פרק ראשון

משחק מסכות בתיאטרון מאגי

התעלות מתוך אהבה

1.

אתה נמצא במקדשו של זיאוס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, זה שניצח את אביו, קרונוס, שהיה נוהג לבלוע את כל ילדיו בגלל נבואה עתיקה, שאמרה שאחד מהם עתיד לגזול ממנו את כס מלכותו.

מה אתה עושה כאן? האם גם אתה נלחם באביך כדי לרשת אותו? האם אתה חושב שגם האל היהודי, שהיה אביך שבשמיים, נוהג לבלוע את ילדיו ללא הרף? הוא אינו ישר כמו האל קרונוס היווני, שהיה רגיל מתוך תמימות מבישה לעשות את המלאכה השחורה בעצמו. האל היהודי עדין נפש מכדי לבלוע את הילדים שלו בעצמו – הוא משאיר את המלאכה המתועבת הזו לאחרים – לנבוכדנצר, טיטוס והיטלר.

לא, אתה כאן בשל עניין אחר. קמת הבוקר עם רעיון לכתוב ספר גדול שיקרא 'ספר ההתעלות'. הוא אמור להתמקד בדחף המופלא הקיים בנפש האנושית לערוך את המסע האינסופי לעבר האידיאה הנעלה ביותר – אלהים.

כן, זו האידיאה היפה מכל שאר האידיאות שהעלה בדעתו המין האנושי. אך עד כה היא שימשה גם את טרופי הדעת, הקנאים הסתומים, וסוחרי החלומות. בשמה האדם הוציא לפועל את הדברים הנהדרים ביותר, אך היא שירתה אותו להצדיק את התועבות הגדולות, שהתבוסס בהן עד צוואר ועד... דראון עולם.

יותר מכל אתה רוצה אלהים טוב, שהוא הורה נאור לכל ילדיו. לא אחד כזה הבולע אותם אלא אחד כזה ההופך אותם לאחד עימו. אין לו בעיה להוריש להם את מלכותו. בדיוק להיפך, הוא שמח כאשר אחד מילדיו הופך ראוי למלכות. כאן, בממלכת הרוח, אין צורך בשום בליעה – רק בהתמזגות. ככל שיש יותר מלכים, כך גדלה הממלכה ומתעשרת בשפע אינסופי.

התעלותו של המין האנושי קשורה בזיקה הדוקה לעידון שהאידיאה האלוהית עוברת בכל עידן – עד אשר תהפוך טהורה ושקופה לגמרי, כלילת תפארת.

האם לא בשביל זה אתה כאן, להמשיך במלאכת העידון הזו של האידיאה האלוהית? האם לא משום כך היה עליך לחוש על בשרך את כל התועבות שחיללו אותה לאורך הדורות, סילפו אותה מתוך בערות וזדון אפל? כדי לגבש רצון טוב בתכלית היה עליך להתבוסס בהמון רשעות ולחוות נטישה מטאפיסית. היה עליך להבין את עומק הרע כדי ליטול ממנו את כל הניצוצות של עוצמה מופלאה שעמה אפשר לבנות את היכל האהבה.

לפני יומיים הלכת ברחוב ומצאת מדבקה על אחד מעמודי החשמל ועליה הפסוק הלקוח מן הזוהר שליווה אותך במשך שנים רבות. רבי שמעון בר יוחאי אומר שם: "הכל אהבה נקרא ולמען האהבה קיים הכל."

על עמוד חשמל מיותם באמצע העיר מתנוסס הפסוק שהיה תמצית הלב שלך. וכעת, אינך יכול שלא לחייך לתזמון המקרים. האם זהו פתק קטן מן השמיים הרומז לך דבר מה המסור רק ללבך?

בהיכל האהבה אתה מבין שהכל נברא למען האהבה. בלעדיה, עדיין אינך אדם ומן הסתם, אפילו אין לך קיום ממשי. אתה רק בהכנה להשראת אלוהות.

אחרי שנים של נבירה מיוסרת בתוך הסוגיה הזו אתה מבין שהאלהים שלך עדיין לא נולד. האלים הקדומים רק רימזו על קיומו אך הם היו השלכות של החמדנות האנושית לכח אבסולוטי ואלמוות – לא לאהבה מוחלטת. ועכשיו, אתה רוצה לברוא לך אלהים שיהיה בדיוקנה של אהבה העליונה – אותו אחד שרוחו בכל, נשמת היקום, הדואג לכך שתהיה שלמות האהבה כראוי.

אתה רוצה עכשיו להמציא אותו בדמותו של האני האידיאלי שלך, זה שתמיד רצית להגשים אך לא יכולת. זה שהוא הלב העליון החובק בתוכו אין חקר – את היקום כולו.

מישהו הרי צריך להקדיש את עצמו לאהבה הזו, שאין לה ערוך, שהיא מעבר לטעם ודעת. ועם זאת, רק בה אתה מוצא הגיון של ממש. כל השאר, אינו אלא מאבק הישרדות.

כל הדורות כולם גיבשו לעצמם תורת התעלות מתוך מלחמות ההישרדות שלהם. אתה חפץ תורת התעלות מתוך אהבה ללא תנאי. אך בעולם הזה, כדי להיות טוב בתכלית עליך להיות חזק – עליך להיות אדון לעצמך. אתה נשברת כאשר האהבה העליונה שלך לא מצאה את הלוחם שיערוך למענה את מלחמותיה וינצח בהן מתוך אצילות אבירית. ועכשיו, אתה רוצה שוב לנצח את המלחמה הזו... בדמיון. זו ההכנה שלך להשראת האלוהות ויותר מזה, להולדתה של אלוהות חדשה.

זאוס העתיק הוא רם ונישא, הוא מלך רב עוצמה, שהכל נכנעים לפניו ומקבלים את מרותו מפחד. תכופות, הפחד הזה מתלבש בהערצה חנפה והזדהות עם התוקפן. ועדיין, אינך יכול שלא להתפעל מול הכוח העל טבעי הזה, מול השליטה באלים האחרים, בטבע, בברק. אפילו אתה רק מסתכל בו בתשומת לב, אתה חש בתוכך את איכויותיו, אתה הופך אותן במידת מה... לשלך.

כאשר אתה מתבונן בדברים מפוארים, אתה מפנים בלא משים את היופי וההדר שבהם. האמנות תמיד שירתה את הפולחן הדתי החשוב ביותר – שיוויון הצורה שאתה יוצר עם האלוהות שלך כאשר אתה מסוגל לראותה בצלם דמות. כאשר אתה מתבונן בה מתוך שימת לב מלאה, אתה מתחיל לספוג את רוחה לתוכך. ככל שאתה שוכח את עצמך בתוכה, אתה מפנים אותה בתוכך.

הרי לך תרגיל בסיסי באמונה – שוויתי ה' לנגדי תמיד; כאשר אתה מתבונן ללא הרף באלהיך, אתה הופך עימו לאחד. אתה מפנים אותו. זהו הבסיס לכל לימוד – הזדהות שהופכת לשיוויון צורה מלא ככל האפשר. אתה מבטל את עצמך תוך כדי הסתכלות במשהו נעלה ממך וכך אתה מתחיל לרטט עימו בתדר דומה.

פעם, היית מגיע למקדש של אחד האלים ומתבונן בפסלו האדיר או בתבליטים ותמונות על הקירות, שמספרים לך את עלילותיו וגודל תפארתו. היית חווה את העוצמה הטרנס-פרסונלית הזו שלבשה דמות וחש אותה בתוכך מתוך התפעלות והודיה. היית מתפלל אליה שתרעיף עליך את ברכותיה, שתגשים עבורך את משאלות לבך, שתרפא אותך ותעניק לך עוצמה לנצח את אויביך במלחמה. היית מבקש את חסותה ובתמורה אתה מעניק לה דבר יקר ערך – אולי את זהבך, צאנך או את בנך היחיד.

ועכשיו, השתנו הזמנים. האלים הישנים לא מתו אבל הם הפכו לאגדה, ארכיטיפ או סיפור קומיקס. אולי אתה ממשיך להתפלל אליהם בדרך המסורת אבל דבר מה טמיר, עתיק יומין, דעך בנפש החדשה – סוג של תמימות ילדותית, שהיתה נחוצה פעם לאמונה שלמה. אתה נבון יותר, מיוסר ואולי אבוד יותר מכל אבותיך. מאידך, אתה ניחן בתושיה וכח עשייה שהיה הופך אותך בעיני הדורות הקודמים לאל בעצמך. עכשיו, שאתה מסוגל להשליך פצצת אטום על עיר גדולה ולהפוך אותה לאפר, אתה פחות מתפעל מן הברק של זאוס.

האל שלך חייב להיות אהבה מנצחת כל. אין לו דמות גוף שהרי הוא לובש את כל הדמויות ושוכן בשווה בכל הגופים, הגדולים והקטנים. הוא נשמת אפם של כל היצורים. הוא מקור החיים שניצוץ האש שלו טמון בכל נפש כמונדה של מודעות עצמית. אפילו היא רדומה לפי שעה, סופה להתעורר.

אך מכיוון שהאל הזה טרם נולד, איך אתה יכול למצוא נחמה באהבה הדמיונית שלך? איך האשליה הגאונית הזו תרפא את פצע האהבה שלך, הממשיך לדמם אפילו עכשיו, אחרי שכביכול התפכחת מכל אשליותיך?

האם אתה יכול לכבד את קטנות המוחין של הדורות הקודמים מתוך הנחה שקטנות קודמת לגדלות בכל עניין? האם אתה מוכן לסלוח למין האנושי על ילדותו שהייתה כה אמיצה, גאונית, חדורה בתושיה נפלאה, ועם זאת, נבערת מדעת ואכזרית במידה שאינה מתקבלת על דעתך?

עליך להיות חסון, להרגיש מוגן, כדי להתמודד כהלכה עם הפחד והמרירות המגיחים בך כל אימת שאתה נתקל באלימות הזו. אחרת, לא תוכל להתבונן בשימת הלב הנחוצה ולא תצליח לדלות מן העליבות הזו את היפעה הגנוזה.

אהובי, השל מעליך את הניכור, הפלצות ותאוות הנקם למען תוכל לעסוק באלכימיה הזו הנחוצה לדיוקן האל החדש שלך. והרי, עליך לרקום ולשזור את דמותו מכל ניצוצות האור היפים שהפיחו בו אבותיך מני קדם.

האל הקדום אמר "נעשה אדם כדמותנו כצלמנו" אבל אתה הבנת שהאמת היא הפוכה. זהו האדם שאמר בראשית היותו, מאז הפך מודע לעצמו, "הבה נעשה לנו אלהים בדמות כל משאלות הלב והפחדים שלנו, שיציל אותנו מן האקראיות והמיתה הארורה".

2.

זאוס מנצח את קרונוס אביו, שאף הוא קם על אביו שלו, אורנוס. ויקי מספרת עליו את הדברים הבאים:

"אורנוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית המסמלת את השמים. על פי המיתולוגיה היוונית היה אורנוס השליט הראשון של היקום. כמו כן, אורנוס מסמל את היצירה והבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה – גאיה, ויוצרים חיים.

על פי המיתולוגיה, גאיה, האדמה, היא בו זמנית אמו ואשתו של אורנוס, וביחד הם מהווים את הדור הראשון של האלים במיתולוגיה היוונית. אורנוס וגאיה יצרו או ילדו את המפלצות הקדומות, את הקיקלופים (ענקים בעלי עין אחת), הקאטונכרים – ענקים בעלי 100 ידיים, 8 בהונות וחמישים הבעות פנים, הטיטאנים, ומפלצות נוספות שקדמו לאלים אולימפיים.

על פי המסופר במיתולוגיה, אורנוס, שלפי גרסה אחת התבייש בילדיו, ולפי גרסה אחרת פחד מהם, החביא את ילדיה של גאיה, ההקאטונכרים הענקים בעלי מאה הידיים, ואת הקיקלופים, בטרטרוס – בטן האדמה, כדי שלא יראו אור יום. הדבר הכאיב לגאיה; גם כיוון שכאבה את סבל בניה, וגם כיוון שטרטרוס היה למעשה קרביה, והימצאות בניה שם הכאיבה לה פיזית. לכן, היא יצרה אבן חלמיש אפורה, וחצבה ממנה חרמש. את החרמש נתנה גאיה לטיטאנים, ופקדה עליהם לעזור לה. היחיד שציית היה קרונוס, צעיר הטיטנים, שתקף את אביו אורנוס בעזרת חרמש, בזמן שזה הזדווג עם גאיה, וסירס אותו.

אורנוס הפגוע נרתע מגאיה, וכך נוצר החלל בין השמים לארץ. מהדם שניתז על האדמה נולדו האריניות – אלות הזעם והנקמה שתפקידן לרדוף רוצחי קרובי משפחה, הג'יגנטים וחלק מהנימפות.

לפי גרסה אחת, מהאשכים שהושלכו לים, ומקצף הגלים סביב זרעו השפוך של אורנוס, נולדה אפרודיטה, אלת האהבה היוונית. למרות שיתוף הפעולה שלו עם גאיה, כאשר עלה קרונוס לשלטון, הוא גרש את ההקאטוניכרים ואת הקיקלופים בחזרה לטרטרוס."

אתה מבין? קשה לה לתודעה להגיח מן התהו הראשוני של הוויתה. דומה, הכל עדיין בלוע בתוך הדממה והכאוס. הרצון הראשון לברוא דבר מה אינו מתהווה מתוך אינטליגנציה קוסמית כל יודעת אלא מתוך בערות אינסופית. הרצון הגולמי הוא כח התכוונות עיוור הבורא מפלצות. העולם הקדום הזה מזכיר לנו את פארק היורה, שבו מהלכים דינוזאורים ענקי מידה, בעלי תיאבון המשחרים לטרף;

התשוקה לחיים קורמת נפילים גסי הליכות, שהם באחת תאבי שררה וגם מפחדים לאבד את זהותם ואת מקומם בטבע הדברים. אורנוס חושש מילדיו ואינו מוכן לשחרר אותם להוויה. הוא טומן אותם בתוך השאול. הוא מסרב להניח להם להיוולד לעולם. הלידה היא אקט של מרד באלוהות המפחדת לשחרר את היצורים שהיא חולמת עליהם פן תאבד שליטה.

דומה, החיים מפירים איזון קדמון, ששמר את הכל בפוטנציה, ובכך מכניסים את הבריאה מני ראשית למעגל של אלימות ומרי שיתמיד לאורך כל הדורות הבאים. זהו המחיר שהחיים צריכים לשלם לתהום רבה, שממנה הגיחו מתוך הפרה גסה של איזון פרימלי – מאבק תמידי ברצון הבליעה של הורים את ילדיהם, זעם ונקמה במעגל שלא נגמר. אפילו אלת היופי והאהבה, אפרודיטה, היא תולדה של סירוס אלים.

האם אנו עוסקים במיתולוגיה או בחברה היוונית העתיקה, שאכן, יצרה מאבק עז בין הדורות כפי שגם הייתה מפקירה את ילדיה למוות מסיבה זו או אחרת סמוך ללידתם? להזכירך, בספרטה, אם כתינוק לא עשית רושם שאתה עתיד להפוך ללוחם ביחידת עילית, היו משליכים אותך מצוק גבוה, שלא תחליש את המדינה. ואין זה איפוא מקרה, שגם הסיפור על אדיפוס שהרג את אביו ושכב עם אמו הגיע מיוון העתיקה.

אורנוס מנע מילדיו להיוולד, קרונוס היה בולע אותם, ואילו זאוס, בדרך כלל הפקיר אותם לכל הרוחות, כפי שעשה אפילו לאחד מצאצאיו האהובים עליו ביותר, הרקולס. הוא היה טוב מאבותיו אבל במושגים שלנו היום, הוא היה עדיין הורה נוטש ומרעיל.

במהלך העידנים, אידיאת האלוהות שלנו עברה שיפורים אין ספור. לאורך הדורות האדם הפך עדין נפש, נבון ומוסרי יותר, וכך הפכו גם האלים שלו. ועכשיו, הגיע הזמן ליצור לנו אלוהות יפה מכל הקודמות. ויותר מזה, אלוהות שאנו לא סומכים עליה לגאול אותנו מעצמנו אלא אלוהות המגלמת עבורנו חזון של התעלות, שהוא אצילי ויפה מכל הקודמים.