פרק ראשון

היופי הריאליסטי

בין מדע לאמנות

1.

באופן כללי, המדע מחפש אחר האמת ומתחקה אחריה בתופעות העולם. האמנות מחפשת אחרי היפה, ומתחקה אחריו בתופעות העולם. על פי אפלטון, האמת צריכה להיות גם יפה ואילו היפה צריך להיות גם אמיתי. במהלך השנים, האמת והיפה התגרשו התרחקו זו מזה. והרי, כל ילד יכול להבחין באמת שכולה מטרידה ומכוערת וביופיו הססגוני של... נחש ארסי או אשליה אופטית. אין שום הכרח, ודאי לא פיסי, שהאמת והיופי יופיעו בכפיפה אחת.

אך במהלך ההיסטוריה האמת והיופי לא רק התרחקו אחד מהשני, כל אחד מהם נעשה מסופק ואנושי... יותר מדי אנושי; האמת המדעית נעשתה יחסית ככל שלמדנו על מידת ההשתתפות של המדען האנושי במשוואה האובייקטיבית שלו. וגם היופי הלך ואיבד את מעמדו היוקרתי כגילוי גאוני של אידיאה נשגבת, הנוכחת בטבע.

אפשר לומר שהן האמת והן היופי לקו באותו ביש מזל. הן איבדו את מעמד האצולה וחזרו להיות חלק מן ההמון הסואן, שם למטה. כעת, אפשר להצהיר מבלי להתבייש שהאמת המדעית היא מה שקהילת המדענים בעולם הכריזה עליה שהיא אמת מדעית. ואילו היופי האמנותי הוא מה שקהילת האומנים והמבקרים הכריזה עליו שהוא יפה. האמת המדעית זקוקה לחסדיה של הפארדיגמה השלטת ואילו היופי האמנותי צריך את... המוזיאון.

למעשה, היופי מצא את עצמו במצב יותר משונה מן האמת. לא פעם, שניים ויותר אחזו ומשכו בו באלימות כל אחד לצד שלו כמו טלית שלא כולה תכלת, זה צועק, 'יצירת מופת!' וזה צועק, 'זבל!'.

אך, תודה לאל, לא הכל מהומה והתכתשות בתרבות שלנו. כמו תמיד, יש גם הישגים מדהימים של סיעור מוחין, שיתוף פעולה והפרייה הדדית. האמת והיופי חוזרים ומוציאים את עצמם לא פעם בשלהוב יצרים והתעלסות סוערת.

תחילה, מדענים רבים מחפשים את היופי בתוך המשוואות המתמטיות שלהם. הם אומרים שהיופי הוא בהחלט חלק מן האמת כפי שסבר אפלטון. הפשטות האצילית, הודאות המתבהרת כמו מאליה, האלגנטיות החדה כתער, שאין בה דבר מיותר, כל אלו מוסיפות למדע שלנו נופך שאינו רק קישוט חיצוני – הוא לב לבה של חכמת הטבע. כפי שציין פול דיראק במשפט קצר וחד משמעי: "חוקי הפיזיקה צריכים להיות בעלי יופי ופשטות מתמטית."

אך לא מדובר רק בכך שהחכמה המתמטית של המדע צריכה להיות יפה, לפחות בעיניו של אלו המבינים אותה. אין ספק שבני אדם זקוקים ליופי בחייהם לא פחות מאשר לאמת. וכך, כאשר האמת המדעית הופכת לטכנולוגיה היא נעשית לחלק מן הסביבה הטבעית של האדם והחפצים שהוא משתמש בהם ביומיום. אמנות העיצוב הפכה להיות חלק חשוב ובלתי נפרד מן הטכנולוגיה השימושית שלנו. לא די שמכשיר הרדיו או הטלויזיה יעבודו, הם גם צריכים להיות בעלי יופי שהרי הם הופכים מיד חלק מן הריהוט הבייתי. לא די שהמכונית תסע על הכביש ותהיה נוחה לשימוש, היא מעוצבת כך שתהיה גם נעימה לעין.

במהרה מתגלה קשר מעניין בין יעילות ליופי. ככל שדבר הוא יעיל יותר ברמה המדעית, הוא יוצר יופי מיוחד משלו. מן הסתם, כך נוצר חלק ניכר מן היופי בטבע – הצורך ביעילות מירבית הותיר רק את הנחוץ וסילק את כל המיותר. כך לדוגמה, נוצרה האלגנטיות של הדג או של הציפור. המבנה האוירודינמי המושלם משרת את הצורך שלהם לנוע ביעילות במים או באוויר, במינימום של חיכוך.

אמנם, כאשר נתבונן מקרוב נגלה שיש כאן תופעה מורכבת יותר הנובעת מההתערבות של 'הברירה המינית' ב'ברירה הטבעית'. לאמור, כאשר נקבה מחליטה שהיא תתחתן רק עם הטווס היפה ביותר, הפתייה הקטנה מתרשמת מזנב ארוך ומרשים... שהוא מאד מסוכן להישרדותו של המין. כעת, הטווס המסכן בבעיה קיומית מכאיבה. אם הזנב שלו ארוך מדי, הוא עשוי להתקשות במעוף וגם להפוך לטרף קל. אך אם הוא ישמור על זנב קצר, הנקבות לא יגלו בו עניין, והוא יישאר רווק זקן ומבואי סתום לאבולוציה – הוא לא יצליח להביא צאצאים לעולם. רק אמבות מצליחות להפרות את עצמן בעודן עושות ביד.

כך נוצר בטבע יופי שכמו מתנדנד בין היעילות וההגשמה לסכנת מוות, והכל בגלל שהנקבות הן קלות דעת והבה נאמר בפה מלא, די מטומטמות. הן מעדיפות את היופי החיצון, חסר הערך, על כושר עמידה אמיתי במבחני החיים... או שלא.

אולי בעיון נוסף נגלה שהן לא כל כך מטומטמות, ככלות הכל. הן פשוט מכירות טוב ממך את 'עקרון ההכבדה'. אם טווס מצליח לשרוד למרות זנבו המפואר הרי שהוא ניחן בכושר הישרדות הרבה יותר משוכלל מזה של הטווס היעיל אך המכוער. הוא שורד למרות הזנב המיותר, המסוכן בעליל לקיומו, שעושה רושם על הנקבות אך באופן כללי עושה לו את החיים הרבה יותר קשים. וזה בדיוק מה שמוכיח בעיני הנקבות את כשירותו היוצאת מן הכלל במשחק ההישרדות – הוא גם יפה וגם טייס – הוא השורדן האולטימטיבי.

עקרון ההכבדה המוזר יכול לפגום באותה יעילות המושגת רק כאשר אתה מוכן לוותר על המיותר לתפקוד היומיומי. הוא יוצר יופי שמשרת בדיוק מגמה הפוכה, להפוך את החיים פחות יעילים ויותר מסוכנים.

אכן, מראשית הופעתו עלי אדמות, הסקס הצליח לשגע את כל המהנדסים ובעלי השכל הישר ועד היום הם לא מוצאים בו את ידיהם, רגליהם ואת... 'הקטן' שלהם.

2.

למרות שבעידן שלנו האמת והיופי, המדע והאמנות, ירדו לכאורה מגדולתם הקודמת, ונפרדו לגמרי האחד מן השני, הם גם למדו לשתף פעולה ביניהם בצורה חדשה מיסודה.

תחילה, המדע המציא דרכים חדשות לחקור ולבטא את... היופי. הוא יצר מכשירים שהעצימו את כל החושים והרחיבו לאין שיעור את המציאות שלנו. בכך, הם העניקו לאמנים כלי חישה ומלאכה חדשים ואפילו יצרו מספר תחומים באמנות שלא היו קיימים קודם לכן. אמנות הצילום הולידה עם הזמן את אמנות הקולנוע והטלוויזיה. האמנויות החדשות האלו עצבו במידה רבה את פניה של תרבות המאה העשרים והן אלו שימשיכו לעצב אותנו במאה העשרים ואחת.

קשה לאמוד בסקירה חטופה את המרחבים החדשים שהמדע העניק לאמנות בהמצאות החדשות, הרבות מספור שלו. כל התפתחות במדע לוותה בהתפתחות מקבילה באמנות. לפעמים, האמנות הקדימה את המדע, כפי שקרה בספרות המדע הבדיוני, אך לא פעם, המדע הרחיב לאין שיעור את הדמיון האמנותי בעודו מספק לאמן כלים חדשים לחקור עולמות חדשים ולבטא אותם ביצירתו.

החל מעידן הרנסאנס, המצאה מדעית, הקאמרה אובסקורה, עיצבה מחדש את פניה של האמנות, בדיוק כפי שכמה מאות שנים אחר כך, המצאת המצלמה תשנה מיסודה את האמנות המודרנית.

ליאונרדו דה וינצ'י עסק כל ימיו במקביל בשני התחומים האלו. לדידו, הם היו אחד. השירטוטים ההנדסיים והאנטומיים שלו ניחנים ביופי אסתטי נדיר ואילו התמונות שלו מספרות לא פעם את סיפורה של תגלית מדעית הקשורה לתהליך היצירה.

לא פעם, עירוב המדע עם האמנות הסב לליאונרדו הגדול מפח נפש רציני. למשל, כאשר צייר על קיר הכנסייה סנטה מריה דלה גרציה את 'הסעודה האחרונה', הוא המציא שיטה חדשה לציור פרסקו, שהתאימה לסגנון עבודתו;

וזאת לדעת, שליאונרדו לא אהב, בלשון המעטה, שמאיצים בו. בדרך כלל, הוא לא נכנע ללחצי הפטרון שהזמין אצלו את העבודה, שדחק בו להשלימה. אך מה אתה עושה כאשר הצבע שאתה משתמש או שכבת הטיח של הפרסקו, שעליה אפשר לצייר רק כאשר היא רטובה, מאיצים בך? ובכן, אולי אם אתה רק אמן אין לך ברירה, אבל אם אתה גם מדען מסוגו של ליאונרדו אתה תחפש צבעים חדשים ושיטות חדשות לצייר פרסקו.

את 'הסעודה האחרונה' ליאונרדו צייר בצבעים ובשיטה חדשה שלא היו ידועים לפניו. הדבר אפשר לו לקחת לעצמו את הזמן שהיה נחוץ כדי לחשוב על היצירה בעודו ממשיך לצייר אותה. לקח לו חמש שנות עבודה כדי להשלים את היצירה המפורסמת הזו. למרבה הצער, המאסטרו שם לב לקראת סוף עבודתו שהשיטה החדשה שלו תהרוס אותה בהדרגה תוך מספר שנים. הוא הבחין בסדקים דקים בשכבת הטיח שנוצרו בגלל השיטה שבה נקט והצבעים שלו כבר החלו להתקלף. הצלחה אמנותית אדירה, וניסוי מדעי שיושם בחוסר זהירות, ללא בדיקה מספקת, וכך חולל אסון.

אסון כבד מזה, שגרם להשמדת היצירה, קרה עם ציור אחד שעליו ניסה ליישם חדשנות מדעית, 'קרב אנגיארי'. הניסיון המר שהיה לו עם הפרסקו של הסעודה האחרונה הביא אותו לרעיון לצייר את הציור הגדול הזה, שהיה אמור להיות גולת הכותרת של יצירתו, עם צבעי שמן. הוא המציא צבעים חדשים, אך כאשר כיסה בהם את הקיר, גילה שהם החלו לטפטף. כאשר ניסה לייבש אותם בחום, הדבר רק האיץ את ההתמוססות שלהם. התמונה נפגעה לגמרי ונותרה בלתי גמורה. ארבעים שנה אחר כך, ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון אמנות מפורסם שהיה בעצמו אמן מוכשר, כיסה את היצירה הזו בציור משלו.

אך למרות הכשלונות האלו, ליאונרדו תמיד עסק במדע ואמנות במקביל ולדידו, הם היו מחוברים לאין הפרד. התגליות המדעיות שלו סייעו לו ליצור יצירות מופת, שהאריכו ימים עד ימינו. ויותר מזה, הוא העניק לעולם את הדוגמה המושלמת ביותר של האידיאל הרנסאנסי: איש אציל ברוחו, שאצלו כל תחומי הידע והאמנות, המחשבה והעשייה, מחוברים לאחד.