האני הזה, ככל שהוא נתפס בחוויה הבלתי אמצעית כפשוט ומובן מאליו, הוא חריג בטבע. רק כאשר אתה רואה שמרבית היצורים אינם מסוגלים לאותה 'התייחסות עצמית', אתה מבין כמה הדבר מיוחד, שהאדם מכיר את עצמו כ'אני', המובחן מן הסביבה ומן הזולת, שיש לו היסטוריה משלו. כך הוא גם נעשה מודע למותו.
הולדת ה'אני' היא גם הולדת הדעת והארוטיקה וגם הולדת תודעת המוות הבלתי נמנע. כך נעשה האדם חריג בטבע. הוא היחידי שמקומו בטבע לא מובן לו מאליו. הוא היחידי שיש לו צורך לא רק 'לעשות סקס' אלא 'לעשות אהבה' והוא היחידי שמחפש אחר הסיבה לקיומו בתקווה לחמוק מן המוות.
המשמעות עבור האדם היא איפוא הדחף לדעת את עצמו, לאהוב ולזכות לאלמוות.
לא נתפלא לגלות שהאמנות חותרת אל אותן מטרות, שהאדם חתר אליהן מאז ומעולם, ביודעין ושלא ביודעין. היא רוצה להשתקף לעצמה בראי מחשבותיה ויצירותיה. היא רוצה לבוא במגע האינטימי ביותר עם עצמה ועם זולתה, יהיה זה הטבע, אלהים או אדם אחר. והיא שואפת בכל כוחה לזכות בחיי נצח.
יש החושבים שהאמן הוא כאותה צדפה המייצרת את הפנינים שלה כצורת הגנה. כאשר נכנס לתוכה גרגר חול הטורד אותה, היא עוטפת אותו במעין שכבה רירית המתגבשת עם הזמן לפנינה הצחורה, השנהבית והאצילית, שאנו מכירים. משמע, ראשיתו של האמן מכאוב, קונפליקט לא פתור, קוץ הנעוץ בבשר החי, וידוי מן המרתף, שמחפש הכרה עצמית וכפרה. לאמור, אין היצירה אלא פורקן של כאב ואשמה.
דבר זה מסביר מדוע מרביתן של יצירות המופת אינן 'יפות' במובן הרגיל. האמן אינו רק מדריך המבקש להכניס אותנו לעולמות שמימיים שופעי יפעה. יותר מכל, הוא מדריך, מיומן אך קצת הזוי, אולי מטורף, לנפשו שלו. הוא עורך לנו סיור לא רק בגני העדן שלו, אם הוא בכלל טורח או מסוגל לעשות זאת. הוא עורך לנו ביקור בגיהנום הפרטי שלו. הוא מנסה להיפטר מן המצוקה שלו. הוא משליך אותה על בד הציור או מבטא אותה במלים על הנייר. הצופה או הקורא משמש לו כאן ככומר מוודה או אם רחימאית, שאמורים לגאול אותו מהסודות והסיוטים המבהילים את נפשו. מכיוון ש'צרת רבים – חצי נחמה', הוא מחפש לו ביצירותיו שותפים לחוויה, שיעידו בחפץ לב שאם הוא משוגע, חוטא, אובד דרך, הרי שהם יחד עימו בצרה.
כל זמן שאנו מחפשים ביצירה רק יופי, אנו נוטים לאמץ אמנים, שמפיקים עבורנו חפצי נוי כדי להנעים עלינו את אזור הנוחות. יצירות אלו הן חנחוני שקר של אמן ברוך כשרון אך שעושה מלאכתו רמייה. אה, אולי מוגזם להאשים כל אמן כזה בשקר מכוון. אדם מיוסר אינו מבקש תמיד לבטא את מצוקתו אלא להתחבא מפניה בעולמות של הזיה או משאלת לב. הוא מוצא מפלט בעולם בדוי, שהוא היפוכו המדויק של העולם הממשי שלו. אמן כזה לא מתאר כלל את המציאות אלא את החזון שלו, את האידיאל או המשאלה שלו. ממש כמו עולם החלומות, על פי פרויד, כך גם עולם האמנות מלא יצירות שהן מילוי משאלות ולא יותר.
משמע, יש לנו כאן תפיסה אחרת לגמרי על כוונת האמן, גם אם היא משתמשת באותו משל, הצדפה והפנינה. היא אומרת שהפנינה הנוצרת יסודה באשליה מפצה. דוגמה קלסית, צייר המחזר אחרי אישה וזו מסרבת להיענות לו. הוא בא הביתה ונוטל אותה בחוזק יד על דרך הדמיון. הוא לא מאונן עליה כאחד האדם. הוא מצייר את דמותה בכל דקות האבחנה של עין שאולפה במשך שנים לשימת לב לכל פרט. הוא בודה אותה מחדש כפי שעלתה בעיני רוחו וכובש אותה בצורה מקורית – ממש כאותו רופא אליל וקוסם וודו הוא משתלט על נפשה בכך שהוא מצייר את דמותה וחוקק אותה על הבד. כעת, הוא יכול להרגע. הוא 'עשה אותה' לשלו בכח אמנותו.
אולי מלכתחילה לא היתה זו אשה בשר ודם מן המציאות אלא חזיון, 'האשה הגדולה מן החלומות', אנימה שהיא המחצית האבודה של נפשו, האשה הארכיטיפית, שהוא נושא בקרבו כזכרון של גן עדן קדום – כמוסת זמן של עונג אינסופי וכח חיים.
מקרה שכזה אירע לפגמליון, שעל פי האגדה היוונית פיסל פסל של אשה כה יפה, שהוא עצמו התאהב בה. הוא כמה אליה בכלות נפש כה גדולה עד שהיה חשש לחייו. האלה אפרודיטה רחמה עליו והעניקה לו את מבוקשו: היא הפיחה רוח חיים בפסל ופגמליון זכה למה שכל אמן חולם בסתר לבו: להתחתן עם האשה שהוא עצמו בדה. למרבה המזל, האגדה אינה ממשיכה לספר לנו מה קרה בנישואין האלו. אולי היינו מצטערים מדי לשמוע שהם נפרדו אחרי מריבה קולנית או אחרי שפגמליון גילה שאותו פסל מפואר שהפך לבשר ודם לוקה בכל המגרעות האנושיות וכעת עליו לגלף פסל חדש, מוצלח יותר.
אולי אנו נלכדים כאן בנקודת מוצא חלקית. לא תמיד מבקש האמן להרעיף עלינו יופי שמימי כדי להכניס אותנו למדורי עדן עליונים. שליחותו אינה בהכרח דתית. הוא לא רק המשרת המסור של המוזות או הכנסייה, המבקשים לעדן את המין האנושי, להפוך אותו אצילי או ראוי יותר לגאולה. הוא מבקש לבטא ולעצב את עולמו הפנימי. הביטוי האמנותי ממש כמו כל ביטוי אחר, שגרתי יותר, מאפשר לאדם 'לשמוע את עצמו' – לראות את עצמו בראי המלים והדימויים העולים ברוחו וכך לקבל 'אור חוזר' המאפשר הבנה, עיבוד ועיצוב מחודש. משמע, אין להסתכל על יצירה כלשהי כעל הישג סופי. היא חלק מתהליך למידה ועיצוב תמידי של האמן את עצמו ואת עולמו.
קל להבין זאת כאשר מתבוננים בילדים. הילד משחק. אפשר לראות שהוא מנסה במשחקו ללמוד על העולם סביבו, להסתגל אליו ולהכין את עצמו לתפקידים שאותם ימלא מאוחר יותר בחייו כאדם בוגר. אך התכלית של המשחק אינה רק חיצונית. המשחק עצמו משעשע את הילד דיו כדי לשמש סיבה לעצמו.
ההנאה הזו של המשחק, המשוחררת מתכלית חיצונית, היא גם הנבט הראשון של ההנאה האסתטית. קיימת חדוות הדעת שהיא מזוגה בתכלית עם חדוות היצירה. הילד לומד את עולמו בה בשעה שהוא גם יוצר אותו מחדש. הוא מתחבר עימו ככל שהוא נהנה יותר ממשחקו. הוא כובש אותו במעשה של אהבה דמיונית. הוא הופך אותו לחלק מעצמו בשעה שהוא מעצב אותו בדמותו וצלמו שלו. היצירה היא למידה והיא גם ביטוי עמוק של אהבה בדרך של הפנמה – התגברות על ניכור. לאמור, כל ילד, ממש ככל אמן, הוא אותו פגמליון המתאהב ביצירתו ודרכה זוכה לחיים חדשים.