לך בעקבות האידיאה

1.

יש היסטוריה אחרת, שלא מופיעה כמעט בספרי הלימוד הרגילים. היסטוריה של התפתחות הרוח האנושית. מכיוון שהיא סמויה קל לך לטעות ולהטעות ועליך למצוא את הנתונים המדויקים ביותר כדי להתחיל לבחון את הרכיבים שלה.

היא עוסקת במימושן של אידיאות. איך אידיאות ירדו מעולם האצילות אל עולם המעשה. איך הן איבדו לאורך הדרך את הזהר העליון שלהן, ממש כפי שאדם הראשון איבד את איבריו. אבל משהו נשאר; משהו דק, רב עוצמה, מרוכז, מעין קריסטל מידע, מעין עצם הלוז שנשארת בגוף אפילו כאשר הוא מת – קו דק של אור שיורד לתוך הכלים האפלים, השבורים או הכרותים ממקורם.

אתה יכול לעקוב אחר האידיאה הזו ולראות איך היא מתחזקת בזמנים שונים, מופיעה ונעלמת ומהבהבת לסירוגין על המוחות והלבבות של המין האנושי. לרגע, נדמה, רודן אחד הצליח לכלות אותה. והנה, בלא משים, הוא רק חיזק אותה. הוא הפיח בה משמעויות חדשות. לפעמים, היא משמשת לתעמולה אבל היא רק תחפושת ריקה מתוכן. ובכל זאת, יש כאלו שלוקחים אותה ברצינות ומחיים אותה מחדש, כמו בטעות. וכן הלאה.

אם אתה עוקב אחר ההתפתחות הזו של האידיאה במציאות אתה תגלה היסטוריה חדשה, נפתלת, עם תבוסות וכשלונות, אבל גם עם הצלחות מפתיעות, במיוחד ההצלחה הצומחת מתוך כשלון. אפשר לעקוב אחריהן בחברה או בטכנולוגיה. אתה רואה איך המכונית הראשונה ירדה לעולם כאידיאה מגושמת ואיך הפכה למכונית מרוץ. איך היא השפיעה על הדמיון והפכה לציטי ציטי בנג בנג. ואז, המכונית הדמיונית הופכת לאט לאט למכונית ממשית.

תמיד היו מפלסי דרך, הוזים, חוזים, מפונטסים, בעלי חוש דמיון מפותח ואולי ממש נביאים, שהקדימו את זמנם. ז'ול ורן הקדים את זמנו במאה שנים לפחות. חלק מהניחושים שלו היו כה מוצלחים שמן הסתם גם נבואה נזרקה בו. לפעמים, מכין חוש הדמיון את החוש הנבואי ומשמש לו מיילדת ומינקת. כך, ורן בסיפורו שלח טיל לירח ממקום שהוא רחוק חמישים ק"מ בלבד מכף קנדי, וזאת עשרות שנים לפני שמישהו העלה בדעתו שמסע כזה אפשרי. ויש טווי חלומות ברוח, מעין משה ובודהא, יוצרי דתות חדשות, חברות חדשות, יחסים חדשים בין הורים וילדים או בין איש ואשה, בין אלהים ואדם.

2.

האמונה לבדה הולידה את האידיאות היפות ביותר, שהכיר המין האנושי – כמו גם את המפלצות האימתניות ביותר, שמהלכות בין דפי ההיסטוריה האלימה שלו. כל תרבות מבוססת על 'שקרים קדושים' – לא רק מדינת הפילוסופים של אפלטון. המיתוסים האלו יוצרים לדידה את היקשרי המשמעות ומפיחים בה רצון בוער ומשמעת נחושה – 'ערכים'.

אם נזכור, שכל תרבות היא מעשה אמנות נוכל לאמץ את אמירתו של פיקאסו, ש"האמנות היא שקר שבאמצעותו נחשפת האמת העמוקה", שהעובדות לבדן רק הסתירו וערפלו.

כל חברה יצרה את עצמה כמודל של היקום. היא חיפשה לתאר באדריכלות שלה ובמבנה החברתי את הסדר וההררכיה השמימית. היא ראתה בכל מה שנמצא מחוצה לה את 'עולם התהו'. במקרה הטוב, היא התייחסה לכל שאר התרבויות ובני האדם ככוכבים שמקיפים אותה כשמש מרכזית.

במובן זה, אין שום חידוש של ממש ביהדות לבד הפלגה של כוח המדמה. היא ציירה את אותו ציור מיתולוגי של החברות האחרות בצורה הנועזת והשאפתנית ביותר.

ככל שההררכיה הזו, שהיתה דתית ביסודה, התמוטטה, כך החברה נעשתה לא רק דמוקרטית אלא גם המונית יותר. ההררכיה היחידה שנותרה על כנה היא לאו דוקא הפוליטית אלא הכלכלית. כך החליף 'ממון' את 'דגון' ונעשה האליל ההמוני החדש, המקובל כאמת מידה לערכם של כל הדברים.

החברה שלנו עדיין אלילית. החלפנו את אלי המיתולוגיה באלי הממון, הטכנולוגיה והבידור. הגברת שמתחת היא זקנה כמו הפלנטה הזו ושמה – תיהמת – נקב תהום רבה.

בין כה וכה, ניסינו ליצור הררכיה המבוססת לא על אלהים אלא על האדם. ליתר דיוק, האדם הנאור, המשכיל, שיוצר ערכים של אמנות ומדע. זה ממשיך עד היום. אבל ערך האדם הלך ונשחק עם הזמן, ככל שחל פיחות בערך האמנות וגדלה אלימותו של המדע.

אחרי שאתה כמדען אתאיסט מוציא מן העולם את האימה והקסם, אתה עלול לגלות שהותרת רק את התפלות של היומיום. אדם זקוק למסתורין להחיות נפשו. הוא כמה אל המוחלט, ואפילו רק כדי להודות לו על חייו או... למות למענו.

אחרי שהעולם המודרני איבד את אלוהיו, הוא ניסה להציל את לבו בפנותו אל האהבה הרומנטית. כמעט כל השירים שלו מתייחסים כעת אל יחסי גבר ואשה שהחליפו את יחסי הנשמה והאל. הדרמה המטאפיסית של חטא וגאולה הוחלפה בדרמה של אהבה זוגית ובדידות אנושה.

דומה, המשל והנמשל התחלפו. פעם, אהבה ארוטית שימשה כמשל לאהבה אלוהית. כעת, האהבה האלוהית היא רק שיקוף מועצם של הרומנטיקה האנושית. אפילו האלים דגון, מולך וממון, הותיקים נאלצו לפנות קצת מקום לארוס הצעיר, שזה עתה הצטרף לחבורה שלהם.

ההישג הכי גדול של החברה המודרנית הוא יצירת דמוקרטיה, שבה כולם שווים בפני החוק. הכשלון המתמשך שלה הוא בעובדה שיש עדיין יותר מדי אזרחים ש'שוויים יותר' בגלל ש'יש להם' יותר כוח השפעה ורכוש. הפער בין אלו שיש להם לאלו שאין להם הוא עדיין גדול מדי, וללב הרגיש, הוא פשוט בלתי נסבל.

השתקפות מעוותת של ההכרה בערך האינדיוידואלי של כל אחד היא להאליה אותו באיזה אופן. למעשה, בדרך זו אתה מחזיר אותו אל העוצמה הטרנספרסונלית החסרה כל פרצוף יחודי – היא מכירה רק את מסכת הטוטם השבטית.

אפילו בחברה המודרנית קשה מאד לנתב מחדש את האינסטינקטים הראשונים של 'הערצת המנהיג', אותם ירשנו מחברת השימפנזים שממנה התפתחנו. למרבה המזל, הירושה המוזרה הזו בה זכינו כוללת גם את 'תנוחת המיסיונר', שבאה לנו מקופי הבונובו העדינים, שהחליטו לעשות אהבה במקום להרוס את הצורה אחד לשני.

בעידן שלנו, אין לקדמונים שום סמכות. אנו רשאים להנות מדבריהם כפי שאנו נהנים משיר, סיפור או יצירה קולנועית – לא כודאות שמעבר לכל חקירה.

זו היתה דרכו של המשורר והסופר בורחס להתייחס לפילוסופיות ולדתות – לא כאל 'אמיתות מוחלטות' אלא כאל יצירות של הרוח האנושית, הרוקמת לה סוד בתוך סוד לאורך הדורות – יצירות אמנות נפלאות, שאפשר לחפש בהן רמזים לחוויה העצמית שלך.

כל התורות האלו הן משחקי מחשבה מרתקים – השערות מלומדות ופנטסטיות על העולם והחיים, שיצרו המוחות הגדולים בעולם. התוכל לזהות בהם את האמיתות האוניברסליות, הארכיטיפיות, של הלב האנושי שלך?

התחוש באור המסנוור, בתמהון, באקסטזה, במסירות העליונה, שחלקה פחד וחלקה התפעמות, שבוקעים מבעד לחרכי נפשך?

3.

ככל שבני אדם הופכים חופשיים יותר לבטא את עצמם, להיות הם עצמם, ממילא העולם נעשה מקום יותר מוזר; מין יער גשם כזה, שבו חיים על עץ אחד כ-1000 מיני חרקים, זוחלים ועופות, שונים ומשונים.

זה יפה בעיני; שכל אחד יהיה שונה, שכל אחד יהיה עולם בפני עצמו, יחיד סגולה, היוצר את עצמו לאינסוף. כל אחד נוטל את הנחוץ לו מאחרים ומעניק להם את המיטב שזכה להפיק בכוחו שלו. התרבות הפלנטרית החדשה מטפחת את יחידי הסגולה בכל המשאבים העומדים לרשותה. גמולה על כך, שהיא זוכה להתעשר מן היצירתיות הפנטסטית של כל ילדיה בצורה הנפלאה ביותר.

השוני האינדיוידואלי משתקף בצורה היפה ביותר אצל האמנים. כאן, ניכר בעליל העולם היחודי של כל אמן. אפשר לזהות מיד שכל אחד רואה את הדברים מזווית אחרת, לפעמים ביזארית, שכמוה לא היית יודע להמציא בדמיונותיך הפרועים ביותר.

יש גאונים אקסצנטריים, שדומים זה לזה בסוג הנרקסיסטיות. דומה, זו תוצאה ישירה של אמא מעריצה, אינטליגנטית, שהשאירה את הילד בסמביוזה איתה, מתוך מחשבה, שגויה בעליל, שהיא מצילה אותו מאכזבות.

לפעמים, הודות לזיקה הזו, הלא בריאה ביסודה, צמחו לנו כמה אנשים גדולים באמת, כאלו שהביאו מילדותם אפון קסמים כמו ג'ק מן האגדה.

סימביוזה היא הכרח לחיים, במיוחד כאשר הם חסרי אונים להתקיים לבדם. הסמביוזה היא צורת הגנה יעילה של התינוק הרך, שהרי בלעדיה היה נעשה נטל בלתי נסבל. על האם לחוש שהוא ממש חלק ממנה כדי שתטיב לטפל בו. ואמנם, הוא חלק ממנה. זהו מצב של גב אל גב – אהבה נרקסיסטית, שבה האם אוהבת את עצמה דרך התינוק ומטפלת בו כמו היה חלק מגופה. זהו מצב חיוני לא פחות מהשלב העוברי. בעצם, זה סוג של עובריות, שחוזרת בכל מערכת יחסים כשלב ראשוני, שעליו נבנה הקשר.

הסמביוזה היא כח אדיר בבריאה. היא העדות שכל הדברים זקוקים זה לזה לצורך החיים, שהם מעורים ותלויים זה בזה. מאידך, כל מערכת יחסים צריכה להתפתח בספירלה ולצורך זה הקשר הסמביוטי צריך לעבור שלב של 'נסירה' כדי להגיע לצורה מפותחת יותר של חיבור 'פנים אל פנים'. אי אפשר ליצור חיבור כזה אם עדיין אין לך פנים משלך ואתה רק מהדהד עם הזולת.

4.

תרשה לעצמך לדמיין, לחשוב בגדול, להמציא את העולם הזה מחדש. חשוב מכל, להמציא לך אלהים, שאתה מסוגל לאהוב.

העולמות שמעבר לחושים שלנו מגיעים עד אינסוף. הסקלה שבה אנו קולטים את המציאות היא ממש עלובה ביחס לכל-היש. מאז זכינו בסקרנות האנושית שלנו אנו עורכים מאמץ בלתי פוסק להרחיב את כושר הקליטה הזה בכל דרך אפשרית. למשל, טכנולוגיה, סמים, חלומות, דת, מדע ואמנות. עשירה מאד בהתפתחויות היא דוקא הטכנולוגיה, שמאפשרת הגדלת טווח התפיסה של החושים, במיוחד הראיה. לא מדובר רק במיקרוסקופ ובטלסקופ. לא פחות חשובה היא היכולת להאיץ או להאט תהליכים כדי לראותם ביתר בירור. האצה והאטה מאפשרים לערוך היכרות עם עולמות מופלאים.

העולם הזה מבוסס על 'עקרון אי הודאות'. לכן, במקום לראות משהו החלטי, חד משמעי, מוצק, עדיף לך לראות כל דבר במציאות כפונקציית גל או מארג של הסתברויות. במרכזה של פונקציית הגל מופיעה אשליית העולם הממשי. בשוליה קורים הדברים הכי מוזרים שאתה יכול לחשוב עליהם. הדבר הזה נכון לכל אטום בבריאה.

בכל מערכת ליניארית חפש את המרכיב הכאוטי; היסוד האקראי, הקפריזי, הבלתי צפוי, המפר את הסימטריה וכך, מפרה את המציאות. אכן, לא פעם הוא מייסר אותה עד טירוף הדעת, אך הוא גם זה שדוחף אותה להתעלות והארה.

יש כאלו שאוהבים את השכיח ויש כאלו האוהבים את הנדיר. החכמים הגדולים שמים לב אל החד-פעמי. הגאונים מזהים, שהשכיח הוא חד-פעמי. באופן זה, כל העולם הזה נעשה כדאי להם.

זאת ועוד, אין לך אינטליגנציה כללית, שאין בה אתיקה המבוססת על אינטליגנציה רגשית. אפילו בין חיות וילדים יש רגעי השראה כאשר היחיד חורג מעבר לעצמו ומזדהה עם צרכי האחר ורגשותיו. מוּסָר הוא תולדה של אמפטיה; יכולת האני להפנים את העולם סביבו, וראשית כל, יצורים הדומים לו, ולחוש אותם כחלק מעצמו. כך, התענוג והסבל הופכים להיות משותפים.

אף אחד אינו רוכש כוח אמיתי של אמת וחמלה אלא מתוך ויתור על האנוכיות, ולפעמים, על עצם החיים. ובכל זאת, קיימות דרגות שונות של מסירות נפש. יש מסירות נפש שאינה ראויה, הבאה במקום הלא נכון – טרגדיה של תמימות הגובלת בטפשות. יש מקום שבו אסרטיביות או ערמומיות הן חיוניות. אחרת, הטוב נעשה קורבן מאד פגיע, חדור תמיד ברגש אשמה.