האדם חווה את האני שלו כאחד, אפילו כאשר הוא רגיש לריבוי הפנים שלו. התודעה העצמית היא תמיד אחת. זהות אישית זו היא הבסיס לכל זהות אחרת. אנו מניחים את האחדות העולמית מכיוון שאנו חווים את האחדות הפנימית של התודעה שלנו. אנו תמיד מתייחסים לעצמנו כ'אחד' – 'אני' אחד פשוט, שאין בו חלקים ופיצול. לכן, לדידנו, העולם חייב להיות 'אחד' ואלהים חייב להיות 'אחד'. 270 עמ'


  • קטגוריה: ספרי עיון ופילוסופיה

מחיר:96

500


קנה עכשיו!

תיאור

א. 

חכמתו היחודית של ה'פילוסוף'

איסוף עובדות, מדע ו'התיאוריה של הכל'


פירושה של המילה 'פילוסופיה' היא 'אהבת החכמה'. אך האם כל מי שאוהב חכמה יכול להיחשב לפילוסוף? גם לדעת לבשל באנינות הטעם לחכמה תחשב. אם כן, מה יחודה של אותה חכמה, שעושה אותך דוקא פילוסוף ולא טבח מעולה?

פילוסופיה אינה תחום ידע נוסף בצד כל שאר המקצועות, האמנויות והמדעים. זו אותה חכמה החוקרת את כל תחומי הידע האחרים ומנסה למצוא את שורשיהם – את המשותף להם – היא היחידה, שמתיימרת להקיף בתבונתה את 'הכל'!

היה זה פיתגורס, שהציע לראשונה את המושג 'פילוסופיה' אך, היה זה תאלס שנחשב לפילוסוף הראשון, וקודם כל, בזכות זה שהעז לחקור את המילה הקטנה הזו – 'הכל' – כל היקום.

משמע, כל תחום מחקר לומד היבט מסוים של המציאות ומתמחה בו. הפילוסופיה היא החכמה היחידה, שחוקרת את 'הכל'. היא היחידה המתייחסת אל היקום כאל שלם – קוסמוס 'אחד', המכיל את 'כל-היש'. היא תוהה על העולם לא על דרך הפרטים אלא על דרך ההכללה הקיצונית ביותר – ההפשטה העליונה של 'הכל'!

הבן מכאן, שאפשר להסתכל על חקירה זו משתי זוויות שונות. למשל, אפשר לעלות על הדעת אדם התאב 'לדעת את הכל', אנציקלופדיסט, בעל תאווה עזה ליצור את ה'ויקיפדיה' המושלמת – שתכיל את כל המידע שאפשר לקבל על העולם, בכל התחומים. האם הוא יכול להיחשב לפילוסוף?

ובכן, לאו דוקא. איסוף שיטתי של עובדות, ואפילו לפרטי פרטים, יכול להיחשב ל'למדנות' או 'מומחיות' – הוא לא עושה אותך לחכם אמיתי או אפילו מדען מן השורה. אפילו במדע הרגיל יש צורך לבצע דילוג מהפרט אל הכלל. אין די בלקט של עובדות – יש להציע תיאוריה, שתאחד את כל העובדות האלו בצורה קוהרטית.

קודם כל, על התיאוריה להכיל את כל העובדות האפשריות בתחומה בקיצור נמרץ, בעקרונות יסוד או, אם הדבר אפשרי, במשוואות מתמטיות. החוק או העקרון הוא 'חוט השני' הכורך יחדיו עובדות רבות מספור לכדי שלם קוהרנטי – הוא הופך את ריבוי הפרטים ל'שיטה'!

אולי השיטה המושלמת ביותר, שאפשר לחשוב עליה, היא הגיאומטריה. היא יוצאת מ'אקסיומות' ובונה כל משפט מתוך המשפטים הקודמים על פי סדר נביעה הכרחי. ואכן, אנו מגלים, שתחומי ידע רבים, לרבות הפילוסופיה עצמה, אימצו לעצמם כאידיאל את השיטה הגיאומטרית, לפחות בכל הנוגע לזיקה הפנימית שבין ה'עקרונות' וה'חוקים' ל'עובדות', שנגזרות מהם.

בדרך כלל, תחום ידע מתפתח מתוך איסוף אקראי למדי של פרטים. מאוחר יותר, ככל שהם מצטברים לעייפה, חשים צורך למיין את הפרטים האלו ולחלק אותם לקבוצות. כבר מתוך המיון הפשוט מתגבשים כללים מסוימים, שיוצרים עם הזמן 'סיסטמה' ראשונית, כפי שקרה, לדוגמה, כאשר בא ליניאוס[1] למיין את עולם הצמחים. 

 אפילו 'מיון' דורש ממך מספר כללים מנחים, שהופכים להיות עקרונות ראשונים של תחום הידע. ככל שתחום הידע מתפתח, רמת האירגון עולה, ובד בבד, רמת ההכללה, עד שמגיעים להציע 'חוקים' של ממש. כגון, 'חוקי התרמודינמיקה' בפיסיקה או 'חוקי התורשה' בגנטיקה. אמנם, פילוסוף המדע, קארל פופר[2], בעקבות דויד יום, תקף בחריפות את 'עקרון האינדוקציה' – הקפיצה מהפרט לכלל, ובמקביל, את הנסיון לתאר על פיו את התפתחות המדע. אך, כמדומני, חקירה היסטורית תוכיח, שזו דרך שכיחה למדי לגיבושו של תחום מדעי חדש. אם עקרון האינדוקציה אינו תקף לוגית, כפי שהראו פילוסופים נכבדים אלו, זה רק מחייב להסביר את הדילוג הזה באופן אחר – אולי כוחו היוצר של השכל האנושי, שאף אחד לא הצליח עדיין לרדת לסוף דעתו. 

 בכל מקרה, הכל יסכימו, ש'שיטה' היא יותר מסידור פשטני של עובדות על דרך המיון והקיטלוג. היא אירגון היררכי של העובדות האלו על פי נביעה פנימית הכרחית. כלומר, חלקי השיטה אינם מונחים 'זה בצד זה' אלא נובעים 'זה מתוך זה' מתוך כללי היקש מתמטיים או חוקים אחרים, היפים לתחום. חשוב לא פחות, כל תחום מדעי רגיל חייב לבדוק את אמיתות התיאוריה שלו מול המציאות. התיאוריה חייבת להיות תואמת ו'רלוונטית' למציאות. הדרך לבחון את ההתאמה הזו היא לראות אילו חיזויים התיאוריה מעלה, ואז, לבדוק אם הם אכן מתגשמים. כל הצלחה בחיזוי משפרת באופן משמעותי את תקפות התיאוריה. כשלון פירושו הצורך לבחון מחדש מה שגוי בתיאוריה, ולהציע גרסה משופרת. אם התיאוריה ספגה מהלומות קשות מדי, מנסים לחשוב שוב על כל העניין מן היסוד ולהציע תיאוריה חדשה. הפילוסופיה מתחילה במקום שבו כל שאר המדעים מסיימים – בהכללה עליונה. היא שואלת על היקום כשלם – מהו הכל? מתוך שאיפה לקבל תשובה מוחלטת וסופית על טבע המציאות. האין זו יוהרה אנושית שאין כדוגמתה לעלות שאלה על היקום כולו ואז, להתיימר לענות עליה? 

יוהרה או לא, אין ספק שיש כאן צורך רגשי עמוק ותופעה אנושית ראשונה במעלה. וזאת, מהסיבה הפשוטה, שהחקירה על היקום כשלם לא החלה בפילוסופיה, היא החלה הרבה קודם לכן – במיתוס.

   

ב. 

לפני היות הפילוסופיה

עולם המיתוס כיצירה של חלומות וארכיטיפים  


עולם המיתוס הוא עולם אנימיסטי, מאוכלס בשפע של אלים, מלאכים ושדים. לדעת האדם המיתולוגי, לכל עץ, נחל, ציפור, זוחל, דג ופרח, יש נפש פרטית. נפש זו מודעת לעצמה ולאחרים; היא חושבת, רוצה, ולכן גם עשויה, מתוך כוונה טובה או רעה, לבוא לעזרתך או לסכן את חייך.

 דומה, שלב המיתוס, כמו עידן החלום האבוריג'יני, הוא שלב הילדות של המין האנושי. כל ילדה קטנה חשה שיש לבובה שלה נשמה והיא מסוגלת לשמוע ולהבין ללבה. כל ילד קטן חווה מדי פעם פחד עז מהמפלצת שנמצאת מתחת למיטתו בלילה. כך, האדם בראשית התפתחותו המנטלית היה מלא פחדים ואשליות מתוקות. לימים, התגבש סביב חקר המיתוס ספקטרום מענין של גישות והשקפות עולם. 

הרוב יסכימו שעולם המיתוס דומה לעולם החלומות. וממש כמו בדיון על ערך החלומות, גם כאן נחלקות הדעות. יש הסבורים ש"חלומות שוא ידברו". אין אדם רואה בחלומו אלא מהרהורי ליבו. כאשר השכל הישר נרדם, מקיצים כל הפחדים והתשוקות, ויוצרים עולם הזוי ומבולבל, שיסודו בכח מדמה נטול מעצורי הגיון ועכבות מצפון. בעקבות 'פשר החלומות', ספרו הגדול של פרויד, למדנו שחלומות מספרים לנו, גם אם דרך מסך עבה של צנזורה והדחקה, על המתחולל בתת-מודע שלנו. יסודו של החלום, אומר לנו פרויד, בדחף למילוי משאלות. האנרגיה הנפשית הבסיסית – הליבידו, שוחרת מטבעה אחר עונג חסר מצפון והיא מגשימה את כל רצונותיה בפנטסיה חופשית. הליבידו הוא גם שורש האמנות. האמן, שמחובר טוב מאיתנו אל התת מודע או לפחות יש לו יותר כלים לבטא את עולמו הנסתר, מספר לנו על המתחולל בכל נפש. כך, במעשה סובלימציה גאוני, הוא מרכך את עוצמת היצר הראשוני, שאין לו שום טאבו, במיוחד בכל מה שנוגע לעריות. 

יונג התבטא במפורש שהמיתוס הוא עולם החלום של המין האנושי. אך בשונה מפרויד, הוא סבר שיש לחלום מסר הרבה יותר עמוק מאשר חשיפה לא צנועה של תכני טאבו אסורים. לאדם יש נשמה, שהיא גדולה ועמוקה מהדעת שבהקיץ. עצמי זה מטיב להתגלות בחלומות, במיוחד אלו המיוחדים, הנושאים מסר חשוב לאדם. הנשמה הזו היא עתיקה או שהיא מקושרת עם התת מודע של המין האנושי כולו – 'התת-מודע הקולקטיבי', המשמר בתוכו את תמצית הזכרון של המין האנושי לדורותיו בצורה של ארכיטיפים. משמע, יש בתוכנו מאגר בלתי נדלה של ידע וחכמה, כמו גם אנרגיה של יצרים ראשונים, שממנו אפשר לדלות ולשתות לרוויה. יתר על כן, ברמת ההתפתחות של היחיד מגיע שלב שבו הארכיטיפים האלו מתחילים להופיע בעוצמה כמעט כפייתית. האדם חייב ללמוד לשתף איתם פעולה. אחרת, במקום לעבור תהליך של צמיחה הוא עלול להיקלע למשבר רוחני חמור, אולי אפילו משבר פסיכוטי. 

אנו נעים ונדים בין ההשקפה, שהמיתוס הוא הבל גמור, פסבדו-מדע מגוחך, להשקפה, שהוא קרוב לנבואה או לפחות מעיד על עולם פנימי קסום גם אם מסוכן – העולם הארכיטיפי. בכל מקרה, אנו יכולים למצוא בו את עצמנו – המשאלות, הפחדים; מציאות, שעברה 'העצמה' של כח המדמה היצירתי והתגבשה לכלל צורה אמנותית נפלאה בסיפורי קסם על דמויות צבעוניות ועלילות בלתי נשכחות. המיתולוגיה היא יצירת רוחו של האדם, בכך אין ספק. אם אינה מצליחה לומר דבר של ודאות ביחס לעולם, היא אומרת הרבה מאד עלינו עצמנו, בודאי לא פחות מכל שרבוט ילדותי או פליטת פה. המיתולוגיה שאנו מספרים לעצמנו חושפת כמה סודות עמוקים על נפשנו; תחילה, יש לנו צורך עמוק לדעת לא רק איך נוצרנו, אלא איך נוצר הכל – מאין באנו, להיכן אנו הולכים, ומה מקומנו בעולם. לכן, באופן טבעי, כל מיתולוגיה מתחילה ב'סיפור בריאה'. הוא לא מספר רק את הסיפור האישי שלך – הוא מספר איך התהווה הכל. אם יש כאן סיפור משפחתי, הרי שהוא לא מתחיל בהוריך ואפילו לא באבותיך הקדומים, אבות השבט – הוא הולך רחוק מזה, אל שחר היקום ממש, אל הרגע הראשון של הבריאה. אולי אפילו קודם לכן. 

בדרך כלל, המחשבה אינה מעיזה להגות ב'כלום' שהיה לפני שנוצר 'משהו'. היא מתחילה באותו רגע של בראשית – ברגע הבריאה הראשון – המעבר הפתאומי מן האין ליש.   אולי מדובר בצורך השייכות העמוק, החברתי ביסודו, כמו גם בחיפוש אחר זהות אישית. האדם אוהב לשמוע את סיפור תולדות המשפחה שלו, המסייע לו 'למצוא את מקומו בעולם' ולגבש סיפור זהות אישי. המיתולוגיה מבטאת איפוא את הצורך הזה עד הקצה. והרי כמעט כל ילד שואל איך הגעתי לעולם? אתה יכול לשמוח בעובדה, שאבא ואמא הולידו אותך, אך מי הוליד את אבא ואמא? סבא וסבתא, וכן הלאה. משמע, צריך להיות זוג ראשון, שהוליד את כולם – אדם וחוה, בגרסה כזו או אחרת. ובכל זאת, המחשבה אינה עוצרת שם. מי הוליד את הזוג הראשון? השכל חייב למצוא סיבה ראשונית שהולידה את הכל, אפילו את הזוג הראשון. כך, סיפור המשפחה שלך נכרך בלא משים עם תולדות היקום עצמו – עם שחר הזמן, שממנו הגיחו אבות השבט ועוד קודם להם, האלים הקדמונים. 

אם סיפור הבריאה הוא חלום, הוא מעיד היטב שהחלום אינו רק תוצר הזוי של הליבידו, בחיפוש האינסופי אחר תענוג, אלא הוא גם ניחן בנטייה שכלית מובהקת לחפש 'סיבה ראשונית' לכל הדברים. הפילוסוף לא היה הראשון שחש את הצורך בהסבר מקיף לכל הדברים – הילד הקטן קדם לו וכל מספרי הספורים הקדומים של השבט.



  


[1]. קארולוס ליניאוס או בשמו השבדי, קארל פון לינה‏ 1707-1778 היה בוטנאי, רופא, וזואולוג שבדי. מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה. שיטת המיון של ליניאוס מבוססת על דמיון בתכונות היצורים ובמראם. כיום, עם התפתחות הביולוגיה, הפכה שיטה זו למיושנת. שיטות מיון חדשות שהוצעו, מבוססות בעיקר על דמיון גנטי. כתוצאה מכך, קבוצות רבות של יצורים שנחשבו כיחידות סיסטמתיות, אינן עוד כאלה. מתוך, ויקיפדיה

[2]. קרל ריימונד פופר 1902-1994 היה פילוסוף יהודי, אוסטרי-בריטי, מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט. קרל פופר ניסה להתגבר על בעיית האינדוקציה, שהציב דייוויד יום בפני המדע, בטענו כי המנגנון העיקרי של המדע הוא דדוקטיבי, וכי המדע פועל בעזרת הפרכות דדוקטיביות ולא הוכחות אינדוקטיביות – דהיינו, שתאוריה מדעית ניתן רק להפריך, אך לא לאמת. לדוגמה, ניתן לדעת כי התאוריה שקריאת התרנגול אינה הסיבה לזריחת השמש על פי ההפרכה היסודית הקיימת לטענה זו. מתוך, ויקיפדיה