פרק ראשון

תרבות כעידון הטבע

1.

המקצוע העתיק בעולם אינו כפי שחושבים... הזנות, הוא נולד עם האשה. אך לפני שהיא הופיעה, האדם היה לבדו והוא היה... גנן. אלהים ברא אותו כדי לטפל לו בגינת העדן שלו. הוא לא דרש ממנו הרבה, כמה שעות עבודה ביום. בתמורה, הוא היה רשאי לאכול מכל עץ הגן... כמעט, ובמיוחד, להנות ממזלו הטוב.

תאר לעצמך, אתה בגן עדן, מוקף עצי פרי נהדרים, פרחים מרהיבים, צפורים ססגוניות, חרקים מכושפים, וכיוצא – שפע בלתי נדלה של חיים. וזאת, עוד בטרם הומצא מעגל הטרף. כולם צמחוניים הניזונים על העשב, השמש והמים. הם מבלים את זמנם יחד בנעימים מבלי לאכול אחד את השני.

אתה ילד טבע, פרא אציל, אתה יודע את שמות כולם – השם הסודי, המאגי שלהם, שהוא ישותם הרזית. אין לך אויבים ואתה לא צריך להזהר מאף אחד. אתה בין ידידים. אתה מוקף יצורים קסומים, שחיים בהרמוניה אלוהית במקום שכולו יופי, עדינות ונועם.

אחר כך, גורשנו מגן עדן, שוטטנו ביערות נאבקים על חיינו, בנינו ערים גדולות. וכל אותה העת, התגעגענו לגן העדן האבוד שלנו כמו לאם רחימאית שהיתה לנו בילדות נשכחת. רצינו לחזור הביתה. אין כל פלא, שהמזכרת לגן העדן האבוד הייתה תמיד הגינה הקטנה סביב לבית או פארק גדול בלבו של הכרך הסואן.

פאוסט של גיתה מתחיל את דרכו מתוך צמאון גדול לדעת ולאהבה אך אחרי שניסה כל דבר עלי אדמות הוא חוזר לפשטות המקורית. הוא חוזר להיות.. גנן, כמו אדם הראשון.

התרבות מנתקת אותנו מן הטבע. אמנם, היא מגינה עלינו מפני פראותו וסכנותיו, אך היא גם תולשת אותנו מן היופי, הפשטות, החיות ותחושת השייכות ליקום כולו. הפתרון שמצאנו הוא לתרבת את הטבע בדמותו של גן. כאן, אנו מעצבים את הטבע בדמות החלום הכמוס שלנו לחזור לגן העדן. אנו מבדילים בין הטוב לרע שבו, לפחות לדידנו. אנו יוצרים סביבה מבוקרת שמחברת אותנו לשורשים מבלי לסכן אותנו בטורפים ומזיקים. כעת, אנו יכולים להנות מכל היופי הקסום של העולם הביולוגי בכמה שעות של עבודה ליום, בדיוק כמו אדם הראשון.

היום, עלה בדעתי לטייל יחד עם סיטה בגנים שונים ברחבי העולם ולהנות ממה שיש להם להציע. ותחילה, בגן היפני.

2.

כשהם רוצים, היפנים, הסינים וכל שאר עמי המזרח, המצטיינים באמנויות הלחימה שלהם ובאכזריות נוראית, יודעים להפיק יופי מהמם. ומה שנפלא במיוחד, שהם מפיקים אותו תכופות בחסכוניות מפעימה, מינימליסטית.

תחילה, הטבע עצמו יפה ונעים עד מאד בכל יסודותיו, האדמה, המים, האוויר, האש. אינך צריך לעשות הרבה כדי לחוות שלווה והרמוניה. עליך לתרבת את הטבע אך בעדינות רבה, במגע אנושי קליל, שמתאים את עצמו לטבע במקום להשתלט עליו בחוזק יד, לכפות עליו אנושיות מנוכרת.

די שתניח כמה סלעים גדולים אחד ליד השני וכמה צמחים הגדלים ביניהם. די שתפזר ברחבה הקטנה שנוצרה בין הסלעים חול לבן ואז תניח עליו כמה עשרות אבנים, שנטלת מן הנחל זו ליד וזו וזו על זו. כל אבן כזו היא יצירה פיסולית עשירה ובעלת נוכחות. כולן יחד יוצרות חוויה של מוצקות ועם זאת, שאין בה כל אטימות.

כעת, על האבנים האלו אתה מניח את היצירה הפיסולית שלך. היא עשויה מאבן אבל היא עגולה לגמרי. היא יוצרת בריכה זעירה שאליה נוטפות בהתמדה טיפות מים מתוך קנה במבוק חלול. פשוטה ככל שתהיה, הבריכה הקטנה שלך מהלכת קסם. היא גם ביטוי לאיחוד הקוסמי של העקרון הזכרי – קנה הבמבוק, עם העיקרון הנשי, המיכל העגול, שאליו הוא מטפטף את זרם המים החיים כמו מונה כל רגע של זמן כאירוע חד פעמי.

וכעת, אתה מוסיף עוד פסל קטן עשוי אבן, מתואם לסביבה, דמוי מקדש קטן, שמייצג את המשפחה, את אבות השבט ואת האלים המגינים עליך. והנה, שילבת בצורה בסיסית את הטבע עם התרבות, את ההווה עם העבר, את הציר האופקי של האדמה עם הציר האנכי שבין ארץ לשמים. כך הפכת את הטבע שלך למקודש, מיזגת את הגשמיות החושית עם המשמעות הסימבולית שלה עבורך.

ושים לב, היצירה שלך אינה קפואה בזמן. היא משתנה ללא הרף. בכל שעה במהלך היום היא משהו אחר. בכל עונה היא משהו אחר. היא ממשיכה להיות חלק מן הטבע ומארג החיים. היא לא שמורה במוזיאון. היא איבר חי מן הסביבה ומחייך היומיומיים.

אתה בא לכאן להתייחד עם נפשך, עם העבר, ההווה והעתיד – עם מלאות הזמן. אתה יכול לעשות כאן מדיטציה, להקשיב לטיפות המים, לרחש העלים, לזמזמום החרקים וצפצוף הצפורים. אתה יכול לחוש על עורך את משב הרוח ולגעת באבנים ובחול בכפות רגלים יחפות. קל מאד להתמזג עם הסביבה הזו ולחוש שאתה בן בית ביקום.

ואכן, כל פינה קטנה כזו מגלמת את היקום כולו. כל אבן מגלמת את היקום כולו. וכאן בדיוק המקום לצרף קטע מתוך 'מפתח גאודי', שפסחתי עליו בזמנו שם מוסברת טיבה של אמנות המכונה ביפן סוּאִיסֵקִי:

"זו אמנות האבנים. אינוצ'י סואיסקי, אמנות מעשה הטבע. זאת אמנות עתיקה שמקורה בסין. אבנים קטנות שמתארות נופים זעירים. האבן שמתארת את הנוף, את היקום. אבן טבעית שמזכירה נוף שלם. מין מיקרוקוסמוס. כמו ראי קטן שמשקף נוף חי ושלם.

הסואיסקי הוא כמו נוף בזעיר אנפין. אבן אחת קטנה, שמהווה מין דגם בקנה מידה קטן מאד של נוף רחב ממדים. הסואיקי היא האבן המקבלת חיים מזרם המים. זה קשור למושג מאד מושרש: חיים בהרמוניה עם היקום – וואבִּי סָאבִּי."

הרעיון ההולוגרפי העתיק – חוק ההתכללות המיסטי, אומר שהשלם מופיע בכל חלק מחלקיו, ובכל חלק שלהם עד אינסוף. צא ולמד, שהסקלה שבה אתה מתמקד אינה אומרת כלום על השלמות שאתה יכול להשיג דרכה. אתה יכול לגעת על האדמה באצבע ולומר, כאן מרכז העולם, כאן עובר ציר העולם. כאן, העולם כולו.

אתה יכול לבנות מקדש שהוא 'מודל היקום' ובאופן זה מהדהד עם היקום. אך אתה יכול לקחת חדר בביתך ולהפוך אותו מקדש. אתה יכול לחוות שהמקום הזה שבו אתה עומד, 'ד' האמות' שלך, הם המקדש ההולך איתך לכל מקום.

אבן אחת קטנה מכילה בדרכה היא, החד פעמית, את היקום כולו. בסקלה מעט רחבה יותר, הגן כולו הופך להיות יקום. קח אבן שעליה אתה מטפטף לשיעורין טפות מים והיא הופכת להיות איחוד היאנג והיין הקוסמיים. ואצלנו, אבן השתיה. כל אבן כזו יכולה להפוך מקור נביעה ליקום שלם. והיום, אפילו הפיסיקה תסכים איתך בעקרון שכל נקודה בחלל יכולה להפוך להיות נקודה סינגולרית שמתוכה עשוי להגיח גור יקומים חדש.

והנה, פעם נוספת, הצירוף המפעים בפשטותו של סלעים, אבנים, מים וצמחים. סביבה לגמרי טבעית. ועדיין, כל פרט כאן מחושב היטב על ידי אדריכל הגן; המיקום של כל אבן ושיח, הגודל היחסי של כל פרט כך שיתאים בהרמוניה עם כל פרט אחר. וזאת, מבלי לאבד את יחודו. אין כאן אבן אחת הדומה בדיוק לשניה למרות שכל אלו שבמים הן עגולות ואלו שעל האדמה או נוגעות בה הן מלבניות. 

בכל מקרה, העיגולים שולטים בגן הזה, שהרי כמעט כל השיחים גזומים כך שייצרו כיפות עגולות. ועדיין, זה לא מורגש כמשהו מלאכותי. הגיאומטריה מצויה אך היא נזילה וללא קצוות חדים. מן הסתם, בתוך הבריכה הקטנה שטים דגים בשלל גוונים. גידול דגים היא אחת האמנויות המענינות השייכות לגן היפני. כמדומני, מהם קבלנו את דגי הזהב המרחפים באקווריון שלנו.

בתוך המים הרוטטים משתקפים השמים. וגם כאן, זו אינה בבואה קפואה אלא משתנית בכל רגע עם זרימת העננים וחילופי השעות. הגן הזה שעושה רושם כה חי וטבעי הוא תרבות במיטבה.

ושים לב, שהכל כאן מתאים לגודלו של האדם. הוא נוכח בגן אך רק מאחורי הקלעים. הגן זה נועד עבורו אך המלאכה המעודנת נעשתה מתוך ענווה והקשבה אמיתית לאבנים, למים ולצמחים.

אני מלא הערכה והתפעלות לאמנות הטבע הנפלאה של היפנים. אני מתקשה לחשוב איך בני אדם שיצרו גנים כאלו, טיילו בהם וערכו כאן מדיטציה, מסוגלים אחר כך לצאת למלחמות עקובות מדם. דומה, האיזון והשלוה כאן כה גדולים שלא תרשה לעצמך לדבר בקול רם מדי, שלא להפריע את ההרמוניה, שלא לומר כלום על להרים יד על מישהו.

וכעת, אני נזכר שהבנתי מזמן איך היפנים נלכדים במידתם הטובה, איך שימת לב מדיטטיבית שנלמדת באמצעות פעילות טקסית, הופכת אצלם פחות ופחות טבעית ויותר אלימה, אונסת.

אני מוצא סתירה מהותית בין אמנות האבנים, הסואיקי, לאמנות המזעור של הבונזאי. לוקחים עץ רגיל ובטיפוח שקדני הופכים אותו למיניאטורה של עצמו. זה כמו לקחת כלב רגיל ולהפוך אותו לפודל קטן. לכאורה, מדובר באותו הרעיון: ליצור מודל של היקום בדמותה של אבן קטנה, אך הוא מגיע כאן להפרכה עצמית בדרך של היפוך מוזר;

אתה לוקח משהו טבעי ואונס אותו להיות קטן מכפי מידתו. עכשיו, הבונזאי הקטן הוא מודל קטן של העץ הגדול שהוא היה קודם לכן. לכאורה, יצרת מודל קטן למשהו גדול. אך אם בפעם הראשונה לא הפרת כלל את ההרמוניה שבאבן, להיפך, חשפת והדגשת אותה, כעת, אתה ממש פוגע בטבע ואונס עליו את עצמך באלימות כפייתית, חולנית, כדי להפוך אותו למה שאינו.

מסתבר, שאותו עם עצמו יכול להגזים עם רעיון מוצלח עד שהוא משתבש לגמרי והופך להיות ניגודו המוחלט. הכבוד הגדול לטבע הופך פתאום לסירוס חולני של הטבע. והכי מוזר, שאתה לא מסוגל לזהות את הסתירה הזו שיצרת כאשר הפקת מאותו רעיון משהו הפוך לגמרי מכוונתו המקורית. אבל שלא תחשוב שהיפנים הם היחידים שמסוגלים להפריך את עצמם בצורה משונה שכזאת. זכור איך הנוצרים בשם החמלה שרפו אנשים על המוקד כדי להציל את נשמתם. אתה צודק, משוגעים תמיד מצדיקים את עצמם והם משתמשים לצורך זה בכל רעיון הנקלע למוחם החולני.

כאן, הגן גדול יותר ואולי הוא חלק מפארק עירוני.

תראה כמה זה יפה. הסלעים, הצמחים, המים הזורמים והדגים הצבעוניים. מן הסתם, בפולקור היפני, הדגים האלו הם דוות, מלאכים המגלמים את רוח הטבע והיסודות. הם החיות של המים. הם חיים בתוכם והם גם מחיים אותם. אי אפשר להפריד בין היצור החי לסביבה שלו. הם מעצבים אחד את השני ויוצרים שלמות בלתי נפרדת. דרך אגב, דגי הנוי היפנים מכונים קוי, וזה מה שיש לויקי לומר עליהם:

"הקוי פירושו ביפנית 'קרפיון רקום רקמת זהב'. מוצאו של הקוי מסין אך רוב הזנים פותחו ביפן. זהו דג מאוד חזק ועמיד ומסוגל לשרוד בטמפרטורות נמוכות (כמו שיש בחורף בסין שמשם מוצאם). בתנאים אופטימליים הקוי יכול להגיע אפילו לאורך מטר וחצי ולחיות 50-60 שנה (יש דיווחים על דגים שעברו את גיל מאתיים, ופרט אחד שמת בגיל 226). מרבית הגדילה של הקוי מתרחשת בשנתיים הראשונות של חייו, עם זאת הקוי גדל עד יום מותו כסנטימטר עד שניים בשנה."

תאר לעצמך, שכל עיר מלאה פינות חמד כאלו, המחזירות אותך לשעה קלה לטבע. תאר לעצמך שלכל אחד יש בחצר גינה פרטית קטנה, בסגנון היפני המסורתי.

מן הסתם, אפשר למזער את הגן הזה עוד יותר כך שיתאים למרפסת או לפינה אחת בבית; ארגז חול עם כמה סלעים, צמחים ואגן של מים זורמים. כתוספת, כמה דגי זהב קטנים. והופל'ה, אתה מחזיק בבית יצירת מופת קטנה של גננות יפנית.

ועכשיו, אני נזכר במבוכה מה קרה לדגים שניסיתי לגדל ואפילו למספר עציצים חיים שקבלתי במתנה. הדגים התפגרו בזה אחר זה והצמחים המסכנים נבלו אחרי שהשקיתי אותם יותר מדי או פחות מדי, עד היום זה לא ברור. צא ולמד, שגנן יפני דגול כבר לא ייצא ממני.

אני זקוק למשהו שלא דורש ממני שימת לב וטיפול יומיומי. אולי די לי בקצת מים זורמים בפינה אחת בסלון שממחזרים את עצמם כדי לומר שזכיתי לבחינה כלשהי של וואבי סאבי או לפחות של... סבבה.