פרק ראשון

הגיבור הקיומי שלי...

1.

הוגים ופסיכולוגים ניסו להבין את סוד הצחוק מימי קדם ועד ימינו. המצחיקן העולמי, אפריים קישון, אמר ש"הומור הוא עניין רציני", ואני בהחלט מסכים איתו.

תחילה, מדובר בתרפיה. מן הסתם, הצחוק מתחיל... בפחד. אתה מסתכל על הדבר המאיים עליך מזווית בלתי צפויה ואתה פורק אותו מעוצמתו בכך שאתה הופך אותו... מגוחך. אתה מראה שהסכנה אינה ממשית – היא מדומה.

כמו חכם הוודנטה אתה מראה לכולם, וקודם כל לעצמך, שהנחש הזה הארסי הנע בעשב הוא רק... חבל. אחרי שכולם נבעתו, פתאום כולם פורצים בצחוק חסר רסן.

אומרים שקומדיה היא טרגדיה שהתרחשה... לאדם אחר. אתה רואה מישהו מתחלק על בננה ואתה צוחק. אם אתה היית מתחלק על אותה בננה, לא היית צוחק, היית בוכה. אבל עכשיו, זה קרה למישהו אחר. וגם כאן, אפשר לזהות את המנגנון שמוליד בתחילה פחד ואחר כך מבטל את הסכנה. תחילה, הזדהית להרף עין עם זה שהתחלק, אבל אז נזכרת, שזה... לא אתה. אתה לא בסכנה! איזו רווחה! והנה, הפחד שלך התפרק בצחוק.

אך לי נראה שיש צורך להוסיף מרכיב חשוב למשוואה. מה היה קורה אם היית רואה את האדם שהתחלק שובר רגל או אולי חלילה... שובר את ראשו? האם עדיין היית צוחק? יש להניח שאם אינך פסיכופת, למרות שזה לא קרה לך, לא היית צוחק. מה השתנה בין שני המקרים?

אני חושב שבמקרה הראשון נתקפת פחד מתוך הזדהות מיידית. כן, זו אחת ההוכחות שיש לנו חיישני אמפטיה במוח. אנו מזדהים עם מה שאנו רואים על ידי חיקוי פנימי. אנו מיד שמים את עצמנו במקומו של זה שאנו צופים בו. אנו מסתכלים דרך עיניו וחווים את חוויותיו. ללא המנגנון הזה, יש להניח שתקשורת לא הייתה אפשרית או שהייתה הרבה יותר קשה. בכל מקרה, היא הייתה נשארת חיצונית, שכלית ולא רגשית.

אך כמדומני, שכאשר צחקת על האיש שהתחלק על בננה, זה לא אומר בהכרח שהשתחררת מן ההזדהות האמפטית. פשוט, היה דבר מה באירוע הדרמטי שרמז לך בעקיפין שמדובר במשהו הרבה פחות מסוכן מכפי שהוא נראה. הצחוק שפרץ ממך נבע מן הפער שבין האירוע הדרמטי – אדם מתעופף באוויר ונופל, לבין זה שהוא יצא מזה... ללא פגע. לפחות, ללא נזק משמעותי. לכל היותר הוא ממשש את ישבנו הכואב בהבעה מיוסרת. ואפילו בכך אתה חש שיש הפרזה יתרה. האיש לקח את העניין... יותר מדי ברצינות. זה בפני עצמו הוא דבר מצחיק.

לפעמים, בקומדיה שחורה, הנזק כה גדול וללא כל פרופורציה, שהדבר שוב רומז לך ברמז עבה שמדובר... באירוע פנטסטי ודמיוני.

על פי הניתוח הזה, הצחוק לא נבע מהפסקת ההזדהות אלא מזה שהתעוררה בך תחושת הסכנה אך יחד איתה קבלת מיד כמה רמזים מרגיעים שאמרו לך, שהסכנה היא... מדומה.

הצחוק נולד על חוט השערה שבין הפחד לבין שיכוך הפחד, בין הסכנה הדמיונית... הגדולה, לסכנה הממשית, שכמעט ולא הייתה.

האם זה המקור היחידי לצחוק? סביר להניח שלא. למעשה, כל פער עשוי להוליד צחוק כפי שהוא עשוי להוליד... בכי. בתוך הפער בין הרצוי למצוי נולדות אלפי בדיחות כמו במדגרת עופות. הפער שבין הרצינות היתרה, הבומבסטית, לקטנוניות האפורה, הוא דבר שאותי אישית מאד משעשע.

אני חושב שזה גם אחד הסודות בהומור של וודי אלן.

2.

"מה אם הכל אשליה, וכלום לא קיים?

במקרה כזה, אני בטוח ששילמתי יותר מדי עבור השטיח שלי."

הנה לך פער משעשע, שעשוי להוליד צחוק, במיוחד אצל אלו שהקדישו מחשבה לבעיה שאיתה הסתבך מיועדנו פילוסוף הרחוב החביב, וודי אלן: מה אם הכל אשליה, וכלום לא קיים?

האם חשבתם על זה פעם? אם לא, כדאי לכם לדעת שהיו אחרים, גאונים, שהתלבטו מזה דורות בסוגיה מתאגרת המוח הזו ברמה הפילוסופית. אפשר לנסח אותה גם מזוויות אחרות, כגון, מהי האמת? איך מבחינים בין אמת לשקר, בין הממשי לאשליה? האם הכל חלום? האם אנו חיים במטריקס? האם אנו ישויות וירטואליות החיות בתוך המחשב הנייד של איזה חוצן? האם אנו חלומות או הרהורים בטלים במוחו של אלהים, שגם בו אפשר, אם רוצים, לראות 'חוצן' – אינטליגנציה מזן לא מוכר לאדם? האם עץ הנופל ביער שאין בו נפש חיה משמיע קול? וכן הלאה, לרבבה.

אפשר לשאול כמובן, לשם מה מועילות כל השאלות הגדולות האלו לחיים שלנו ביומיום? האם הפילוסופיה שימושית או נחוצה לאדם או שהיא סתם בילוי אינטלקטואלי לאנשים שלא מצאו שידוך ואין להם משהו אחר, טוב יותר, לעשות בחייהם, כגון, סקס?

בהיקשר זה, הרבה מאימרות השפר של וודי אלן מבוססות על הרעיון שאותו תמצת במשפט אחד: "אני לא יודע מהי השאלה, אבל אני בטוח שסקס הוא התשובה." יש כאן פילוסופיה שלמה, שאומרת שהפילוסופיה היא תחליף או עידון לדחף המיני – מה שהופך את וודי אלן קרוב מאד ברוחו לפרויד. אך נחזור לכך בהמשך.

ובכן, מה הרלוונטיות של הפילוסופיה לחיים שלנו, אם בכלל יש לה איזו משמעות? אתה מצפה כמובן לשמוע תשובות עמוקות בנוסח סוקרטס, שאמר שחיים שאינם מוקדשים לחקירה אין ראוי לחיותם.

אתה קולט כמה זה רציני? אתה חי כדי לחקור את עצמך, את החיים. אם אינך יכול לחקור זאת, עדיף שתשתה את כוס התרעלה. מהיכן אני יודע זאת? מסוקרטס עצמו. כאשר אסרו עליו את החקירה, הוא היה מוכן לשתות את כוס התרעלה ולמות. האיש הלך עם עצמו עד הסוף.

מנע ממנו לעסוק בפילוסופיה ושללת ממנו את המשמעות והתכלית של חייו. זה כמו לדרוש ממנו לחיות בלי מוח כלל. וכי מה התועלת במוח שלך אם אינך משתמש בו?

בעצם, מה סוקרטס חקר שזה היה כל כך חשוב לו להמשיך לעסוק בכך כל חייו? ובכן, הוא חקר איך לחיות כראוי את החיים. אפשר גם לומר שהוא בחן שוב ושוב את הערכים שאמורים להעניק לחייו משמעות. אך האם בזמן שהוא חקר את החיים הוא גם... חי? ובכן, לידיעתך, האדם כיצור חושב אינו חי באמת אלא אם כן הוא חושב. הוא חושב על החיים וזה... חלק מחייו. על פי סוקרטס אין באמת הבדל בין לחיות את החיים לבין לחשוב עליהם, שכן האדם כיצור חושב יכול לחיות באופן מלא רק במחשבותיו.

מזווית אחרת, חכם הוא זה שאוהב את החכמה. החכמה אינה ידיעת האמת. החכמה היא היכולת לברר את האמת ולהיות מסוגל להבחין בין אמת לשקר. החכם אינו מסתפק כמו איש ההמון לקבל דגים למחייתו – אמיתות מוכנות מראש. וכי מאין לנו שאמיתות אלו נכונות? האם רק משום שאחרים מחזיקים בהן? חכם ממציא חכה. הוא רוצה לדוג את האמיתות בעצמו. 

צא ולמד, שהפילוסופיה לבדה עושה אותך לא רק חכם אלא... אדם. כן, עד כדי כך זה רציני. אם אינך חושב, אם אינך מברר את האמת, אם אינך אוהב אותה, קשה לומר שאתה בגדר אדם. והרי, הנחת היסוד שלנו הייתה שהאדם הוא יצור חושב, לא כן?

והנה, וודי אלן, הופך את השאלה היסודית הזו על האמת שבהכרה, שהיא רצינית מאין כמותה, שיש לה השלכות עמוקות על הבנת המציאות והגדרת האדם... למגוחכת. הוא לוקח אותה למקום הלא נכון והופך אותה... טריויאלית, קטנונית, בורגנית עד הקצה. מה שאותו מדאיג פתאום זה אם הוא שילם יותר מדי על השטיח שלו.

מתוך הפער הזה שבין הרצינות התהומית לבין הבאנליות וקטנות הדעת, מגיח צחוק פתאומי.