המונח VISIONARY ART – אמנות חזיונית, הוא מודרני יחסית ואפילו מומחים יתקשו להגדירו. דומה, יש כאן אסכולה יחודית, שהקדישה את עצמה לחיפוש דרכים לתאר מציאות שהיא באחת מוחשית ופנטסטית. היא רואה במציאות הפיסית הפשוטה מעין 'דלת תפיסה' אל ממשות עמוקה וססגונית יותר. אכן, באותה נשימה, היא מיסטית, סימבולית וסוריאליסטית. היא ספגה אל תוכה את החזיונות הדתיים, חלקם יפים להפליא וחלקם חולניים, של הצייר הירונימוס בוש, את הפאתוס הפיוטי והעוצמה הדרמטית של המשורר והצייר ויליאם בלייק, שיצר לו מיתולוגיה פרטית משלו בפיוט ובציור, שעד היום מפליאה אותנו ביופי ובמסתורין שבה. בעקבות הסימבוליסטים היא מחפשת את הארכיטיפי והרב-ממדי ב'תמונות קמאיות', העולות ישירות מן התת מודע אך גם מעובדות בכשרון ועומק המחשבה כדי להפוך אותן לסמלים אוניברסליים של הנפש האנושית. מן הסוריאליסם היא אמצה בהעזה רבה את החופש מכבלי ההגיון כדי להתמסר לרצף אסוציאטיבי של המוח הנאמן לחוקיות משלו. 196 עמ'


  • קטגוריה: ספרים על אמנות

מחיר:86

500


קנה עכשיו!

תיאור

א.

האמנות החזיונית

מציאות בחזקת אינסוף; ריאליסם פנטסטי

 


1.


ב'חלום יעקב', ציורו המפורסם של ויליאם בלייק, מופיע הסולם שעליו עולים ויורדים המלאכים, ואם לדייק, המלאכיות. לאמור, החלום, כמו 'האנימה' הנשית, הם היסוד המפרה ברוחו של האמן, המחבר ארץ ושמים בברית עולם – הוא החולם והוא הסולם. הכח היוצר שלו תלוי בחיבור האינטימי שלו עם נשמתו, שהיא 'שער השמים'.

כל אמנות היא 'חזיונית', לפחות במובן זה, שהיא אף פעם לא ממש מעתיקה את המציאות – היא תמיד בונה אותה מחדש דרך הפריסמה היחודית של האמן; ואפילו מדובר רק בזווית צילום או בחלוקה בין מה שמופיע בתוך המסגרת או מחוצה לה, ודרמטי מזה, בהעדפה של אוֹצֵר מוזיאון מה להציב בתערוכה ומה להשאיר בערימת הזבל הפרטית של אמן הקונצפציה.

בכל אופן, המונח VISIONARY ART הוא מודרני יחסית ואפילו מומחים יתקשו להגדירו. דומה, יש כאן אסכולה יחודית, שהקדישה את עצמה לחיפוש דרכים לתאר מציאות שהיא באחת מוחשית ופנטסטית. היא רואה במציאות הפיסית הפשוטה מעין 'דלת תפיסה' אל ממשות עמוקה וססגונית יותר.

אכן, באותה נשימה, היא מיסטית, סימבולית וסוריאליסטית. היא ספגה אל תוכה את החזיונות הדתיים, חלקם יפים להפליא וחלקם חולניים, של הצייר הירונימוס בוש, את הפאתוס הפיוטי והעוצמה הדרמטית של המשורר והצייר ויליאם בלייק, שיצר לו מיתולוגיה פרטית משלו בפיוט ובציור, שעד היום מפליאה אותנו ביופי ובמסתורין שבה.

בעקבות הסימבוליסטים היא מחפשת את הארכיטיפי והרב-ממדי ב'תמונות קמאיות', העולות ישירות מן התת מודע אך גם מעובדות בכשרון ועומק המחשבה כדי להפוך אותן לסמלים אוניברסליים של הנפש האנושית. מן הסוריאליסם היא אמצה בהעזה רבה את החופש מכבלי ההגיון כדי להתמסר לרצף אסוציאטיבי של המוח הנאמן לחוקיות משלו.

כפי שגילו הסוריאליסטים, החלום הוא אכן 'דרך המלך אל התת מודע', כפי שהציע פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שעשה עליהם רושם גדול. אך אפשר להניח לזרם המחשבה לשוטט לנפשו. אזי, גם 'החלימה בהקיץ' פותחת לנו אשנב לעולם הפנימי העשיר והאגדי של התת מודע. סלוודאור דאלי, ושאר בני החבורה ההזויה הזו, העניקו לאמנות החזיונית רשות והשראה לשוטט בעולמות לא מוכרים של דמיון חופשי, פראי ונטול עכבות.

במקביל, בשנות השישים, הופיעו סמי ההזיה והם גילו לנו עולם מפתיע חדש של אפשרויות, שכמוהם לא שיערום אפילו טובי החולמים וחובבי הפנטסיה בעבר. דומה, לאמן החדש יש היום כלי תחבורה מהירים להפליא אל ה'מציאות האחרת': הל.ס.ד, האקסטזי, הפיאוטה, האיוסקה והאיבוגה, ושאר דלתות התפיסה הכימיות, מאפשרים לו להכיר את עמקי נפשו שלו ולפגוש את העולם המיתולוגי של אינספור 'מציאויות חלופיות' המרכיבות את המגה-יקום של הרוח או הנשמה האוניברסלית.

אכן, המאה העשרים הייתה הזמן הנכון לאמן להיוולד, אם הוא חפץ להיות משוחרר לנפשו לחלום, להזות, להמציא אינספור עולמות שבאפשר... כמו גם להפוך לאדם דתי אמיתי, מיסטיקן שחווה את האמיתות האוניברסליות על בשרו בהתנסות ישירה. 

'ספינת הפרפרים' של סלוואדור דאלי. התמונה הזו אינה אופיינית בקסמה הילדותי לסוריאליסט הסוציאופתי שלנו, שהפך את הפרנויה לשיטה של סיעור מוחין להפקת דימויים ביזריים ויוצאי דופן. אך היא בהחלט מתאימה לספרנו באווירה הפיוטית והלך הרוח של הריאליסם הפנטסטי; דייקנות מוחשית של המציאות החיצונית המדלגת לפתע לתוך מימד בלתי צפוי, שמעבר למוחשי והלוגי. מפרשי הספינה הם פרפרים יפים – סמלי הנשמה, החזיון האמנותי, נבכי התת מודע, והעולם המאגי... המופיע לעיני זה שמסוגל להשקיף אל מתחת למעטה האטום של הדברים.

סמי ההזיה הולידו את 'האמנות הפסיכודלית', שניסתה לבטא ולתאר כמיטב יכולתה את העולם הקסום, המאגי והמיסטי, שחשפה באמצעותם.

תחילה, סמי ההזיה האלו העניקו לאמן הצצה לתוך עולם מרהיב בצבעוניותו. הצבע נעשה בוהק, חי ומפועם יותר, במעין מוסיקליות ויזואלית מרנינה של אלפי גוונים. דגמים מתמטיים הופיעו מול עיניו, מופשטים לגמרי ובכל זאת, חדורי משמעות, כמו נמסרו לו הצפנים הגיאומטריים המקודשים של כל סודות הבריאה. באופן מעניין, הם דמו לפרקטלים הטווסיים שהתגלו באותה תקופה במחשב על פי משוואת ההיזון החוזר של גאון המתמטיקה בנואה מנדלברוט.

שנית, הם ערטלו אותו עד הליבה, חושפים בפניו את נבכי נפשו באינטימיות שכמוה לא הכיר על ספת הפסיכולוג. למעשה, הראשונים שהתלהבו מן הל.ס.ד היו דוקא הפסיכולוגים, שמצאו שהסם הזה מסייע למטופלים שלהם להכנס ביתר קלות לתוך נבכי התת מודע שלהם, להפוך אמיתיים ונועזים יותר בחקירת העצמית הזו.

 

אולי בודהא מתהפך בקברו על הליצנות הפרועה הזו או אולי הוא צוחק יחד עם בן דמותו החוגג את ההארה שלו בעזרת פטריות הזיה. אכן, מפגש תרבויות בין האמזונס לגנגס.

שלישית, הם העניקו לאמן חיבור מחודש אל 'אלהים', 'הרוח הגדולה', 'הממשות' או בכל שם אחר, שבו נכנה את אותו 'מימד שמעבר'. לרבים שאבדו את אמונתם בעקבות השפעתו של המדע המודרני, זו היתה קריאה לבבית 'לחזור בתשובה' אל אלוה אישי ואל 'דת אוניברסלית', ששמשה תמיד השורש ו'הרוח החיה' של כל הדתות הממוסדות. ב'דרך הסמים' האמן גילה מישהו שכבר הקדים אותו בהרבה במסעות האלו, השאמן השבטי. השאמן מיפה מזה מאות בשנים את העולמות שמעבר, שהאמן המודרני גילה זה מקרוב.

וכך, הקריאה להפוך לאדם דתי התמזגה בצורה הרמונית לגמרי עם הקריאה לחזור אל הטבע, אל שורשי האדם עצמו, שעדיין מפעמים בקרב שבטים פראים, שטרם חוסלו לגמרי על ידי התרבות ה'נאורה' של המערב. הפעם, לא רק האמנות ה'פרימיטיבית' הפראית השפיעה באמצעות יצירותיה על אמני המערב. ההשפעה הפכה להיות עמוקה יותר כאשר האמן נכנס בפועל אל אותם עולמות של חוויה, שבהם בילה זה מכבר האמן השבטי שהיה בדרך כלל גם השאמן השבטי – 'חולם השבט'.

לא נתפלא איפוא יתר על המידה לגלות שהאמנות החזיונית הפכה בלא משים לתנועה דתית ביסודה, החפצה לתאר את המגע הממשי, 'הבלתי אמצעי', עם האלוהי. היא הפכה אמנות מגויסת למסר שהוא אקולוגי ורוחני, כפי שהוא קריאה למימוש עצמי בדרך העתיקה של מדיטציה וחקירה מעמיקה בסוד הנפש האנושית.

בכל אופן, המסר הדתי של האמן החזיוני הוא אוניברסלי, משוחרר מדוגמה וסמכות כלשהי. יותר מכל, זהו וידוי אישי של האמן, המכיל לא רק את קסם המסע אלא גם גם את תסכוליו ותהיותיו. הוא הזמנה פתוחה לבוא ליצור מציאות מטיבה יותר היפה לאדם של המאה ה-21.


2.

האמנות החזיונית מציגה בצורה מרשימה את 'כור ההיתוך' הבין תרבותי, הססגוני, המפעים והמאתגר, התוסס להפליא, שבו חי האמן המודרני בן תקופתנו. כעת, הוא שייך לכל הזמנים ולכל התרבויות וממזג אותן הן ביצירתו והן בחייו. הוא מבין טוב מאי פעם את האמנות השבטית העתיקה ואפילו פגש אישית חלק מהאמנים השאמניים שעדיין חיים באמזונס, אפריקה ואוסטרליה. הוא מיזג את ההשפעות הקיצוניות ביותר של האסכולות המערביות המהפכניות, השערוריתיות, כדי לגלות אותן מחדש דרך הסמים. הוא חשף את כוחו של הדמיון החופשי, את יופיה הרב ממדי של הפנטסיה, כדי להרכיב לעצמו 'ערכת אמנות' שעולה במיומנותה הטכנית והיקשרי המשמעות הרוחנים שלה על כל מה שנודע לנו קודם לכן.

דומה, האמנות הזו היא כלי הביטוי של 'תרבות פלנטרית', בת המאה העשרים האחת, שהולכת ונוצרת בכל רחבי העולם. זו תרבות שכמוה העולם טרם הכיר בעבר. לא מדובר באימפריה אחת שהשתלטה על העולם וכפתה את תרבותה על העמים הכבושים. זו אחדות הנולדת בסינתזה עילאית מתוך ריבוי עצום של השקפות עולם. הדת האוניברסלית הזו היא תולדה ספונטנית של התנסות מיסטית והיא יוצרת בלא משים אמנות אוניברסלית, שתוכל לבטא אותה. היא מעשירה את עצמה בכל סמלי העבר, בין אם הם שייכים למיתולוגיה היוונית, המצרית או הנוצרית, בין אם הם באים מן האבוריג'ינים באוסטרליה או מהודו וסין במזרח הרחוק.

אכן, העולם המודרני זקוק למיזוג התרבויות הזה כמו אוויר לנשימה. הוא כמה להיות משפחה גלובלית ולהרגיש בן בית ביקום הכוכבים, אחרי שכמה מאות שנים חווה ניכור ותלישות מן הטבע ואפילו מנכסי הרוח של תרבותו.

האמנות תמיד שמרה על הקשר החי עם המסורת המיתולוגית והדתית, ובכל זאת, דומה שבמאה העשרים היא הלכה והפקיעה מן המסורת הזו את האמת הרוחנית שבשמה דברה. היא הפכה לבידור, פנטסיה לשמה, מהנה למדי אך מבלי כח לתבוע מחסידיה שינוי וצמיחה נפשית. באה האמנות החזיונית החדשה והחזירה לבבואה הזו את עוצמת הממשות והמחויבות הפנימית למימוש אך הפעם, ב'קוד הפתוח' של החוויה האותנטית.

זרמי ההשפעה מכל התרבויות והעידנים מתערבלים באמנות החזיונית בחופשיות נועזת, פורקת עול. כאן יפגשו מתוך ידידות ואחווה ישו עם איסיס, משה עם בודהא, המנדלה עם הפרקטל, המדיטציה עם הסקס, סמי הזיה עם חזיונות דתיים והנצרות עם הפאגניות, שתמיד הזינה אותה בתעצומות רגש, עלילות גבורה וסיוטים. המיתולוגיה של האולימפוס מתנשקת בחושניות עם המיתולוגיה המסופוטמית והמצרית ושתיהן מאמצות אל חיקן כמו אחיות יקרות את המיתולוגיה ההודית, הסינית והטיבטית של המזרח הרחוק.

ואם דעתנו הולכת ומשתבשת מכל הרעיונות האלו, השייכים להיקשרי משמעות שונים ומשונים, מה טוב, שהרי תוך כדי כך היא גם מתרחבת ומתגמשת. אנו חסידי האינסוף, נמשכים אל האפשרי, הדמיוני, הרב ממדי, ומוציאים בהם נחמה על האטימות של הפיסי. הגבוליות הקפדנית חשובה לחוש האמת והמעשיות שלנו ועדיין, אנו רואים בדעת הליניארית החוששנית קטנות מוחין ואדיקות מתחסדת לדבוק בעולם אחד מבין אינספור מציאויות חלופיות, שכולן תקפות ליופי, לאהבה ולהתעלות הנפש.

העולם ההולך ונרקם בחזיונותיה של האמנות הזו נדמה לנו יפה ומפעים לא רק ויזואלית. הוא קורא לנו לגלות מחדש את העולם 'השגרתי' ותוך כדי כך, ליצור למין האנושי תרבות חדשה, עשירה, אינטליגנטית ואנושית מקודמותיה. מעל הכל, היא מזמינה אותנו להציץ פנימה אל תוך נפשנו ולחפש את שורשי ההוויה בתוכנו.

הפעם, בודהא, שפרש למדיטציה מכל הבלי העולם הזה, ובמיוחד מלכודת החושים של הנקבה, הופך בעצמו לאשה. ולא שחסרו לנו בפנתיאון ההינדי אלות יפהפיות, אך יש כאן בהחלט מסר חדש לחסידיה הנזירים של תורת בודהא, המוגש במעין חגיגיות צנועה. מדובר ביחוד מעודן של הזכרי והנקבי ו'מהפכה שקטה' לכל אלו המוזמנים אחרי אלפי שנים לראות את בודהא בדמות חדשה, נשית, מבלי לבטל מאומה מהטוהר הרוחני שלו. הספירלה של היקום פונה כעת לא אל צ'אקרת הראש אלא אל הנקודה הסינגולרית שבלב.

כוחה של האמנות הזו ב'מהפכה שקטה', המתנהלת תמיד בלב, בחושים, במחשבה. היא לא מגיבה על דרך ההיפוך למה שהיה לפניה – היא רק רוצה להיות נאמנה לעצמה. למהפכה שכזו אין אויבים, שהרי היא למדה את התורה האלכימית הנפלאה ביותר: איך להפוך אויב לאוהב ואת ה'ניגוד' ל'משלים'. היא למדה להתעלות באמצעות הפכים אל מישור מציאות שורשי יותר. גם היא מציעה לנו להמיר את 'האמת' – האבסולוטית, הקפואה, ב'חיפוש האמת', שהוא מסעיר ויצירתי הרבה יותר. למעשה, אין שום סתירה בין האמת של האידיאה ליופיו של הלבוש שהיא עוטה ושליחות האהבה שהיא נאמנה לו... מדעת ובהיסח הדעת.

חזון גדול מפעם באמנות החדשה הזו, שאולי הכי מתאים יהיה לכנותו 'חזון גאיה'. מדובר בתרבות פלנטרית, שבה כל אדם הוא אזרח העולם. הוא שייך לעבר ולעתיד. הוא שייך לכדור הארץ כפי שהוא שייך ליקום כולו. הוא שייך לכל התרבויות ולכל העמים ומוזמן ליטול חלק בכולם. ולא מדובר רק ב'שיתוף קבצים' – הוא מוזמן לשיתוף רעיונות וחוויות, הוא נקרא להיות חניך של כל המסטריות העתיקות והחדשות באמצעות מגע והשפעה ישירה.

אף פעם לא היו נכסי התרבות והרוח של המין האנושי כה נגישים לכל. העירבול הזה צופן בחובו ברכה שלא תשוער ופוטנציאל של הפריה הדדית מופלאה. עם זאת, אין להמנע מסיכון גדול של טשטוש הזהות. כאשר שני גלים נפגשים יש אפשרות לא רק ל'התאבכות בונה', שבה הגלים מעצימים אחד את השני, אלא גם ל'התאבכות הורסת', כאשר שני הגלים מבטלים או מחלישים זה את זה. בדידות היתה תמיד הדרך להעצים את היחודיות האישית ולהפוך אותה נדירה וחד פעמית. עירבול עם ישות אחרת עשוי לטשטש את הכח היחודי של היוצר.

היום, אנו מוצאים זה בצד זה את פירות הבוסר והפגים של ה'התאבכות ההורסת' יחד עם הצאצאים הנהדרים של ה'התאבכות הבונה'. כעת, יותר מאשר בעבר, בגרותו האישית של האמן תבחן בכח העיבוד שלו וביכולתו לבחור בזהירות את ההשפעות שהוא נחשף אליהן, שלא יהרסו את יחודו אלא יעצימו אותו.

בעיקרון, זה לא שונה מהצורך של בן חברת השפע לסגל לעצמו כח בירור גדול יותר כאשר הוא נחשף בסופרמרקט לאינספור מוצרים מפתים, ש'לא שערום אבותינו'. בתחילה, דעתו מתבלבלת עליו לגמרי וכרטיס האשראי שלו נעשה ל'חור שחור' הבולע את כל משכורתו. אך עם הזמן, הוא לומד להשתלט על עצמו ולברר מחדש את צרכיו, אפשרויותיו ומגבלותיו. כמובן, אלו שעדיין מתקשים לבחור, צריכים להפסיק להשתמש בכרטיס האשראי שלהם אם אינם רוצים להגיע לחובות מביכים, פרי של חוסר אחריות ילדותי.

לאמן המודרני יש היום 'כרטיס אשראי' למבחר של רעיונות, טכניקות והיקשרי משמעות בשפע מהמם, שאף אמן לפניו לא הכיר. כעת, עליו ללמוד לבחור מכל האוצר הגדול הזה את מה שעשוי לטפח את מעיין הנביעה הפנימי שלו. גמולו, שהוא נעשה לאזרח העולם ואמן יוצר של 'התרבות הפלנטרית' החדשה שמתעלה ביופיה, עוצמתה הויזואלית, עושרה הרוחני, הרצינות וההומור שבה, על כל מה ששערום אבותינו.