הקדמה

האמנות החזיונית החדשה

בחיפושה אחר המקורי, הפלאי והמקודש

1.

את תחילתה של 'האמנות החזיונית' עלינו למקם, כפי שמציע האמן אלכס גריי... בראשית ימיו של המין האנושי, בציורי המערות הראשונים.

בימי ילדותה המאותגרים והקסומים של האנושות, הדחף היצירתי מצא לעצמו ביטוי טהור שבו התמזגו ללא הפרד ריאליה ופנטסיה, הפנים והחוץ, האישי והאוניברסלי, החד-פעמי והאלמותי, החיפוש העצמי ופולחן האלים. בהנחה שהאדם היה קרוץ מתחילת קיומו מן 'החומר ממנו עשויים החלומות', אין ב'אמנות' שום דבר מיוחד על חיי החולין הרגילים. לכל היותר, מדובר במידת החירות שבה מתירים לרוח לחפש את עצמה בהרהורי לבה ללא שום נקיפות מצפון על כך שהיא מזניחה את הישרדותה היומימית.

למעשה, האמנות היא צורת הישרדות חיונית המיוחדת לאדם כיצור הניחן בתודעה, התוהה על עצמו ועל עולמו ואינו יכול להסתפק בעצם קיומו, ככל שאר היצורים. תבונתו והמודעות שלו לעצמו מחוללות רגשות של פליאה, התעלות, אימה, סקרנות ואקסטזה, שהם רבי עוצמה דיים להקדיש להם את כל שעות הפנאי. יותר מזה, להפוך את העולם כולו למיתולוגיה שבטית.

אין לך שבט שאין לו מיתולוגיה, זכרון משותף של עבר רחוק המגיע עד... הולדת היקום. והרי עלינו להסביר מהיכן הופיעו כל הדברים, לא כן? עלינו להבין לאן נעלמו אבותינו אחרי שיצאו מגופם. וכי מה נעשה ללא אלים שישמרו עלינו במציאות הזו, שהיא כה מסוכנת? ולאן אנו עצמנו הולכים מכאן?

בצעירותה, התבונה הולידה את האלים, המלאכים והמפלצות, שעד מהרה גדשו את המיתולוגיה באלפי מיתוסים ומעשיות עם. במרכז כל הסיפורים עמד 'הגיבור בעל אלף הפנים', זה 'הנבחר' לצאת לדרך ארוכה, מסוכנת, שממנה עליו לחזור עם מתנה כלשהי לבני שבטו. בינתים, עליו לעמוד באתגרים מסמרי שיער כדי להוכיח לכולם שאפשר לצאת מן המשחק הזה מנצח. ואם לא, לא נורא. לפחות, עליו להוכיח לכולם שמותר לנו 'להתפשר' עם המציאות המוגבלת מבלי לאבד את הכבוד העצמי – להשלים מתוך אצילות ורוח ספורטיבית עם היותנו בני תמותה.

מדי פעם, היה נולד בשבט 'שאמן', שזכר טוב מרבים אחרים את חלומותיו ושמע בקרבו קריאה המגיעה אליו מן 'המציאות האחרת'. היה עליו לשמש 'דובר הרוחות' ו'גשר בין הממדים' – בין המציאות הרגילה ל'מציאות האחרת'. תכופות, היה עליו לחזור מן המתים אחרי שנפח את נשמתו ונולד מחדש.

הוא היה גיבור מזן מיוחד. אולי לא היה לו שום כוח פיסי יוצא דופן אבל הייתה לו עוצמה פנימית כלשהי או לפחות, כאב נדיר, שעשה אותו חריג מן האחרים. הייתה לו חידה קיומית בלתי רגילה, שעמה נאלץ להתמודד בכל כוחותיו, שכן הוא נידון לגורל יוצא דופן שטוו לו המוירות באכזריות לא מובנת. ברבות הימים, הוא הבין שהאלים הפכו אותו למשל שנמשלו החיים, החלום, המצב האנושי... וההארה שתהפוך אותו לאחד מהם.

תכופות, השאמן חי לבדו גם אם שירת במסירות את בני שבטו כמרפא, יועץ נפש ומחנך. הוא היה רשאי להתמסר לחזיונותיו, שהרי האלים דברו עימו והפכו אותו לרואה נסתר ואיש של עוצמה מיוחדת. עבודתו הייתה נסתרת. לא היו לו תלמידים אלא אם כן הוא הצטווה מלמעלה למסור למאן-דהו את סודותיו. אך מדי פעם, האלים הפכו את הנבחר שלהם, 'השאמן', לאדם הבקי באמנות כלשהי שבה סיפר לאחרים על עצמו ועל חזיונותיו. הוא השתמש בפיוטיו, ציוריו ופסליו, כאמצעי ביטוי אך גם כמאגיה שבכוחה לזמן את הרוחות ושאר כוחות הטבע לסייע לעצמו ולאחרים או על מנת להרחיק את השדים והמקרה העיוור.

והייתה לאמנותו תכלית אחת נוספת מרכזית בחשיבותה; היא יצרה דלת מאגית עבור אחרים להיכנס דרכה אל העולם הנסתר של השאמן – עולם הרוחות, האלים ושאר הישויות המשוטטות במציאות האחרת. כאן היו שורשי הבריאה, האידיאות הראשונות, לא בצורתן הגיאומטרית כפרי של הפשטה שכלית אלא כישויות חיות לכל דבר, בעלות אישיות ורצון משלהן. הן היו רבות עוצמה ומפגש איתן חייב את הבא עמן במגע לתהליך של הכנה נפשית יסודית. תכופות, הוא לימד את בני השבט להעזר בטקסים מקודשים וצמחי הזיה, שהעניקו הגנה כלשהי בפגישה פנים אל פנים עם העולם שמעבר.

בחלוף העידנים, השמאן התפצל לשניים, לכוהן ואמן. הדת והאמנות המשיכו להתפתח במקביל למרות ששמרו על קשר הדוק ביניהן. תכופות, הן היו נתונות לחסות המלך והאצולה. הדת, האמנות והמלוכה, רקמו ביניהם מערכת יחסים סבוכה – מעין מקבילית כוחות שהייתה דינמית כשם שהייתה מתוחה ומועדת להפרות איזון.

במשך מאות בשנים האמנות הייתה מאד חשובה לחברה כולה, אך האמן שיצר אותה נתפס כבעל מלאכה פשוט. בהדרגה מעמדו עלה עד שברנסנס הפך לגאון נדיר, שהכנסיה והאצולה זקוקות לשירותיו המיוחדים. מגמה זו נמשכה עד למאה העשרים כאשר במפתיע, הערצה כלפי האמן החלה לדעוך. היא אולי הגיעה לשיאה כאשר הפך לגיבור תרבות ומהפכן המגויס לשינוי פני החברה, אבל אחר כך, דומה שנעשה מופרע, מכוער ואלים מדי לטעם הכללי. וחמור מכך, מותג מסחרי, ללא שום מסר בעל ערך. המדע כבש את הכל והפך לכח המוביל את החברה אל ה'סינגולריות הטכנולוגית'; הפעם, האדם אמור להתמזג לא עם רוח הקודש אלא עם... המכונה.

בכל אופן, רוח הזמן ממשיכה לנשב ודומה שהיא שוב מחליפה כיוון. כדרכה בקודש, אחרי שהיא מגיעה לקצה האחד היא מתחילה להתאזן מחדש לעבר המרכז. בעידן שלנו, האדם הדתי הפך לרוחני והאמן חזר לחפש את המופלא והמקודש בחייו, במקום לחטט רק בתוך נבכי אישיותו הנוירוטית ונפשה המסוכסכת עליה של חברה לא שפויה.

2.

אומרים שהדת נועדה למען אלו המפחדים מפני הגהינום. לעומת זאת, הרוחניות נוצרת על ידי אלו שכבר היו בגהינום... וחזרו משם חזקים יותר. הם לא מפחדים שאלהים יעניש אותם. הם מבינים שהם צריכים להמשיך לגדל את עצמם. הם לא סומכים על המסורת שתעשה זאת בשבילם. עליהם לחשוב על הכל מהתחלה, לחפש את דרכם שלהם. כל המפות שכבר שורטטו בעבר חשודות בעיניהם. הם לא מצטרפים לטיול מאורגן, שבראשו מדריך 'מוסמך'. כל דבר שריח של סמכות נודף ממנו דוחה אותם. המומחיות עצמה חשודה בעיניהם כסוג של הולכת שולל.

ובכל זאת, זה לא אומר שהם לא מושפעים מאחרים. הם מוכנים ללמוד מכל אחד כל זמן שהם חופשיים לקחת ממנו את הטוב והישר בעיניהם, שמתאים להם. אכן, מרגע שהאמת הומרה באותנטיות היא הפכה אישית אפילו כאשר היא אוניברסלית. היא אינה מרחפת בחלל הריק, 'לעצמה' – היא תמיד ביטוי של בחירה ויצירה עצמית, חידוש של ממש. אפילו האור אחד, יש משמעות לכל פריסמה יחודית, שכן היא לבדה מסוגלת לצבוע את האור הפשוט בצבעי לבה.

כמעט כל חיפוש רוחני מתחיל מסוג של משבר. בדרך כלל, מפגש עז פנים עם המוות. אולי מותו של אדם אהוב, אולי סבל גדול שהפך את האדם לקורבן הרדוף במידה קיצונית לא רק מאחרים אלא מעצמו.

לבודהא החיפוש החל אחרי שנתקל בחולי, בזקנה ובמוות הצפויים לכל יצור חי. הוא התעורר בבת אחת להבין את השבריריות של הקיום האנושי ואת סופו הבלתי נמנע. לאדם, חיים של סבל וחוסר תכלית הם אבסורדיים. החיפוש אחר משמעות טבוע בתודעה האנושית כחיפוש אחר זהות וטעם לקיום.

נדירות, שהרוח פוגשת את האדם דוקא מתוך התרחבות החושים, אולי בעקבות אהבה גדולה. הוא מגלה לו את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו בדרכי נועם, מתוך שפע בלתי רגיל. לפעמים, אדם חש הודיה כה עמוקה על קיומו שהוא חפץ לכרוע על ברכיו ולהודות לחיים עצמם על הברכה שהרעיפו עליו מבלי שידע אפילו לבקש.

דומה, יש משהו מקודש ומסתורי בקיום, שקשה לבטאו בשם. תוכל לקרוא לו פלא, איכות, אינסוף, לוגוס, טאו, אללה, ברהמן או אלהים, ככל שתרצה. אולי השכל עומד מול המורכבות של הטבע נדהם ונבוך אך גם בהתפעלות מן האינטליגנציה הזו, שהיא על אנושית. לפעמים, טריפ סמים יכול להפגיש אותך עם 'מציאות אחרת' שכמו שוכנת בחשאי בתוך המציאות הפיסית הרגילה כנשמת אפה – מעין חלום צלול שהוא מוחשי וממשי מכל מציאות רגילה.

לפעמים, אדם חוזר מן המתים וזוכר שביקר בעולם של מעלה, שפגש ישות זוהרת, שאהבה אותו באהבה ללא תנאי שכמוה לא חווה עלי אדמות. הוא לא ידע שאהבה כזו יכולה להתקיים, שאור כזה יכול להאיר ולהציף את כל הוויתו במתיקות של אש. כל ההסתכלות שלו על החיים עוברת מהפכה פתאומית. הוא מתחיל לחפש היקשר משמעות להבין את מה שקרה לו ומוצא אותו דוקא בספרי איזוטריקה עתיקים. הוא מתחיל להבין על מה כתבי היוגה מדברים, מהי חוויה מיסטית שעשויה לפקוד את האדם בהארה ספונטנית או בעקבות תרגול שיטתי. מכאן ואילך, הוא יודע שהוא 'מחפש אחר המופלא'; בתוכו טמון פוטנציאל של התעוררות רוחנית, שאי אפשר להבינו עד שלא מתנסים בו ישירות.

אפשר לחקור את המופלא בעזרת היוגה, הדת וכתות מסתורין. ויש דרך נוספת לחקור את המופלא, דרכה של האמנות. היום, הדרך הזו חופשיה ואינטימית מאי פעם. האמן אינו נדרש להשבע אמונים לאף שיטה או מאסטר. בדיוק להיפך, הוא מתבקש להיות הוא עצמו ולשתות מים מתוך בארו שלו. הוא מקבל את החופש המירבי להיות מקורי ועצמי עד קצה גבול יכולתו.