הקדמה

כוחה של אידיאה

'האם הגדולה' של המציאות

1.

החשיבה הדיכוטומית, הדואלית והדיאלקטית, מאפיינת את הדת, הפילוסופיה והתרבות המערבית, מאז הירקליטוס ומשה ועד היגל, מרקס וסארטר.

מדובר ביותר מאשר באידיאה מרכזית, כגון, 'בחירה חופשית' או 'שרשרת ההוויה הגדולה'; צורת החשיבה הזו מתנה מראש את הפילוסופיה הבסיסית של כל תחום תרבותי, מאמונה דתית ועד ביולוגיה, כפרדיגמת-על מקפת-כל.

כאן, אפשר לדבר על 'בני אור' ו'בני חושך', על 'תיזה' ו'אנטי-תיזה', על 'מלחמת המעמדות' שבין הקפיטליסטים לפרולטריון, על 'הדיאלקטיקה של אדון ועבד', על גיבור על ורשע על, כרייסט ואנטי כרייס, ועל 'הזולת כגהינום'. החשיבה הזו כולה מלחמה כי דיאלקטיקה פירושה המושגי/לוגי הוא מלחמה!

האם המלחמה הזו תסתיים אי פעם?

ובכן, תלוי את מי אתה שואל. אם אתה שואל את הירקליטוס, המלחמה אינה יכולה להיפסק כי הניגודים האלו הם משלימים. הם יוצרים תנועה וחיים. המתח שבין הפלוס למינוס, המאבק המתמיד ביניהם, הוא הכרח המציאות. יתר על כן, העולם מתפתח באמצעות המאבק הנצחי הזה, שכופה עליך את ההתעלות.

על פי דרווין, המאבק הנצחי בין המינים הוא הכרחי כדי לאפשר הישרדות ואבולוציה. בין הטורף לנטרף מתקיימת מלחמה תמידית הדוחפת כל אחד מהם לשכלל את האמצעים שלו – האחד להתחמקות והגנה. השני, לאיתור ולכידה. אם הטרף פיתח לדוגמה מנגנון הסוואה משוכלל יותר, הטורף נדחף לפתח מנגון איתור מוצלח יותר... אם הוא רוצה להישאר בחיים. כמובן, לדעת דרווין, כל זה קורה מעצמו ללא שום תכנון מראש. האבולוציה הזו היא אקראית.

אם אתה שואל את חכמי הקבלה, הם יאמרו לך, שזמנה של המלחמה קצוב לששת אלפי שנים. אנו מחכים לעידן של אור באחרית הימים שיביא עמו שלום נצחי בבחינת, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". מלחמת הקיום והמאבק שבין הטוב והרע יסתיימו בכל מישורי הקיום. אפילו עולם החי ישתנה מיסודו – "וגר זאב עם כבש"... ולא רק על השיפוד!

זה כמו במשחק וידאו. כאשר אתה מסיים בהצלחה שלב אחד במשחק, אתה זכאי לעלות לשלב הבא. כעת, מערכת החוקים הבסיסית משתנה. זה כמו להגיע לעולם אחר או 'מציאות חלופית', שמתנהלת על פי מערכת חוקים אחרת.

במובן זה, שחמט, לדוגמה, הוא משחק חד-ממדי. אותה מערכת חוקים מתקיימת לאורך כל המשחק. אך משחק וידאו בנוי כך, שחוקי המשחק משתנים לאורכו. אפשר גם לומר שכל שלב הוא משחק נפרד בפני עצמו, למרות שהוא מקושר לשלב הקודם ולשלב הבא אחריו.

המציאות שלנו אינה משחק שחמט אלא משחק וידאו. כאשר נסיים בהצלחה את שלב ששת אלפי השנים, נעלה לשלב הבא שבו כל החוקים, לרבות חוקי הטבע, ישתנו מיסודם.

חכמי המזרח פיתחו השקפה אחרת על העניין. הם אומרים לך שהמציאות אינה דואלית – החשיבה שלך היא דואלית. והיא אכן מייצרת מאבק בלתי פוסק בין ניגודים. אם אתה רוצה להפסיק את המלחמה שלך – עליך לצאת לגמרי מן החשיבה!

ברגע שהפסקת את החשיבה ונכנסת למצב של מודעות טהורה... כל הבעיות שלך נפסקות לאלתר! העצמי האמיתי שלך אינו דואלי. הוא אחדות פשוטה, בלתי נחלקת.

האם אפשר להתעמת ולהתווכח עם הרעיון הזה? ובכן, מרגע שאתה מעבר לחשיבה, הרי שהתמוססו לך כלי הניתוח וגם... כל הרעיונות! כיצד תבחן בצורה פילוסופית מישהו האומר לך שהוא מדבר איתך על מצב שמעבר לחשיבה? מה מבין סריס ביופיה של אשה?

ניחא. בכל אופן, מהצד, נקל לראות, שהם עצמם אינם מצליחים שלא לנסח לעצמם פילוסופיה כלשהי על המציאות. ובלב לבה של הפילוסופיה הזו הרעיון, שהעולם הוא אשליה! קיים פיצול מהותי וחיכוך תמידי בין הממשות הטהורה לבין עולם התופעות האשלייתי!

הנה, שוב אתה במאבק הארור. הפעם, בין הממשות, שכולה מודעות קוסמית טהורה, לעולם שהוא אשלייתי מיסודו וכולו תוצר של... החשיבה. כעת, אתה עשוי להאבק על... המדיטציה שלך!

אתה פורש מן העולם האשלייתי יחד עם כמה מיליארדי מודטים הודים וסינים לאורך ההיסטוריה כולה, שהקדישו את חייהם לנירוונה בעודם משוטטים כהומלסים כמעט ערומים, מסריחים, עם קערה קטנה לאיסוף אורז... שגם היא, כמובן, רק אשליה.

צא ולמד, שקשה מאד להיחלץ ממאבק בין אם אתה יהודי ובין אם אתה הודי. כיהודי, אתה נאבק ברע לאורך אלפי שנים כדי להגיע לאחרית הימים. כהודי אתה נאבק לאורך עידנים לפרוש מן העולם האשלייתי כדי להגיע לנירוונה המיוחלת, שנמצאת מעבר לגלגל הסמסרה – האשליה המנטלית שאינה יכולה לטפח אלא סבל אינסופי.

בכל מקרה, ההודי והיהודי, שניהם מאמינים בני מאמינים. הם מבינים שאין שום טעם לבוא לאלהים בטענות למה יצר כזה עולם. האחד מאמין לגמרי ב'ביאת משיח' ו'תיקון עולם במלכות שדי'. השני מאמין לגמרי שהוא חי באשליה. להתפלל לאלהים שישנה לך את האשליה הוא דבר מטומטם. כל מה שאתה צריך לעשות הוא... להתעורר מן החלום המסויט שלך!

מי שאינו מאמין באלהים, מצבו פשוט באופן יחסי. אפילו הוא רוצה להתלונן, אין לו אל מי לבוא בטענות וממילא התרגיל הגדול שלו זה 'אהבת הגורל'.

האדם היחיד שיש לו בעיה רצינית עם אלהים, זה אותו אחד שמזהה את 'פרדוקס הפלא והזוועה', האומר בין השאר שאלהים היה מסוגל לברוא עולם אחר לגמרי, הרבה יותר מוצלח... וחבל מאד שלא עשה זאת!

ואפילו היחיד הזה צודק, האם אלהים 'יכול' או 'רשאי' להצדיק אותו?

2.

בספר זה אני מנסה לשמוט את הצידוק הלוגי והמוסרי שיש לאלהים לברוא עולם שיש בו רוע ולהמשיך לקיים אותו כמלחמת בני אור בבני חושך עד... אחרית הימים.

אני מנסה להפריך את התיאודיציות העיקריות, שבהן בני אדם השתמשו לאורך הדורות כדי להמשיך להאמין באלוהים שלהם כאל של אהבה וצדק קוסמי או סוג של 'מסתורין' ראוי להערצה, שבפניו מן הראוי להיבטל מתוך אמונה ושפלות עצמית.

בעקיפין, אני מנסה לשמוט את הצידוק שהיה לבני האדם לאורך הדורות להפוך את ההיסטוריה לרצף של מעשי תועבה ומלחמות בלתי פוסקות, איומות באכזריותן, ב'בני חושך' למיניהם... בדרך כלל, כל אלו שלא הסכימו איתם!

כפי שאנסה להראות, הבסיס למרבית התיאודיציות נמצא... בדיאלקטיקה. מדובר ברעיון שהמציאות בנויה על הפכים, המתנים זה את קיומו של זה בהכרח לוגי. באופן זה, אין לך 'טוב' מבלי שיהיה לך 'רע', כפי שאין אור בלי חושך. הרע הוא הכרח המציאות.

על פי היהדות, הרע יתבטל רק באחרית הימים. מקורם של השלום וההרמוניה עלי אדמות הוא ב'דעת אלהים'. לפתע, אנו מגלים שהרע הוא רק בערות, העדר אור, ולא היפוך ממשי. אחרית הימים עצמה אומרת לנו שהרע אינו נחוץ לוגית למציאות, וממילא, אפשר לבטלו.

האם אני מצטרף כאן בקול תקיף וזעקה רמה לתפילתם של חסידי חב"ד "אנחנו רוצים משיח עכשיו!" הקוראת לאלהים לחולל שינוי מקיף בהוויה ולהביא את 'העידן החדש' לאלתר?

המממ... כן ולא. תחילה, אני לא מתפלל למשיח. אני דורש התערבות אלהית ישירה יותר בחיי אדם. בכל אופן, לפי שעה, אני עוסק בבירור מושגי פילוסופי, שאמור להניח את הבסיס לשיטה פילוסופית חדשה או לפחות ל'גרסת מציאות' חדשה.

כדי להקדים את 'אחרית הימים', עלינו לאמץ תחילה חשיבה של 'אחרית הימים'. אך אי אפשר לעשות זאת כל זמן שאנו לכודים בחשיבה הדיאלקטית הישנה, שנהלה את חיינו במשך אלפי שנים.

כוונתי להראות היאך ניתן לשמוט את הבסיס לחשיבה הדיאלקטית כולה וכך לעשות הכנה לחשיבה מזן אחר; חשיבה שאין לה צורך ב'עקרון השלילה' – לא כדי לאפשר בחירה חופשית, לא כדי ליצור זהות, ולא כדי לטפח אבולוציה יוצרת.

בכל מקרה, ה'חידוש' שלי מונח גם במקום אחר.

אני טוען ש'הפער' הבין-ממדי בין העליונים לתחתונים יצר מצב שבו אחד החוקים החשובים בשלב זה של המשחק – לאמור, 'עקרון אי ההתערבות' אינו מיושם כהלכה!

אני דורש לשנות אותו לאלתר לא בגלל שסיימנו בהצלחה את השלב הקודם, כפי שסבור כל חסיד חב"ד המאמין בדברי הרבי שלו, הרבי מלובביץ. להזכירכם, הרבי אמר בזמנו שכבר סיימנו בהצלחה את כל העבודה, שהיתה צריכה להיעשות בששת אלפי השנים. לכן, כל מה שנותר לעשות זה רק לדרוש את המעבר לשלב הבא... שמתעכב משום מה.

אני אומר משהו אחר. השלב הקודם לא יכול להסתיים בהצלחה כל זמן ש'עקרון אי-ההתערבות' מיושם בצורה כה אדישה ואכזרית! המשחק הזה כבר עבר מזמן את גבול הטעם הטוב והפך לשערוריה מבישה. אדריכל המטריקס יצר משחק וידאו זוועתי, שאף אדם שפוי לא ירצה לשחק בו. המציאות הוירטואלית הזו היא לא רק בגדר 'עבודה' אלא בגדר התעללות קשה למרבית הנשמות. ואת זאת, אני לא מוכן בשום פנים ואופן לקבל.

במהלך ההיסטוריה נתקלנו בכל מיני מורדים באל, כדוגמת אברהם ומשה. הם החציפו פנים ובאו בטענות אל אלהים למה הוא עושה מה שהוא עושה. הם אפילו הצליחו להשפיע עליו לשנות את תוכניותיו.

יש הבדל גדול בין מורדים המודים במלכות למורדים שמלכתחילה מבטלים אותה, שהם בגדר כופרים גמורים. כופר גמור אין לו בעיות עם אלהים מכיוון שהוא כלל לא מודה בקיומו. אם אלהים לא קיים, למי יש לך לבוא בטענות?

בכל אופן, עד כה אצלנו, כל 'מרד' היה מקומי, תגובה למצב זמני – אירוע חד פעמי. היה אמון גדול שמערכת המשפט בכללותה פועלת כהלכה. אף אחד לא אמר שהוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט השמיימי לשפוט אותו. אפילו איוב שמתעקש על ראיון פרטי עם אלהים אינו שולל את זכות בית המשפט אלא רק טוען שבמקרה שלו, בית המשפט טעה – הוא חף מפשע.

הטענה שלי חדשה מיסודה. אני מוחה על המערכת המשפטית כולה. אני לא מוכן לקבל שהעולם ימשיך להתנהל באמצעות 'חוקי צדק' כאלו. אני מוחה על זכותו של בית משפט כזה לשפוט אותי; אם הוא לא מסוגל להבין אותי, איך הוא מסוגל לשפוט אותי? אני דורש סוג אחר של הנהגה. מבחינתי, שברו את הכלים ולא משחקים. מכיוון שהמשחק הישן נהרס והושחת לגמרי, ממילא, אין שום טעם להמשיך לשחק בו. 

כמו אותו ילד באגדה של אנדרסן, גם אני אומר: "המלך הוא ערום!" הוא איבד בעיני את כל כבודו והדרו. הדרך היחידה שלו להחזיר לי את האמון בו היא להראות שהוא מבין את הטענה שלי ומשנה את המציאות... מָמֶש! ומהר ככל האפשר.

חובבי הסדרה 'מסע בין כוכבים' התוודעו מזמן לאחד העקרונות המנחים את 'הפדרציה הבין-גלקטית' בנוהלי המפגש שלה עם תרבויות אחרות בחלל. הוא נקרא 'עקרון אי-ההתערבות'. למעשה, זה לא סתם עוד עקרון בין עקרונות אחרים, זהו 'הצו העליון' שלה – The Prime Directive.

הצו הזה אוסר בתוקף על תרבות מפותחת, שכבר השיגה יכולת לצאת למסע בין-גלקטי אל עומק החלל החיצון, לחשוף את עצמה בכל צורה לתרבות שטרם הגיעה לשלב הזה. אסור לה להתערב בהתפתחותה. הסיבה העיקרית לכך היא, שאתה עלול להמיט על התרבות הזו הרס או לפחות משבר זהות ואובדן של יחודה.

תחשוב מה התרבות הלבנה עשתה לאינדיאנים או לכושים כאשר הביאה להם את 'הקידמה' שלה. היא השמידה, שעבדה ובלעה עשרות מליוני בני אדם אל קרבה כבלוע הנשר הגדול את העכבר הקטן. המעטים ששרדו יכולים להיחשב מכל הבחינות ל'פליטי שואה'.

ואפילו אתה בא עם הכוונה הטהורה ביותר, אתה עלול להאיץ את התרבות הפחות מפותחת לנקודה של שבירה. ריבוי אור יוצר שבירת כלים. ואפילו אם התרבות לא תהרס לגמרי, אין ספק כמעט שהיא תאבד את צביונה המקורי ואת יחודה. וכאן, מן הראוי להזכר מה קרה לפולחנים שבטיים מקודשים של תרבויות ילידים למיניהן, שהפכו היום למופעי תרבות לתיירים.

מותר לך ליצור 'מגע ראשון' עם תרבות פלנטרית זרה רק כאשר מדובר בתרבות שכבר פתחה את הטכנולוגיה למסעות בחלל. וגם אז, אתה רשאי להמשיך את הקשר הזה רק בהסכמתה החופשית. אם קבלת את אשורה להמשך הקשר, אתה רשאי ליצור מגע הדוק יותר, לרבות מסחר וחילופי תרבות כאלו ואחרים.

רק כאשר אותה תרבות הגיעה לדרגת התפתחות מסוימת, אחרי ששכללה וגבשה את יחודה במידה מספקת לשמור על זהותה במגע עם זרים, אתה רשאי ליצור איתה מגע קרוב יותר. הפעם, אין חשש שהיא תעבור זעזוע מסוכן או תניח לעצמה להיבלע בזולתה. היא גם מסוגלת לא רק לקחת אלא גם יש לה מה להציע בתמורה. המגע ההדדי הוא עכשיו לטובת שני הצדדים ואינו מסכן אף אחד מהם במשבר זהות, הרס עצמי, ניצול או השחתה. נוצרה סיטואציה שיכולה לפעול לטובת כל הנוגעים בדבר בחינת, Win Win Situation.

לטעמי, כל זה רלוונטי מאין-כמוהו לדיון על המגע שבין 'העולם הגבוה' ל'עולם הנמוך'. הישויות המאכלסות את העולמות העליונים יכולות לייצג תרבות גבוהה לאין שיעור מזו הקיימת בעולמנו התלת-ממדי. מובן מאליו, שהעולם העליון צריך מאד להזהר במגע שלו עם התרבות הארצית, שלא להרוס או לבלוע אותה.

עם זאת, כפי שכבר מצאנו בסדרה 'מסע בין כוכבים', הקפטן האמיץ נאלץ להתמודד לא פעם אחת עם 'הפריים דירקטיב' הזה מטעמים של שיקול מוסרי ולא פעם הוא גם.... מפר את הצו הזה במצח נחושה!