פרק ראשון

האידיאה המרכזית של

'המשוואה האנושית'

1.

בצעירותי, הייתי כבן תשע עשרה, עלה בדעתי לכתוב אנציקלופדיה אנתרופולוגית על האדם, שתכלול מאה כרכים. אכן, לא השתניתי הרבה מאז, לבד מספר הכרכים שאמורה לכלול האנציקלופדיה שלי. היום אמורים להיות לה 500 כרכים. נעשיתי יותר שאפתן, וכפי הנראה, גם יותר מפונטס.

אולי השנים לימדו אותי ענווה ביחס למשאלות לב אחרות, אבל כפיצוי, השאיפה היצירתית שלי רק הפכה קיצונית יותר. ככה זה. חוק הקומפנסציה הנפשי פועל ואני... העדות לכך.

כאשר אתה חווה חסך מאיים בתחום אחד של חייך, אתה מפצה על עצמך בתחומים אחרים. באופן כללי, כאשר עקרון המציאות פועל נגדך ולוכד אותך בחדרך הקטן, אתה עובר דירה לפנטסיה רחבת מידות.

ובכן, מהי האידיאה הכללית המרחפת על המשוואה האנושית שלי – ה'אקיס מונדי' או 'ציר העולם' שלי? האמת, התקשיתי להגיע למסקנה חד משמעית. אולי. אני רוצה להקיף את... כל האדם. הרבי מקוצק התבטא פעם שהיה ברצונו לכתוב ספר אחד שיכיל את כל האדם, שיקרא בהתאם, 'ספר תולדות אדם' אך אחר כך ויתר על הרעיון. צדיק גדול אחר, השל"ה, אכן כתב ספר שנקרא 'תולדות אדם'. זה בערך רעיון 'המשוואה האנושית' שאני חשבתי עליו.

אפשר לדבר איפוא על אידיאת האדם. מהו האדם? אפשר לדבר על טבעו, אם יש לו טבע, ואפשר לדבר עליו כעל יוצר שליבת הוויתו היא החירות.

הנה למשל כמה הגדרות למהות האדם:

"בנוסף להיות האדם 'הומו-ספיאנס' – אדם-חושב, כפי שכינה אותו אריסטו; 'הומו-פאבר' – האדם-המייצר, כפי שכינה אותו מרקס; 'הומו-לודנס' – האדם-המשחק, כפי שכינה אותו הויזנגה; 'הומו-סימבוליקוס' – האדם המסמל, כפי שכינה אותו יאספרס; 'הומו-נרטיבוס' – יצור המספר לאחרים ולעצמו סיפורים, כפי שכינו אותו כמה הוגים בעלי עמדה פוסט-מודרניסטית, ויש כינויים נוספים המנסים ללכוד את 'מהות האדם'; האדם הוא גם 'הומו-אינטריגוס' – אדם-שואל וחוקר, יצור היוצר שאלות בחתירתו הבלתי נלאית להבנת עצמו והעולם."[1] 

  לא רע כלל, והיום יש הגדרה חדשה שאמורה לאפיין את המהות האנושית, כפי שמציע ד"ר אשר עידן בספרו, 'הכח החמישי' – סוד הרשתות שמשנות את העולם:

 "הדבר שמאפיין בעיקר את האדם איננו מה שהוא מייצר אלא השימוש שלו בסמלים. השלב הבא אחרי 'הומו סימבוליקוס' זה 'הומו נטוורקס' – האדם כמרשת; הסמלים הם רק חלק מתופעה יותר גדולה שמאפיינת את האדם – הרישות שלו, ומכאן ההתעניינות בנושא הרשתות החברתיות."  

ייתכן, שכל ההגדרות האלו עולות בקנה אחד וייתכן שלא. בכל מקרה, אני הייתי מוסיף להן אחת שאי אפשר בלעדיה, היותו של האדם 'הומו-מיסטיקוס' – 'האדם המחפש אחר המופלא', כפי שהציע אריך נוימן במסה שלו, 'האדם המיסטי'. דומה שמכל שאר ההגדרות זו מושכת את לבי במיוחד;

 ככלות הכל, איך אפשר להבין משהו באדם מבלי להבין את הדחף שלו להתעלות על עצמו, לגעת בשמיים, ללכת אל מעבר לקצה גבול החשיבה? אין ספק שהאדם הוא 'חיה דתית' ולא משנה מה חסידי תיאוריית 'הקוף ערום' של האבולוציה אומרים. אולי זה מתחיל מפחד הישרדות הרגיל – פחד המוות דוחף את האדם לחפש לעצמו אלמוות, אך כמו כל שאר הדחפים הטבעיים, גם הדחף הזה התנכר למקורו, התעלה על עצמו, והפך לדבר מה חדש מיסודו.

  תאר לעצמך שהיית יכול לתאר את חיפושו של האדם אחר המופלא לאורך כל תולדות המין האנושי ואיך המסע הזה מתפתח משלב לשלב דרך הדת, האמנות והמדע. למעשה, מדובר בהתפתחות הכח הסימבולי של האדם.

 דרך אגב, יש לתקן את דברי אורפז שייחס את המושג הומו-סימבוליקוס ליאספרס. עד כמה שידיעתי מגעת יש לייחס אותו לקסירר. בעקרון, אני מסכים עם קסירר שזה מגדיר טוב בהרבה את טיבו של האדם... עם תיקון אחד הרה משמעות.

 מדע הסמלים חוקר את הדרך שבה ההכרה האנושית עובדת אך היא לא אומרת שום דבר משמעותי על היותו של האדם מודעות טהורה. המֶחשָב האנושי עובד אכן עם הפשטות/תבניות שהן במהותן סמליות. הם 'סימנים' מוסכמים של קהילה היוצרים את השפה המשותפת ויחד עימה את כל התרבות היחודית לאותה קהילה. כפי שמסביר יפה האנתרופולוג קליפורד גירץ:

 "תרבות, אומר גירץ, היא יותר מאוסף של 'התנהגויות נלמדות' — בגרסתם של ביהוויוריסטים שונים. והיא אף יותר מהפנמתם של אופני אמונה, תחושה ופעולה — כהצעת מתנגדי הביהוויוריסטים. תרבות היא מעל לכל מערכת סמיוטית — מערכת של סמלים ומשמעויות. 'בהאמיני שייחודו של האדם הוא בהיותו 'הומו-סימבוליקוס', יצור שמגיח לעולם עטוף סבכי משמעות שהוא עצמו (ובני מינו) טווה לעצמו, אני רואה את התרבות באותם סבכי משמעות שבתוכם האדם בונה את עולמו'."[2] 

  יפה, אכן כך. אך נחזור לנקודה החשובה הזו: תיאורו של האדם כיוצר סמלים לוקה בחסר משמעותי: זהו רק היבט אחד של האדם כהומו-סאפינס – 'האדם החושב', אך הוא לא אומר מאומה על האדם כיצור מודע. המודעות מצויה מעבר לחשיבה. היא קודמת לה ומתעלה מעליה. בלעדיה אי אפשר להבין כהלכה את טיבו של האדם המיסטי, האדם המחפש דרך להתעלות על גבולות המחשבה, לגעת ב'טמיר ונעלם'.

 אי אפשר להבין כלל את תורות המזרח ולא את הדתות המדברות על אלהים כעל מודעות אוניברסלית ללא מושג המפתח הזה, מודעות.

 שגיאה מערבית טיפוסית היא לזהות את המודעות עם החשיבה, וממילא, להגדיר את האדם כיוצר סמלים במקום כשוחר ההוויה שנמצאת מעבר לכל הסמלים – הנוכחות הטהורה.

 מרגע שיש לי את שני ההיבטים האלו, שהם בעיני קומפלימנטריים, משלימים, וזאת מבלי להיות הפוכים – אני יכול להציג כהלכה את הדינמיקה המרכזית של האדם – תהליך האינדיוידואציה. האדם כמודעות מחפש את ההוויה אך נאלץ לעשות זאת לא רק בצורה בלתי אמצעית אלא דרך סמלים.

 המודעות היא מטבעה אחת ויחידה, ובמובן זה אינסופית. הסמל מנסה להבין אותה אך הוא תמיד נתקל במחסום בלתי עביר. הוא תמיד מנסה להלביש את המהות הטהורה בלבוש כלשהו. כל צורה היא צרה מלהכיל את האינסוף הזה. השכל נאלץ להלביש את האינסוף האיכותי באינסוף כמותי. הוא תמיד מחמיץ אותו ומנסה לתפוס את זנבו, ללא הצלחה. בינתיים, לאורך המסע, האישיות מתעשרת ומתפתחת באופן ספירלי, מבלי להגיע לשום תכלית סופית.

 אני חושב שכאן בדיוק ההבנה היחודית שלי, נקודת החידוש שלי על האחרים. הבנתי בבהירות איך שני ההיבטים המרכזיים לאדם – המודעות והמחשבה הסימבולית, יוצרים ביניהם את הספירלה של ההתפתחות האנושית.

 מה שמקשר את שני הממדים האלו היא תורת הפרצופים או הארכיטיפים;

 המודעות הטהורה יוצרת הררכיה בעולמה המופשט והסמלי של החשיבה – היא יוצרת 'גשטלט פירמילי' בשפתו של סת – אידיאה מרכזית הופכת להיות 'שורש' להמון רעיונות קטנים יותר המתפתחים ממנה באופן אורגאני.

 האידיאה המרכזית בעולם הפסיכולוגי הוא 'העצמי' כפי שהאידיאה המרכזית בעולם הדתי הוא 'אלהים'. העצמי מוליד מתוכו ב'דור הראשון' את הארכיטיפים המרכזיים שהם 'פרצופיו' בדיוק כפי שאלהים יוצר בתחילה את הארכי- מלאכים.

 לאמור, הן בעולם הנפשי של היחיד והן בעולם הרוחני הכללי מופיעה הררכיה בדמותו של 'אילן קדוש' או 'עץ החיים'. הם משקפים אחד את השני ומשפיעים אחד על השני.

2.

  אבל האנציקלופדיה הזו אינה אמורה להיות אקדמאית באופיה. אני לא מדעי או אובייקטיבי עד כדי כך. הידע צריך לשרת את התיקון והמימוש העצמי – הריפוי וההתעלות. וכך נצמד אלי בעקשנות הרצון להפוך את 'המשוואה האנושית' שלי לא רק לתיאור אנתרופולוגי ופילוסופי אלא גם מדריך להארה או לפחות ספר המלצות איך להוציא את הפוטנציאל האנושי שלנו מן הכוח אל הפועל.

 תאר לעצמך שתוך כדי מעקב אחרי הסאגה האנושית של החיפוש אחר המופלא מקדמת דנא אתה גם מפיק לקחים לגבי אפשרויות המימוש שלנו. הפעם, אתה הרבה יותר מפוכח וזהיר, שהרי ההיסטוריה עצמה מוכיחה כמה קל לו לאדם להוליך שולל את עצמו ולהישבות בקסמו המהפנט של 'כח המיתוס'.

 ההארה עצמה היא מיתוס לא פחות מהמיתוס של המדינה. המיתוס הזה מבטיח לך גאולה שלמה, אך כרגיל כאשר ארכיטיפ כזה או אחר מבטיח לך הגשמה עצמית מלאה זה תמיד מגיע עם תג מחיר גבוה. לא פעם, זה מתגלה כ'עסקה עם השטן'; אתה אמור לשלם תמורת עוצמה טרנס-פרסונלית באנושיות שלך.

 אולי תחשוב שבכל מקרה היית שמח להיפטר מן האנושיות שלך אחת ולתמיד אבל במהרה תגלה שאתה מוותר לא רק על השבריריות שלה אלא גם על החירות היחסית שהיא מציעה לך.

 אולי לעצמה, האנושיות הזו עלובה למדי, בחינת, 'אנושי, יותר מדי אנושי', אבל כאשר אתה מוותר עליה מתוך מחשבה שתגיע לגן עדן – וזה הרצון הכמוס מאחורי כל הבטחה למימוש אקסטטי, אתה עלול לגלות שהגעת... לגהינום. בכל מקרה, הפכת עבד לכוחות חזקים ממך. לא אתה משתמש בהם – הם משתמשים בך. כל ארכיטיפ הוא שתלטני וקנאי למלכותו. כל אחד מהם מכריז, 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'.

 בכל מקרה, התיקון והמימוש אמורים לשמש ציר נוסף למחקר שלי על האדם. אמנם, יש כח תיקון בראיה המפוכחת עצמה או בהשראה שאפשר לקבל מן המוצלחים בבני האדם, אבל טוב גם להציע מדי פעם המלצות לדרך חיים שהיא הרמונית ויצירתית יותר. וזאת, מבלי לפתות אותך באשליה שאפשר להגיע לגן עדן עלי אדמות או להגשמה עצמית מלאה. אך אם הצלחנו לעבור מפחד לאהבה, מתחרות לשיתוף פעולה, מצמיחה דרך משבר לצמיחה דרך התרחבות הדרגתית, הרי שהתקדמנו לא מעט אל חברה עתידית בוגרת ונעימה יותר.

 אם הבנו את ההבדל בין 'החופש המדומה' שמקנה לך הבערות ל'חופש היחסי' שמקנה לך הידיעה המדויקת וזכינו להציץ אל 'החופש היצירתי' שיש בשליטה הוירטואוזית של האמן-מדען, הרי שהתקדמנו אל חיים הרבה יותר מאוזנים ויפים. ומה עוד אתה רוצה מעצמך?

[1]. מתוך, 'הפדגוגיה של השאילה', עידו הורפז.

[2]. מתוך, כתב העת 'מחשבות', האדם כהומו סימבוליקוס, ראיון עם קליפורד גירץ.