הקדמה

שירת המבוכים של תת ההכרה

א. פסיכואנליזה וזמן החלום האבוריג'יני

למראית עין, צחוק עשה לנו אלהים: אנו, בני האדם, שכל כך חשוב לנו לא לבזבז את הזמן, מבלים בממוצע כשליש מחיינו במצב של חוסר הכרה, מכורבלים מתחת לשמיכה כמו עוברים ובמשך שש עד שמונה שעות בכל לילה לא עושים כלום חוץ מאשר לנחור אל התקרה או להסתובב מדי פעם מצד לצד.

מי שרוצה סיבה להתמוטטות המשק בשל אבטלה סמויה חייב להזכיר את העובדה שכולנו מבלים שליש מחיינו באופן המטופש ביותר שאפשר לחשוב עליו – במצב זומבי לחלוטין ובטלה חסרת כל פעילות. אך האמנם השינה היא סתם בזבוז זמן? יש לנו סיבות רבות לחשוב אחרת. למעשה, בשינה נפתח לנו חלון למציאות אחרת, מופלאה ביותר – החלום.

אמנם, באופן טבעי, השינה מחדשת את כוחותינו. היא מעניקה לנו מנוחה ושכחה עצמית מבורכת, חופשה קטנה. היא משחררת אותנו לזמן מה מהעומס הרגיל של החיים. תכופות, היא מזרזת את הריפוי שלנו. ולמרות כל זה, אם איננו זוכרים את חלומותינו, אם איננו מסוגלים לעשות שימוש פורה יותר בשינה, הרי שעשרות שנים נעלמו מתוך הרצף של חיינו, כמו לקינו באמנזיה מוזרה או פיצול אישיות.

מעבר למנוחה והתחדשות יש לשינה להציע לנו דברים נוספים, מדהימים. היא יכולה לשמש שער לעצמיות הגבוהה שלנו, ליצירתיות ונבואה, לממדי מציאות אחרים. היא יכולה להפגיש אותנו עם 'החולם האוניברסלי', שאנו כולנו ניצוצותיו, פריסמות לאורו האינסופי. היא יכולה להפוך ליוגה שלמה ולהציע שיטת אימון יחודית להתעורר לזהות האמיתית שלנו.

תכופות, אלהים מדבר אלינו בלילה, בחלומות, יותר מאשר הוא מדבר איתנו בהקיץ. ליתר דיוק, בלילה אנו קשובים יותר, אנו מפנים מקום למציאות אחרת, שההכרה הרגילה טורחת לחסום בהקיץ, בגלל צרכי הישרדות או פחד לאבד שליטה היוצר מיקוד עקשני.

חיי ההקיץ הם היבשה שלנו. השינה היא מצולות האוקינוס שלנו. כדור הארץ, ממש כמו התודעה הרגילה, הוא ברובו ים ולא יבשה. שבעים אחוז מפני השטח שלו מכוסים בימים ואוקינוסים. יהיו החיים על פני הקרקע עשירים ככל שיהיו, החיים במצולה עשירים לא פחות, אולי אפילו יותר.

הפסיכולוגיה המודרנית, בעקבות אביה מולידה, פרויד, החלה להחזיר לחלום חלק מהילת הזוהר שאפפה אותו בעבר הרחוק, כשער לאמיתות נפש עמוקות. בכל אופן, עם כל הכבוד למושג 'תת ההכרה' הוא לא היה שקול לכבוד שאפשר היה לחוש כלפי האל היווני אפולו, פטרון האמנויות וההשראה או כלפי האלוהות האינדיאנית שכונתה 'הרוח הגדולה', שמנחה אותך בחזון רב עוצמה, על פסגת הר אחרי שלושה ימי צום ותפילה.

פרויד תיאר את 'תת ההכרה' כמין קרוב משפחה משונה השוכן במרתף-הנפש שלנו, סוכן חשאי של עקרון עונג. היא רוצה לחוות כל הזמן סיפוק ילדותי חסר מעצורים. היא עושה את כל מה שביכולתה כדי למנוע מאיתנו את הכאב הבלתי נמנע שהטבע הפיסי והחברה האנושית כופים עלינו. אמנם, היא מנסה להגן עלינו אך לא פעם היא מחבקת אותנו בחיבוק דוב.

תת ההכרה מסננת כל מידע חשוד, מאיים, ומסתירה אותו בתוך 'תיקים באפילה', תחת סיווג בטחוני כבד. האני הרגיל מוצא את עצמו קורבן לקנוניה, שקשה מאד לאתר מי עומד מאחוריה. מדי פעם, ההגנה שמספקת תת ההכרה גובה מחיר יקר של חולי ושיתוק החיים. פסיכולוג אמור להיות בלש המתחקה בעזרת רמזים עד מקור הקנוניה כדי להבין את הסוד האפל שהיא מסתירה, בדרך כלל, טראומה על רקע מיני בילדות.

אפולו לוחש עתידות באזני האורקאל ומוסר לבני אדם יעוץ אלוהי. הוא מבשר את גזרת המוירות, אלות הגורל, כמו גם את חיבתן של המוזות, אלות ההשראה, החכמה והיופי. אמנם, גם דבריו מצטיינים בעירפול ורימוז והם דורשים פירוש שרק אלו שהוכשרו לכך מסוגלים לו. אפולו, אל הבהירות והחשיבה הצלולה, אוהב לעשות אתנחתא בשעת שינה ולהשתעשע בחידות ומלים הזויות, כמעט בסגנון האהוב על דיוניסוס, אל היין ופורקן המוסכמות והיצרים, שהוא ניגודו המשלים.

צד שווה לפסיכולוג ולאורקאל בדלפוי, הם נכנסים לעולם חמקמק של משמעויות ועליהם להתיר את הפקעת שהושלכה לחיקם. אך ככל שהפסיכולוג יתאמץ לרכוש לו הילה של מג קדמון ורואה נסתר, הוא אנושי, ממש כמו התת מודע שאותו הוא חוקר ומנסה לעמוד על מניעיו ורמזיו. ועל שכאלו כבר אמר ניטשה, "אנושי, יותר מדי אנושי".

למזלה של הפסיכולוגיה המודרנית היה לה אב נוסף, איזוטרי יותר, יונג, שחיבר אותה מחדש לעולם העתיק של כוחות רבי עוצמה, ארכיטיפיים. עבודתו של יונג שימשה הבסיס שעליו צמחה הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית, המכירה בתקפותה של אינטליגנציה גבוהה מזו של ההכרה האנושית. תת ההכרה היא נקודת חיבור יצירתית במיוחד בין האנושי לעל אנושי. האורקאל העתיק של אפולו נמצא בתוך כל נפש. למעשה, צמיחתו של המין האנושי באה לידי ביטוי בעידן החדש בדמוקרטיה של הרוח – שוב איננו ילדים העומדים בפני הורים כל יכולים, האלים העתיקים – הפנמנו אותם בתוכנו. ילד נעשה אדם בוגר רק אחרי שהצליח במשימה הזו, להפנים את אביו ואמו, לזהות שיש לו את אותם כוחות שיש להוריו. רק כך הוא נעשה אחראי לכוחות אלו ויכול להפריד את עצמו מהסמביוזה הנפשית שיש לו איתם. הוא מסוגל לעמוד ברשות עצמו ושוב אינו נזקק להם בדרך תלותית. הוא יכול לרקום איתם מערכת יחסים חופשית ואוהבת יותר, שותפות חדשה.

הכבוד שרחשו חברות עתיקות ושבטיות לחלום התבטא ברצינות שבו התייחסו למסריו כ'נבואה קטנה', חזון והתגלות אלוהית. החלום היה מדריך ומורה דרך, שער למציאות אחרת, גבוהה יותר.

האבוריג'נים מאמינים שאבותיהם חוללו את המציאות הזו ב'זמן החלום', בכח השירים המקודשים. כאשר אתה משוטט בארץ בנתיבי השיר האלו, אתה חי מחדש את רגע הבריאה שלהם, מתחדש איתם ומטעין אותם באנרגיה האישית שלך. אתה בורא מחדש את המציאות כשאתה זוכר את מעשי האבות הקדומים. אתה יכול לחזור אל זמן החלום, בשינה ובהקיץ, בחלום או בפעילות יצירתית טקסית, לפגוש אותם ולקבל הנחיה ותמיכה. אתה יכול להמשיך את תהליך הבריאה שבו החלו ולהיות שותף עמהם בלידתה התמידית של המציאות הפיסית. לכן, חשוב להם מאד לזכור את חלומותיהם ולהיות ערים בתוכם. וכך כותבת אביבה משמרי על זמן החלום האבוריג'יני:

מושג המפתח באמונה האבוריג'ינית הוא "זמן החלום", זמן יצירת העולם כפי שהוא כיום. אך זמן החלום אינו היסטוריה אלא ממשיך להתקיים כל הזמן. טקסים דתיים, הכוללים ריקוד, נגינה, פנטומימה ושימוש בחפצים מקודשים, משמשים כאמצעי ל"כניסה" ול"יציאה" מזמן החלום, ודרכם משתמר קיומם של האבות הקדמונים, הפעילים בזמן החלום. אלו הם בדרך כלל אספקטים מואנשים של הסביבה, כמו גשם, אש, חיות שונות או צמחים, והם מופיעים, בדמות אדם, בציורים וברישומים האבוריג'יניים. לכל שבט, משפחה ואדם אב קדמון משלהם, שדרכו נוצרו, ואת הקשר עמו הם משמרים באמצעות הטקסים.

המילה "חלום" משמשת לציון כמה מושגים שונים: היצורים ש"נולדו מן האדמה" והחלו ללכת, ובתוך כך יצרו את העולם; התקופה שבה התרחשו אירועים אלה; וגם היחסים שבין בני האדם והחיות.

זמן החלום מתפקד כמושג מיתי, כבסיס הקיום האנושי וגם כתבנית המעניקה משמעות ליחסים חברתיים. הוא האירוע המיתולוגי שהתווה לאבוריג'ינים את "תוכנית החיים" שלהם. חשוב לציין כי זמן החלום אינו היסטוריה אלא מיתוס, כלומר דבר הממשיך להתקיים ומשפיע על חיי ההווה. הפעולות הדתיות באות לקיים ולשמר אותו, והן מקבלות משמעות שאינה סמלית בלבד אלא גם מעשית ממש - על ידי הכניסה המחודשת לזמן החלום.

הפעילות הדתית לובשת צורות שונות, וביניהן walkabout - הליכה במסלולים שהלכו בהם האבות הקדמונים, ציורים ורישומים על סלעים או על האדמה, chanting - שירה ריטואלית רפטטיבית בליווי דיג'רידו, ריקודים טקסיים וסיפורים שבעל פה. כל אחת מפעילויות אלו מקיימת ומשמרת את זמן החלום.

ייתכן שהמדע המודרני ימצא דרך להקליט את גלי המוח שהאדם מייצר בזמן השינה שלו. בבוקר, נוכל להחזיר את הקלטת להתחלה ולהריץ אותה כסרט קולנוע לכל דבר. נוכל לצפות בכל החלומות ששכחנו ולהחזיר לעצמנו את האבידה היקרה הזו. אין ספק שהדבר יחולל שינוי מהפכני בחיינו. עד אז, עלינו לטפח את היכולת לזכור חלומות ולעבוד איתם בדרך הקלאסית הרגילה – מתוך הרבה התמסרות ואהבה. ככל שנעריך את המתנה היקרה שיש בחלומותינו ואת המציאות המופלאה שהם מובילים אותנו אליה – כך נחזק את הנטייה לזכור אותם.

ב. שפת השירה של החלומות

החלום הוא שפה, אכן כך. אך כפי שאמר הירקליטוס, "חלום משותף לכל הערים – אך לכל חולם עולם משלו." בשינה, כל אחד הולך לבית עולמו, ממש כמו אחרי המוות. אנו הולכים לתוך עולם פרטי, שבנינו בעצמנו. מכאן, החלום הוא שפה פרטית. אמנם, אפשר לגלות בה מוטיבים משותפים, סמלים אוניברסליים, אך אסור לשכוח לרגע שאפילו בסמלים אלו התודעה הפרטית עושה שימוש חופשי, המתאים לצרכיה.

אפילו האדם עצמו צריך ללמוד את השפה של חלומותיו, לא כל שכן, אדם אחר המנסה לסייע לו לפענח אותם. יש צורך בהכשרה מרובה, לא רק ללמוד את המשמעויות הכלליות, הארכיטיפיות, שאימץ המין האנושי, אלא להבין את השפה הפרטית שבה משתמש התת מודע של אדם זה או אחר.

כמו בהקיץ, קיימות 'אסכולות' מחשבה או אמנות וניתן לזהות מוטיבים משותפים השייכים לאסכולה, החוזרים אצל כל אלו השייכים אליה. ובכל זאת, כל הוגה דעות וכל אמן הוא יחודי, ואנו נמצא תמיד ואריאציות פרטיות לכל מוטיב כזה. תלמידים וחסידים שהם חקיינים בלבד אינם מענינים במיוחד. התת מודע אינו סובל מפחד קהל ואינו נכנע למוסכמות. הוא דומה לילד קטן, היוצר לו את עולמו היחודי מתוך פורקן חופשי של רגשותיו ומתוך ההנאה שיש לו בתהליך עצמו. אפשר לגלות שיש לילדים עולם משותף של דימויים או צורות הסתכלות. מומחה אפילו יכול לנחש את הגיל של הילד מתוך הסתכלות בציוריו. עם זאת, אפשר לזהות את היחודיות החד פעמית של כל ילד.

אם השפה הרגילה נבראת מחדש על ידי כל משורר, למעשה, על ידי כל אדם המנסה לבטא בכנות את רגשותיו ומחשבותיו, הדבר נכון פי כמה לגבי השפה של החלום.

השכל הגבוה של החלום הוא יצירתי להפליא והוא ממציא לו את השפה שיכולה לבטא בצורה המדויקת והעזה ביותר את חוויותיו. השכל הרגיל, הער, הוא חניך בפני השכל הגבוה וצריך ללמוד את שפת המושגים והדימויים שלו ממש מהתחלה. כפי שילד קטן לומד את השפה תוך כדי שימוש בה, כך אנו לומדים את השפה של התת מודע שלנו תוך כדי שיחזור חלומות וניתוחם.

עלינו לגשת לפענוח שפת החלום כמו בלשנים של שפות עתיקות. כאן, נדיר למצוא אבן רוזטה, שמתרגמת את שפת החלום לשפת ההקיץ. אנו נדרשים לפענח אותה מתוך מעקב אחר שימוש חוזר באותם סימנים. אנו רואים שסימן מסוים חוזר ומופיע בהיקשרים שונים ולומדים לאט לאט את השימוש שלו.

הדבר החשוב ביותר בפענוח הזה אינו דוקא הדימוי הויזואלי או המילה. ההירוגליף של החלום הוא מורכב ועשיר מזה, הוא מכיל את הרטט הרגשי כתו זיהוי מרכזי. כל דימוי מקבל את משמעותו מתוך ההיקשר הרגשי שבתוכו הוא נתון. מים יכולים להקסים אותנו או להבעית אותנו. הם יכולים לסמל תשוקה, מוות, לידה, נסיעה או אובדן. לאמיתו, הם יכולים לסמל אינספור דברים שונים ומשונים.

ספר יצירה מכנה את כוחות היסוד של המציאות 'ספירות בלימה'. מערכת עשרת הספירות דומות במובן זה לעשר הספרות במתמטיקה – הן מופשטות לגמרי, אין להן מהות מוגדרת – הן 'בלי-מה'. באותו אופן, כל דימוי הוא מופשט ועשוי להכיל אינספור משמעויות. כל פרשנות צריכה לקחת בחשבון את ההיקשר שבו הדימוי הזה מופיע, היחס שלו לדימויים אחרים, ומעל הכל, החוויה הרגשית שהוא מחולל בחולם.

כל משורר אמיתי מחדש את השפה ומפיח בה רוח חיים מקורית הבאה מתוכו. הדבר הזה נכון במיוחד לגבי שפת החלום. אכן, הטוב ביותר יהיה ללמוד ולחקור את עולם החלומות הפרטי שלנו או של מישהו אחר, כפי שלומדים את שיריו של משורר גדול. המלים, הדימויים, המוסיקה, והיקשרי המשמעות שלו, יוצרים עולם יחודי בעל קסם בלתי נשנה. אפילו כאשר אנו משייכים משורר לאסכולה כלשהי, לתרבות ועידן מסוים, עלינו לזהות את השימוש היחודי שהוא עשה במוטיבים המשותפים. פעמים רבות נגלה, שהוא טמן בתוכם, בכוונה ושלא בכוונה, משמעויות מקוריות משלו, עשה בהם שימוש אירוני או מרד כנגדן בביטול או בהתרסה, מתוך בוז או כאב.

תוך כדי עיון וקריאה חוזרת נגלה ששפת המשורר משתנה עם הזמן, ככל שהוא עצמו מתפתח ומשתנה. מוטיבים מסוימים עשויים להיעלם כליל ואילו אחרים עוברים טרנספורמציה מענינת. כל שפה חיה עוברת אבולוציה; מסתגלת, מתרחבת, פרה ורבה וגם גוועת וחוזרת אל עקבותיה, נבלעת באותם יסודות קמאיים שמהם הגיחה. שוב, אמת זו נכונה במיוחד לשפת החלום. עם השנים, הסימבוליקה שלה מתפתחת ומשתנה, יחד עם צמיחתו הנפשית והרוחנית של החולם.