פרק ראשון

יצור יוצא מן הכלל

היחיד כ'נקודה סינגולרית'

1.

הפילוסופים הראשונים, הפרה-סוקרטים, מוצגים כחוקרי טבע. הם שאלו שאלות על היקום הגדול, כגון, "ממה מורכב הכל?" או "מהם החוקים שעל-פיהם העולם מתנהל?" לדידם, האדם היה חלק אינטגרלי מהטבע. חוקי הטבע, במידה והם נכונים ביחס לחומר, יימצאו נכונים באותה מידה גם ביחס לאדם. האדם הוא 'עולם קטן' – בבואה והשתקפות של העולם הגדול. מה שאתה רואה בעולם אתה תראה באדם, ולהיפך. אפלטון מעיר שלפעמים צריך להסתכל בעולם כדי להבין את האדם. מכיוון שהעולם גדול יותר יש דברים שיותר קל לראותם. מרגע שצפית בהם בבהירות בעולם תוכל לאתרם בקלות באדם, שכן קיימת ביניהם הקבלה מושלמת.

כל פילוסופיה עתיקה התייחסה לאדם ב'אתיקה' ששקפה את המטאפיסיקה הבסיסית שלה. היא חקרה את טבע נפשו ומשאלותיו ושאלה מה עליו לעשות בעולם כיצור הניחן בתבונה ומסוגל לזכות בהגשמה עצמית. אם לדייק, השאלה היתה, איך האדם יכול להביא את עצמו להיות בהתאמה הכי טובה עם הממשות.

כבר אצל סוקראטס הדגש עובר מהתבוננות בטבע לתהייה על סוד האדם. השאלה הגדולה היא, איך מביאים את האדם להכרה אמיתית של המציאות, לראייה של האידיאות – איך הופכים לפילוסופים אמיתיים; בהנחה שככל שהאדם מסוגל לראות בבהירות רבה יותר את האידיאות, את הממשות לאמיתה, כך הוא עצמו נעשה ממשי יותר – קרוב יותר ל'יש המושלם', ולכן, בדרגת מימוש גבוהה יותר.

מאוחר יותר בתולדות המחשבה הייתה לנו את 'המהפיכה הקופרניקאית' של קאנט. קאנט פיצל את העולמות. יש את עולם הטבע, שהמדע חוקר אותו במתודה שלו בעוד הפילוסופיה מנסה להבין את קיומו באמצעות 'התבונה הטהורה'. ויש את האדם כיצור מוסרי, ספירה יחודית, שאין להבינה כלל מתוך הטבע הפיסיקלי ואותו חוקרת תורת המידות באמצעות 'התבונה המעשית'. כך, יש את 'עולם העובדות', שאנו מפיקים על ידי התבוננות בטבע, ויש את 'עולם הערכים', שנוצר על פי הרצון החפשי.

על פי קאנט, קיים פיצול בסיסי בין העולם לאדם. האדם הוא לא סתם 'חטיבה' נוספת בתוך העולם. החוקיות של העולם היא חוקיות פיזיקאלית. החוקיות של האדם היא חוקיות אתית, מוסרית.

האכסיסטנציאליסם פיתח מושג חדש של אדם. קודם כל, האכסיסטנציאליסם לא מתעניין כלל בטבע במשמעות המקובלת. הוא לא חוקר את המדע ולא את הפילוסופיה של הטבע. הוא מתעניין באופן בלעדי באדם. בכל אופן, במה גישתה של הפילוסופיה הקיומית נבדלת מגישתו האתית של קאנט, שגם הוא כאמור, סבר שיש לראות באדם עולם מיוחד לעצמו? מה היה החידוש הגדול של האכסיסטנציאליסם במושג שלו על האדם?

ובכן, עד כה סברנו שאדם הוא חלק מהטבע. אפילו כאשר חשבנו שיש להבין את האדם כיצור שונה מהטבע, כיצור מוסרי, עדיין דיברנו על 'האדם הכללי' – הדגשנו את הכלליות שבאדם. אצל קאנט, התנאי הבסיסי, ההכרחי, לקיומה של המוסריות היא הכלליות של ההתנהגות שלך. פעולה נקראת מוסרית רק אם אתה יכול לחשוב עליה כעקרון פעולה התקף לכל בני האדם בכל הזמנים. דבר הופך להיות מוסרי רק אם הוא יכול להתקבל כצו כללי; אם הוא תואם את הרצון הכללי. אפשר לומר, שהאדם הוא מוסרי רק כשהוא בתוך הכלל.

האכסיסטנציאליסם שולל טענה זו מכל וכל. עיקר המימד האנושי לא נמצא בכללי. אי אפשר שתהיה לנו השגה אמיתית מהו האדם, היכן הוא בעולם, על פי חוקיות כללית כלשהי, לא פיסיקלית ולא מוסרית. המשמעות של 'להיות אדם' היא קודם כל, להיות יחיד ומיוחד.

בקבלה, המדרגה הכי גבוהה בנפש נקראת 'יחידה'. אפשר לומר שהאכסיס-טנציאליסם התחיל להתייחס ברצינות לכך שהאדם הוא יחידה. את ה'יחידה' אינך יכול להשוות עם יחידות אחרות – כל אדם הוא עולם בפני עצמו.

אם כך, עולה מיד השאלה: איך אפשר ליצור פילוסופיה, חשיבה כללית כלשהי, על דבר-מה שמהותו היא ה'סינגולריות'; היותו יחודי באופן מוחלט? הפילוסופיה מחפשת הבנה כללית של המציאות ושל האדם. והנה, כאן אומרים לנו מיד שהבנה כללית אינה אפשרית. אפשר לומר שהפילוסופיה האכסיסטנציאלית באה לתאר או לאפיין את היקשרי המשמעות שבהם נבחן המושג של ה'יחיד' כ'יחידה' חד-פעמית, העומדת מעבר לכל תפיסה כללית.

בעבר דיברנו על 'טבע האדם'. דויד יוּם, הפילוסוף האנגלי, היה בין הרבים שחברו ספר בשם 'מסכת טבע האדם'. כאמור, ההנחה היתה שהאדם הוא חלק מהטבע. הוא ניחן בטבע כלשהו. כל טבע הוא כללי – הוא חל על כולם. אך ברגע שאמרת שהאדם הוא יחידי, יוצא דופן, שבלתי אפשרי למצות את הוויתו לא במסגרת הטבע הפיזיקאלי ואפילו לא במוסר הכללי, ממילא איננו יכולים לציין מהות או תוכן מוגדר לאדם הזה. לאנושי אין מאפיינים כלליים. פשוט, אילו היינו יכולים לציין תוכן מוגדר הרי שהיינו חוזרים להגדיר את האדם כ'טבע' כזה או אחר.

כאן אנו רוצים לומר שהאדם הוא חריג מוחלט – הוא לא שייך לשום 'טבע'! אי אפשר לאפיין אותו בתכונות מסוימות כאלו או אחרות. אם כן, איך עלינו להבין את הדינימיקה של מהות שאין בה תוכן מוגדר כלשהו? קל לשער שאם האדם הזה אינו נתון מראש כטבע הרי שהוא הולך ומתעצב – הוא תהליך יותר מכפי שהוא מוצר מוגמר. במלים אחרות, עיקר האדם הוא יסוד החירות והיצירה שבו.

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מנסה לספר לנו על היחידה הזאת, כשהיא עושה קודם כל עבודה של 'פינוי מקום' – היא מראה לנו מה אין לראותו כאנושי באופן מלא. אזי, היא מעמידה בחריפות את השאלה: מה מתחייב מתוך המצב הזה שהאדם הוא 'יחידה'? האם יש לנו מסר או בשורה לאדם הזה, היוצא מן הכלל? האם התורה הזו אומרת לאדם משהו לגבי המימוש העצמי או המחויבות שעליו לקחת? אמנם, אולי בלתי אפשרי להטיל עליו חובה מוסרית כפי שהכרנו באתיקה של קאנט אבל אולי אפשר לדבר על חובה של מימוש עצמי – חובה קיומית להיות אתה עצמך. בכל אופן, איך אתה יכול להיות נאמן לעצמך כאשר לעצמי הזה אין כל תוכן מוגדר? בקיצור, האם יש משמעות לאתיקה אכסיסטנציאלית, אתיקה של היחיד כיחיד?

אנחנו נמצאים כאן בתחום חשיבה מעורפל ופרדוקסאלי כפי שמשתקף מיד בכותרות המשנה לשניים מספריו של ניטשה. כותרת המשנה של הספר 'כה אמר זרתוסתרא' היא "ספר לכל אחד ולאף אחד". היאך ספר יכול להיות מוקדש לכל אחד ולאף אחד? כותרת משנה לספר אחר שלו אומרת: "היה מה שהינך". אך אם כבר 'הנני' מה יעלה ומה יוסיף לומר לי להיות כפי שהנני? או שאני כזה או שאינני כזה, אבל מה זה, "היה מה שהינך"?

משמע, ייתכן שגם על פי הפילוסופיה הקיומית יש פער מסוים בין הפוטנציאל לבין המימוש, פער הדורש גישור. אלו הן מקצת השאלות שילוו אותנו במהלך הלימוד.

2.

ובכן, איך ה'יחידה' הזו מתגלה בעולם? כאמור, לאדם כסובייקט אין תוכן מוגדר כי כך היה חוזר ונעשה 'טבע' או אובייקט. בעבר זיהינו את היחוד של האדם לעומת שאר חיות הבר בתבונתו. האדם הוא יצור תבוני – הומו-ספיאנס, 'האדם החושב'. התבונה היא זו המבדילה ומייחדת את האדם לעומת כל שאר בעלי החיים בטבע. אך התבונה או השכל מייצגים דוקא את היסוד הכללי שבאדם. האדם כישות תבונית מוסרית מוגדר דוקא כ'רצון כללי'. ברגע שאנחנו אומרים שהסובייקט הוא יחיד ומיוחד, יוצא דופן – יוצא מן הכלל – ממילא, איננו יכולים לאפיין אותו ע"י משהו שסגולתו היא דוקא הכלליות.

אכן, את היחידה איני יכול להגדיר. ברגע שאני מגדיר אותה אני מצמצם אותה לטבע כלשהו. אולי אפשר לומר כנקודת מוצא, שהישות האנושית היא הויה פתוחה, היא מתהווה, היא לובשת ופושטת צורה. אך אם אני לא יכול לומר מהי המהות הזו מעבר לפתיחות שלה איך אם כן אני יכול להתייחס אליה? איך אני יכול לזהות אותה? זאת ועוד, איך אתה יודע שמשהו משתנה אם אין שום דבר יציב שביחס אליו הוא משתנה?

הבה נאמר כרגע בפשטות, שניתן לרכז את השאלות שלנו בבירור אחד: מהי חירות אמיתית או חופש אמיתי? אנו יושבים כאן על פתחו של פרדוקס ישן; אם לרצון יש סיבה הרי שהסיבה הזו מתנה את הרצון ומבטלת את חירותו. כדי שאהיה חופשי באמת, שיהיה לי רצון חופשי או בחירה חופשית, אני לא יכול להיות נפעל מ'סיבות'. אך אם כך, הרי שהרצון החופשי שלי נעשה כמעט על פי ההגדרה לגחמה. אם המהות שלי היא חירות, ככה אני מוגדר, אפשר לומר שאני בגחמה תמידית. אולי אפשר לתאר את הגחמה הזו כנביעה ספונטנית לא צפויה מראש, שהרי היא לא חלק מהטבע הרגיל. משמע, אני לא יודע מה אחליט להיות ברגע הבא. אני בוחר בעצמי בכל רגע ורגע. עצם הבחירה שלי יוצרת אותי!

אני לא משהו שקיים ומחליט להשתנות. כל החלטה שלי יוצרת אותי מחדש. אפשר גם לומר: כל אקט של תודעה יוצר אותי מחדש. אני כתודעה מצוי בהתהוות תמידית, שהיא נביעה חופשית מתוכי.