אי אפשר לדבר על הוויה במושגים של 'תועלת'. זו איכות קיומית הדומה לחוויה אסתטית – היא לא 'שימושית' – הערך שלה בה עצמה. אתה לא אמור לעשות מזה ארון מטבח או כוננית. אתה אמור להתפעל ולהתפעם, להיפתח ליופי. אתה אמור לחוות את ההוויה העצמית שלך באופן חדש. אתה אמור להיות מוקסם. 220 עמ'
חכמת הטאו אינה פונה אל השכל שלנו, למרות שהיא משתמשת בו. יש בה רעיונות, מושגים, סיפורים, שהשכל צריך להבין במישור מסוים. אך זו חכמה מטורפת. היא מעבר להיגיון או ליתר דיוק, מעבר למוסכמות.
מבלי להמעיט בחשיבות האבחון הפסיכולוגי הרגיל, מחקר השוואתי של תרבויות מגלה שהדבר העושה אותנו משוגעים 'פורמלית' הוא, קודם כל, מוסכמות חברתיות. אם אתה אומר משהו לא מקובל בצורה קיצונית אתה עלול להישמע לתקופה ולסביבה המיידית שלך כמטורף.
אומרים, ש"אין נביא בעירו". כאשר מכירים אותך מילדות, הבריות מיד שואלות: "מיהו זה המחדש לנו פה חידושים שלא שמעתם אוזן? הרי אנו מכירים אותך ויודעים מהיכן באת. אנו זוכרים היטב שהיית פרא אדם קטן. איך אחד כמוך נעשה לנו פתאום איש אלהים?"
ויש בחינה של "משוגע איש הרוח". אם אתה יוצא דופן, חוצה גבול מסוים, אתה מתחיל להיחשב משוגע.
ייתכן איפוא שהחכמה הזו אינה משוגעת כלל. ייתכן שהיא כל כך מיוחדת, יוצאת דופן, גאונית, לא מתאימה לרוח התקופה, שהיא נחשבת משוגעת. "משוגע איש הרוח"; דוקא אחד כזה שיש בו רוח יתרה נחשב למטורף.
בתחילה, הוא נתפס כמוזר, פריק. ייתכן שיחשב אפילו לפריק חביב. הוא יוצא דופן, חריג, אקסטצנטרי, וכיוצא, ביטויים המנסים למקם את היחיד ביחס לסביבה החברתית על סקלה כלשהי; בין האדם הרגיל, הממוצע, 'האזרח הפשוט', לזה שנעשה יותר ויותר חריג עד שהוא עובר לקוטב הקיצוני הנקרא 'משוגע'.
בכל אופן, ייתכן שהחכמה הזו היתה אכן משוגעת לזמנה, לסביבה, אבל למה לבוא ולומר שהיא ממש מטורפת? למה להציג אותה כחריגה לא רק להסתכלות תרבותית מקומית או ל'רוח הזמן' שלה? יש איפוא משהו שמאתגר לא רק את המוסכמות החברתיות אלא מאתגר את המבנה של התודעה עצמה – בכל חברה, בכל זמן. יש משהו שהוא חריג לא רק להיגיון התרבותי – הוא חריג להגיון בכלל. תוך כדי לימוד ננסה לתהות על הטירוף שבחכמה הזו.
והנה, לא רק שמדובר כאן בחכמה משוגעת ומלים מטורפות, צריך להקשיב להן הקשבה מטורפת. אם אתה מקשיב להן באופן רגיל לא תמצא בהן שום דבר מעבר לשגעון, הבל ורעות רוח. למורה מטורף מהסוג הזה צריך תלמיד מטורף. צריך תלמיד, שמסוגל להכיל את המלים המטורפות. משמע, שגם הוא קצת מטורף או לפחות פתוח לסוג כזה של מציאות.
אפשר לשאול, האם אתה תלמיד כזה? האם אני תלמיד כזה? תלוי. היכולת שלי להכיל דברים יוצאי דופן, מוזרים, עשויה להיות גדולה אם כי מן הסתם לא בכל התחומים. לפעמים, קל לו לאדם להיות כלי הכלה לסוג מסוים של 'מוזרות' אבל בדברים אחרים הוא לא יכול לסבול ש"יזיזו לו את הגבינה".
העניין הזה מתגלה יפה בסוג ההומור שאתה אוהב. אתה יכול לאהוב הומור שלוקח דברים לקיצוניות אבסורדית. אתה צוחק מהאבסורד. אבל זה לא מצחיק כל אחד. לפעמים, מישהו צוחק כי הוא רואה מישהו אחר שהתחלק על בננה. זה מה שמצחיק אותו. אפשר לזהות קשת רחבה של סוגי הומור שונים ומשונים, שלחלק אתה מגיב יפה ולחלק לא.
אני, למשל, לא אוהב שמתבדחים על חשבון אנשים טפשים. יש סרטים שעושים צחוק מאיזה מוגבל או טיפש, כגון, בסרט 'טפשים ללא הפסקה'. בדרך כלל, זה לא מצחיק אותי. אני באמת אוהב שהופכים דברים רגילים לאבסורדיים בכך שמביאים אותם לקיצוניות מגוחכת, שמטשטשת את הגבול בין הדמיוני למציאותי. זה מאד משעשע אותי. בדרך כלל, לראות כסיל עושה תאונה, שהיא בסך הכל מאד מצערת, לא מצחיק אותי.
יש ארכיטיפ שמייחס למשוגע סגולה אלוהית של נבואה, שייכות למימד אחר. בארמית, העיוור נקרא "סגי נהור", זה שרואה יותר. העיוור הוא אמנם עיוור למימד מסוים אבל ייתכן שזה מעניק לו חוש מיוחד לראות מימד אחר, שאנשים בעלי ראיה רגילה לא רואים. יש סוג של מטורפים שהם אולי יותר רציאונליים מאנשים רגילים אבל זו רציאונליות השייכת למימד אחר. הם עיוורים למציאות הזו ברמה כלשהי. הדבר מתבטא ב"טירוף", אבל זה רק מכיוון שהם קולטים חכמה אחרת, מימד אחר. מורה מוזר כזה זקוק לתלמיד מיוחד, משונה, שיש לו חוש טבעי לסוג כזה של חיבור.
בכל אופן, יש כאן דילוג כלשהו על 'השכל הישר', על המוסכמות, בין אם אלו מוסכמות תרבותיות של זמן ומקום ובין אם אלו מגבלות הטבועות בתודעה האנושית, הגבולות שהתודעה האנושית שמה לנו.
בעזרת 'פשר החלומות' של פרויד התחלנו ללמוד את ההגיון שבשגעון. דברים שנראים במבט ראשון חסרי משמעות אינם באמת כאלו. הם רק מוצאים מתוך ההיקשר שלהם – חסרה לנו ההבנה למה הם מתייחסים. הפסיכולוגיה למדה להסתכל מעבר ל'מערכת ההסוואה' של החלום ופליטות הפה. היא גלתה בתוך הדימויים, העלילות והצירופים הנראים במבט ראשון מופרכים וביזאריים לגמרי, עומק ומשמעות. יש כאן רמזים עמוקים, שפה מוצפנת, של מציאות נפשית אחרת.
החלום הוא סוג של צופן. פרויד דיבר על 'הצנזור', שמצנזר את התכנים בכל מיני צורות. הוא יכול להשמיט לגמרי תכנים מסוימים בעזרת מנגנון ההדחקה, אך עיקר עבודתו מתבצעת באמצעות הצפנה. אנו נזכרים בחלום משונה, שאין לו לכאורה שום משמעות, אך הוא מכיל מסר מאד עמוק. בעזרת הפסיכולוגיה המודרנית למדנו לפענח את הסימבוליקה הזו – השפה המיוחדת של ההצפנה שבה נוקט 'התת מודע'. אם יש לך את הקודים, את ההבנה איך מערכת ההצפנה עובדת, אתה יכול לפתוח את הצופן. זה מה שלמדנו ביחס לחלומות, פליטות פה והתנהגות מופרעת, הנדמית חסרת פשר, אך אפשר ללכת רחוק מזה.
סת אומר שכל המציאות שלנו היא מערכת הסוואה. העולם הפיסי שאנו רואים וחווים הוא סוג של הצפנה – סימבוליקה של מציאות אחרת. אנו לא רואים את המציאות כפי שהיא. הפערים האלו בין המציאות הגלויה לזו הנסתרת יכולים להתפס כסוג של שגעון.
בחכמת הטאו, המאסטר והתלמיד מודעים יותר לפערים הקיימים בין הממדים השונים, בין המימד הגלוי לעין לזה הנסתר מהעין. הדבר מוליד סוג של מוזרות, אבסורדיות. זה יכול להוליד צחוק מאד גדול. זה יכול להוליד פחד. אולי הצחוק הוא שחרור מהפחד. בכל מקרה, אנו עומדים להיכנס לעולם קצת שונה מהעולם שאנו מכירים.