פתיחה

התקשרות לנשמת האבות

הקדוש, הדבק תמיד באלהיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו - הנה, נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה, בעולם הזה. איש כזה נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח. כמאמרם ז"ל, 'ויעל מעליו אלהים' – האבות הם הם המרכבה'. וכן אמרו, 'הצדיקים הם הם המרכבה', כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש."

הרמח"ל, מסילת ישרים, פרק כו.

כל אחד מביא עימו חידוש כלשהו לעולם, אחרת לא היה נולד. אין הקב"ה עוסק בשכפול והעתקה מכאנית, הוא עוסק בחידושים מקוריים. אין פתית שלג אחד הדומה למשנהו, ובוודאי שאין נשמה אחת הדומה לרעותה. ובכל זאת, יש נשמות מקוריות במיוחד, הפותחות צינור שפע חדש לגמרי בעולם. הן מגלות דרך הנהגה חדשה, סגולה נפשית שהיא כה יוצאת דופן, שהן הופכות לדמויות אב. הן מחוללות מהפכה כלשהי במציאות, והעולם שהיה לפניהן משתנה מיסודו.

אברהם אבינו נקרא 'העברי', שכל העולם היה מצד אחד והוא היה מהעבר השני. הוא מרד בעולם שאל תוכו נולד וסופו ששינה אותו, שהוליד מציאות חדשה. כל דמות אב כזו אינה רק מעבר לכולם, היא גם עוברית מכולם. היא חוזרת אל שורש קדמון שמסוגל להוליד חידוש אמיתי. היא מתעברת באור בראשית וסופה שהיא מפרה את העולם בדרך בלתי צפויה.

אמרו חז"ל, "האבות הם המרכבה". וכוונתם, שאברהם, יצחק, יעקב ושאר האבות הקדושים, שימשו צינור שדרכו האלוהות התגלתה בעולם בדרך של חידוש מקורי. הם הפכו משכן לאלוהות וביטאו אותה בהוויתם ובחייהם בצורה שלא נראתה קודם לכן. כך, אברהם מגלם את החסד. בתכונות נפשו, בהתנהגותו, הוא ייסד דרך חיים חדשה בעולם, את דרך החסד. לפני אברהם העולם היה אכזרי יותר, מר נפש יותר, אנוכי יותר. העולם היה שרוי אלפיים שנה בתהו וכמו חיכה למישהו שיביא עימו מסר של אור ואהבה, שיעניק לו משמעות חדשה.

על פי חז"ל, האבות 'קדמו' לעולם; הם מביאים עמם אורות שקדמו לבריאה ורק בזכותם מסוגלים אורות אלו לרדת אל העולם. העברי פרושו להיות מעבר לעולם, גם להיות עוברי, להיות מחובר לאין האלוהי שהוא מקור החידושים, גם לעבור ממקום למקום, להיות בחינת מהלך, להיות מסוגל לעלות ממדרגה למדרגה עד שורש כל האורות וכך להתעבר בכולם, להכיל את כולם בגוף. וסגולה זו, שהחלה באברהם, תגיע לשלמותה במשיח, שיכיל את כל אלף האורות של הכתר.

לפני אברהם, העולם לא ידע לשם מה נברא. לכן, אמרו חז"ל על הפסוק, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – בהבראם אותיות באברהם". העולם אמנם נברא בחסד, כנאמר, "עולם חסד יבנה," אבל היה צריך מישהו כמו אברהם שיגלה אמת זו בעולם. לפני אברהם החסד היה נעלם, 'סתום'. בא אברהם וגילה לשם מה נבראו השמים והארץ. הוא גילה שלא נברא העולם אלא למען האהבה ובכך פתח את צינור החסד בעולם. אברהם בישר את התכלית של העולם ושיקף אותה בכל חייו. אברהם הפך משל לחסד. כעת, אי אפשר להבין מהו חסד מבלי לצייר את דמותו של אברהם. 

ואומר רבי יהודה בזוהר, "הכל אהבה נקרא ובזכות האהבה קיים הכל". אברהם גילה שהעולם נברא מתוך אהבה ומתקיים למענה. הוא הביא עימו את האנרגיה של האהבה הזו, שעד לאותו זמן לא הייתה קיימת כלל בעולם.

באותו אופן, יצחק הוא מרכבה לגבורה ומזוהה איתה. אי אפשר לרדת לחקר ספירת הגבורה מבלי להתבונן עמוקות ביצחק ולהבין איך הוא גילם באישיותו ובחייו את התכונות היחודיות של אנרגיה אלוהית זו.

כל אחד מביא עימו את אורו המיוחד, את סגולת נפשו המקורית, שהיא טבעית לו. אך טבע זה הוא תחילה רק פוטנציאל; הוא מצוי בכח, ועוד יש צורך בהשתדלות גדולה להוציא אותו לפועל. נמצא, שכל אחד גם עמל כל חייו לאפשר לשפע שבשורשו לזרום דרכו בחופשיות.

האבות לא רק נולדו במידתם, הם גם עמלו קשה לפתוח את צינור השפע שאליו היו שייכים. סופם, שהם פתחו אותו לא רק למען עצמם אלא גם למען כל באי עולם האחרים. היה עליהם ל'תקן' את מידתם, לאפשר לה גילוי מבורך, כך שכל העולם יוכל להנות ממנה. על אברהם נאמר, "ונתברכו בך כל משפחות האדמה". כל אב קדמון הביא עימו ברכה משלו, והמשיך בתיקון העולם, עד ביאת משיח, שיביא את התיקון הזה להשלמתו.

אמרו חז"ל, "צריך כל אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". ואין כוונתם לומר, שעלינו לחקות את מידתם מן השפה ולחוץ, אלא להתחבר לאותם אורות המאירים גם בנפשנו שלנו. בכל אחד מצויים כל האבות ממש. אנו מכילים את הדנ"א של אבותינו, את הצופן הגנטי שלהם, לא רק גופנית אלא גם רוחנית.

בכל אחד מצויים אברהם, יצחק ויעקב, משה אהרון ויוסף, דוד, אדם הראשון, ר' שמעון בר יוחאי והמשיח, וכל הצדיקים האחרים המתענפים משורשם. הם מצויים בתוכנו כניצוצות, כאור, כזכרון עתיק. בכל אחד ניצוץ מכל אחד מאבותיו, והמקורי מכולם, הנקרא 'ניצוץ משיח', הוא שורש הנשמה, ה'יחידה'. כאשר אנו מתבוננים בהם אנו נזכרים בעצמנו, אנו מעוררים בתוכנו את אותם ניצוצות מהם מורכבת גם נפשנו שלנו.

דיה הזכרת השם כדי לחולל 'עיבור נשמה', ליצור זיקת נפש ממשית עם אותו אדם שאת שמו הזכרנו. די לצייר את דמותו או לקרוא מדבריו. ויש בעניין זה סודות עמוקים של התקשרות נפש בנפש ועבודת יחודים שלמה, עם אלו שחלפו מן העולם ועם אלו המצויים עדיין כאן, עימנו היום. בחסידות ברסלב נהוג להתקשר בכל יום לכל הצדיקים האמיתיים, אלו החיים ואלו שהם שוכני עפר, כדי להיות במחיצתם ולהתחבר עימם נפש בנפש. סגולה נפלאה היא להזכיר את שמותיהם מתוך אהבה, הערכה, אמון וכיסופים. די בכך כדי לחוש בקרבתם, באורם, להנות מזיו קדושתם.

"כמה טיפשים הם הבריות," אמרו חז"ל, "שקמים לפני ספר תורה ולא קמים לפני צדיקים, שהם השכינה עצמה". כל צדיק הוא מרכבה לקדושה, כל צדיק הוא איבר בשכינה, כל צדיק הוא צינור שפע נפלא; ואין אצלו הפרש בין העולם הזה לעולם הבא אלא כמעבר מחדר לחדר. הרי, שכולם בקרבת מקום, כולם נוכחים כאן ועכשיו, עימנו, ודי לקרוא בשמם כדי להסב את תשומת לבם אלינו.

כל אחד מהאבות שימש מופת ומרכבה לספירה אחרת. דרך דמויותיהם אפשר להבין את אופי הספירות ואת סדר הנהגתן. עשר הספירות האלו מהוות את דיוקן הנשמה המלא, צלם האלהים, שכל אחד נברא על פיו, משקף אותו ומשמש לו משכן. זהו עץ החיים, האילן הקדוש, סוד האדם לאמיתו. כאשר אנו לומדים אותו אנו מתחברים אליו, אנו נזכרים בזהותנו המקורית, העמוקה, ופותחים אותה לאור.

האבות הם מרכבת הקדושה; כולנו ילדיהם, צאצאיהם, ניצוצותיהם, תולדותיהם. הם נוכחים עימנו תמיד. את אמונתם וחלומותיהם אנו נושאים בתוכנו כזכרון גנטי, כמסורת, כנשמה כללית. הם ההורים שלנו, מורינו, יקירינו, וירושתם חיה תמיד בדמנו ובלבנו כצו לדורות – לא רק כזכות אבות אלא גם כברית בל תופר להשלים את המלאכה שבה החלו, "תיקון עולם במלכות שדי".

פרק ראשון

המשיח

מרכבת הכתר

א. תהום האין ממנה נולדים החיים

הקבלה מבחינה בין שני היבטים באלוהות, 'עצמות' ו'אור אינסוף'. העצמות העליונה, האלוהית, היא מעבר לכל הלבושים והרעיונות, מעבר לכל-היש. לכן היא מכונה, 'אין' או 'אפס'. היא עצמה אפילה והיא נגלית רק בלבושיה.

אור אינסוף הוא הלבוש הראשון לעצמות. הוא מוציא אותה לידי גילוי, אך מכיוון שעדיין אין שום כלי להכילו, אף הוא מכונה 'אין'. אור אינסוף כמו העצמות עדיין גנוז, אך הוא כבר ממתין ומייחל להתגלות. העצמות 'מקופלת' בתוך עצמה אך אור אינסוף כמה לאיחוד. אור אינסוף הוא שליח העצמות להוציא עצמה אל הפועל. חפצה העמוק, התהומי, הוא להיפגש עם עצמה פנים אל פנים על דרך ההשתקפות.

אין האינסוף יכול להתגלות אלא בכלי, בכח הצמצום, בכח יצירת הגבול. אך מכיוון שכל צמצום הוא צמצומו של האינסוף השרוי ונוכח בכל נקודה הרי שכל נקודה ונקודה בגבוליותה טומנת בחובה אינסופיות. לכן, כל צמצום הוא פרקטלי, הוא מכיל בפוטנציה אינסוף. זהו הפלא של האינסוף הנגלה, הסופי רק למראית עין – הוא נושא הפכים; הוא אור וחושך, גילוי והסתר, סופי ואינסופי, רצון לחרוג מעצמו כדי לשוב אל עצמו. הוא יוצא אל החוץ ובאמת הפנימית, הוא עורך מסע מופלא חזרה אל לב העצמות העליונה.

הנקודה הטמירה והנעלמת בעל-המודע, שבה אור אינסוף מתגלה לראשונה בכלי, כליל זוך ושקוף עד שעודו כלא-ממש, הוא ספירת הכתר.

כאשר אנו מדברים במשיח שהוא מרכבת הכתר, אנו חוזרים אל מקום עתיק בנשמתנו שהוא זוהר כל כך עד שכולו חושך, בחינת האות אלף שאותיותיה מתהפכות לאפל. אכן, מכונה הכתר, על עומקו הבלתי מושג, 'תהום'. אנו חוזרים אל אותו 'תהו ובהו', בטרם קבלו הדברים דיוקן אישי מובחן והיו היוליים, מעין כמיהה דקה, כוסף פשוט להוויה, לחיים. תהום אותיות מהות, ללמדנו שיש עומק בתוך עומק המוליך למהות הדברים, עוד לפני היות להם דמות וצורה מוחשית. ועוד, אומר הזהר, תהום אותיות המות, ללמדך שהליכה אל המהות הפנימית קשורה בכליון מסוים של הלבוש החיצוני, העוטף את המהות. כלומר, יש צורך ברקבון הזרע לפני פריחתו.

"והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום"; כאן, בתהום הזו, רחם ההוויה. כאן הדומיה האפלה, שממנו בקעו החיים. כאן נקודת המפגש בין הממדים, בין העולם הזה לאותו שטף קוונטי אלוהי שכולו אחוז עדיין בהשערת הלב הקדמון והוא מעין ערפל חלומי.

כאן, בכתר, בחושך הקמאי, שורש החיים. משורש זה בא כח הלידה האמיתי, כח ההתחדשות, היפוך היש לאין כדי ליצור יש חדש לגמרי. לכן, כל החפץ להוליד הוויה חדשה בעולם צריך לחזור אל שורשו, לקבל חיים חדשים וכך להפרותם.

אפשר לחוש בההתכנסות העצמית הזו בכל אשה הרה, בכל אמן, בכל עיבור נשמות. המבט שפנה החוצה פונה לפתע, משתאה וקשוב, אל חביון עצמו. הישות צוללת אל תוך מרכזה, נעשית דחוסה ותמציתית יותר, רגישה ופגיעה יותר ולעתים, כמו נאטמת בפני גירויים חיצוניים במעין שינה הזויה או טראנס. היא סופגת מסביבתה רק מה שנחוץ לה להשלמת תהליך העיבור ומתעלמת בנחישות מכל מה שעלול להזיק לה. משאבי הגוף והנפש מוקדשים בהתמסרות מלאה לאותה יצירה, לאותה מלאכת מחשבת סמויה מעין, שמטרתה להוליד ולהתחדש.

סגולה זו להפרות ולהרבות את החיים היא סגולתו הגדולה של הניצוץ האלוהי שבתוכנו, דרגת הנשמה הגבוהה והשורשית ביותר, המכונה 'יחידה'. הניצוץ המשיחי שבכל אחד מאיתנו הוא סוד היחידה, דרגת ההוויה הכי פנימית, הכי תהומית ומהותית שלנו.

ובהמשך אותו פסוק אודות החושך והתהום נאמר, "ורוח אלהים מ-רחפ-ת על פני המים." ואומרים חז"ל על סוד פסוק זה – "זו רוחו של משיח." לפי שעה, יותר משהוא אדם, המשיח הוא רוח מרחפת, ספק ממש, ספק חלום עתיק, שהאדם הראשון חלם עוד אז, בראשית הזמן, כאשר הוא עצמו גורש מגן העדן.

על המילה א-ד-ם אומרים חז"ל, שהיא נוטריקון של אדם-דויד-משיח. דויד היה מלך משיחי ובדמות דיוקנו הכרנו מה מראה עשוי להיות לו למשיח לעתיד לבוא. על פי המדרש, אדם הראשון, שהיה אמור לחיות אלף שנה, נתן שבעים שנה מחייו לדויד, שנולד נפל. אדם הראשון הכיל את אור הנשמה העצום הזה, שיתגלה במשיח. האות מ' נדרשת גם על שמו של משה, שאף הוא היה התגלמות של נשמת המשיח.

כפי שהשעבוד במצרים והגאולה הראשונה שימשו אצל חז"ל מופת לכל הגלויות ולכל הגאולות העתידות, כך משה שימש מופת לכל הגואלים שיגיעו, שכולם ממשיכים את רוחו בעולם. לכן, הוא מכונה גואל ראשון וגואל אחרון.

ונכרכו שתי דמויות אלו זו בזו, דויד ומשה, לצייר לנו את דמות דיוקנו של מלך המשיח לעתיד לבוא. אמנם, אף אחד מהם לא גילה עדיין את הדיוקן המשיחי השלם שעתיד להתגלות. כל אחד מהם הוריד את האור העצום הזה רק במידה שיכולה הייתה העת להכילו, לפי הכלים של תקופתו ודורו. התורה אומרת, שהמשיח יהיה ילוד אישה אך הגילוי השלם של נשמה זו יהיה כה נשגב שאפילו כל הדמויות המשיחיות שהופיעו במהלך הדורות רק רמזו עליו ושירטטו אותו בקווים כלליים.

ואפילו היה המשיח הזה רק משל לכיסופים גדולים מהכיל, לחזון שכולו טוב, שמעודו לא עמד לו כוחו להיות ממשי, עדיין יש לנו להודות לו מעומק לבנו. וכי משום היותו ערטילאי לא פעל משיח כלום בעולם? אולי הלב הזה, ההזוי, העז והשברירי בכיסופו, כשהוא דבק בחזון-חי – אפילו כאשר הוא נכשל או נופל על חרבו – הוא זורה בעולם הזה זרעים של אמת מעולם גבוה יותר.

נמצא, אפילו היה המשיח כולו אגדה, הרי שהעשיר וגוון את המציאות, הוסיף לה יופי, ערך, פשר, שלא היו בה קודם לכן. כך או כך, הלב הזה, החפץ בחיים, אומר שהמשיח הוא אמיתי. הוא חי בלב כולנו, כניצוץ המשיח הפרטי של כל נשמה, והוא חי בעולם התיקון האלוהי, כשורש לכל הנאצל, האוהב והמופלא בהוויתנו.

ספר הזוהר אומר שהמשיח נמצא בגן העדן העליון, במקום המכונה, 'קן הציפור'. לפעמים, צדיקים גדולים יכולים לפגוש במשיח, אם בהקיץ ואם בחלום, כאשר נשמתם עולה ללמוד תורה עם המשיח באותו היכל עליון. אך לנו, שאיננו במעלתם, יש אתר¥ נוסף ללכת אליו כדי להבין במעט מה טיבו של המשיח – קן הציפור שבלבנו. 

 אתר ראשי תיבות אמונה תענוג רצון, שהם על פי הקבלה והחסידות, ג' רישין שבכתר. והרחבתי על כך בספרי, 'מבשרי אחזה אלוה'. ועוד, סופי תיבות, נגה, ללמדנו שהכתר הוא גם שורש המציאות, 'המקום', וגם שורש הקוטביות, שכן, קליפת נגה נחשבת למעורבבת מטוב ורע. ומובא, נגה עולה בגימטריה חן, סוד ספירת המלכות, ללמדנו שאתר-נגה מכיל בתוכו את כללות עץ החיים, בחינת כתר-מלכות.

בכל אחד יש ניצוץ משיח פרטי, שהוא שורש נשמתו, סוד היחידה, סוד ספירת הכתר, ודרך ניצוץ זה אתה לומד על השלהבת כולה;

דבקות באל חי, עד שאין כלל תחושת פירוד, עד שאתה אחד עם זה שהוא ציפור נפשך, שהוא נפשך, שבלעדיו אין לך כל הרגש חיים, כל קיום. כך חש הלב האחוז בחלום השרעפים העתיק ביותר שמקנן בו – להיות אחד עם האור האינסופי, לטבול בו ללא כל חציצה, להתייחד עימו ביחוד גמור.

לאישיות הרגילה, תשוקה זו של הנשמה אל האלוהי, היא מסוכנת ומעוררת חרדה. היא נאחזת בגבולותיה בעקשנות ויש צורך לפתותה בלשון חלקות להסכים להתקרב אל האור. לנשמה פיתוי אחר; לפרוח לגמרי מתוך העולם, למוסס כל תודעת גבול, עד שהגוף עצמו נשבר וכלה בתאוותו היתרה אל האינסוף.

לכן, שתי הכרות שגיאות כוח חייבות להתאזן שם, בשורש האנושיות, בניצוץ האלוהי, שהוא עיקר מהות האדם. האחת, הסכמה להתקרב אל האור ולמוסס את תודעת הנפרדות הקשה של הגוף וההכרה הרגילה. השניה, להסכים לגבול, לגוף, כדי שהנשמה תוכל לחיות כאן, בעולם הזה, התלת ממדי, לעשות לה דירה בתחתונים.

כך, ספירת הכתר נחלקת לשתי בחינות. האחת, זו האחוזה באור אינסוף וכל חפצה להתאיין בתוכו והיא נקראת 'עתיקא קדישא' או בדרך קיצור 'עתיק'. ואילו השניה, שמתאווה לרדת, לשכון בתוך המציאות, להיעשות ליש, לבטא עצמיות יחודית, והיא נקראת 'אריך אנפין' או בדרך קיצור, 'אריך'. שני דחפים ראשוניים אלו בשורש הנשמה שלנו יוצרים תנועה ספירלית שדרכה מתממשת האנושיות האלוהית שלנו בתוך העולם. בהיבט ההרמוני שלהם הם יוצרים את דחף ההתכנסות פנימה על מנת להוליד הוויה חדשה בעולם, להתחדש מן היסוד. זהו סוד 'הרצוא ושוב' שבנפש.

'הרצוא' של הנפש, דחף ההתמזגות עם מקור אינסוף, נפגש בעומקו עם דחף אחר, 'השוב', הדחף אל ההוויה העצמית, הצורך להיות רשות נפרדת, בעלת קיום וזהות משלה. כמובא, 'רצוא ושוב' עולה בגימטריה תורה, שזו התורה כולה, על רגל אחת. מכאן בא הרצון 'לעשות לו דירה בתחתונים', לרדת לתוך גבול. שני דחפים אלו מתרוצצים בתוך הנפש כמראה הבזק, בין כמיהת מוות לכמיהת חיים, בין יופי לטוב, בין יציאה מן העולם לבין ירידה אל תוך העולם. הם יוצרים ספירלה. עליה לצורך ירידה, ירידה לצורך עליה, וחוזר חלילה.

ולעומת שתי בחינות הופכיות אלו, אף המשיח נדרש לנו בכפל-פנים וכל מהותו בפארדוקס. מצד אחד, אנו מצווים להתפלל בכל יום לביאת המשיח, לייחל ולצפות לו בכל יום בכליון נפש. מאידך, נאמר, שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת, כאשר אין מצפים לו כלל.

עלינו לרצות בכל מאודנו בגאולה. ויחד עם זאת, להרפות לגמרי, להישאר פתוחים, מבלי לכפות על המציאות את הדמיונות שלנו לגבי הגאולה הזו. האור העתיד להתגלות בעולם יהיה חדש לגמרי. הקב"ה הבטיח לנו ליצור "שמים חדשים וארץ חדשה" ואסור לנו לנסות לצמצם את החידוש שלו לדברים הישנים שאנו מכירים.

עלינו לרצות בכל לבנו, בכל מאודנו. ובכל זאת, לא לחמוד; רצון נטול חמידה. כיסופים לשם שמים, שאין בהם פניה עצמית. מיקוד שהוא בעת ובעונה אחת, נחוש ונינוח, ארך אפיים, מרוכז ועם זאת, ללא שתלטנות, הוא זה שעושה כלי להופעת המשיח בעולם, או לפחות לניצוץ המשיח הפרטי שלנו.

שם, בשורש, אנו אחוזים באור אינסוף, ניצוץ אחד הבטל לשלהבת וחי בתוכה ללא כל הרגש נפרדות. ניצוץ המשיח שלנו חי בתודעת האחדות העליונה הזו כל הזמן. ליתר דיוק, בזמן עתיק שמעבר לזמן. בנפתולי הקיום לא פעם יקרה ניתוק בינינו לבין מקור החיים שלנו ואנו שוקעים בתרדמה, אך אותו ניצוץ תמיד ער, תמיד על המשמר, חושב מחשבות לבלתי ידח לגמרי מעם פני-האל.

ככל שהניצוץ חוזר אל שורשו נולדת בנפש כמיהה עזה לצאת מאסורי הגוף ולהדבק במקור האור והחיים. לפעמים, כמיהה זו היא  עדינה ונסבלת, ואז היא צובעת את העולם כולו בצבע של אהבה נכמרת, של געגוע מתוק. לפעמים, היא אש צורבת ושורפת המבקשת לכלות את עצמה ובלבד לדעת מה מצוי שם, 'מעבר'; קדושת הניצוץ מבקשת להתמזג בקדושת השלהבת, עד שתשכח כליל מעצמה ותהפוך עימה לאחד.

הערגה אל העצמות היא מעבר לכל לבושים ומלים, לכל רעיונות, היא תאווה ממש, שעליה לא מקשים קושיות, מכיוון שהיא אינה יודעת כלל לנסח דברים בגבול. כל דיבור הוא ציור אותיות והבזק הרעיון המופשט, אך כאן, בשורש, הנשמה כמהה אל דבר שהוא אינסופי בפועל ממש ולא רק על דרך הדמיון, המגבב פרט על פרט. כאן הדמיון נאלם דום מול חזיון המתיך את כל ציוריו וממוסס אותם באור כביר, שתקני, תהומי. היש חוזר והופך לאין כל אימת שהוא מציץ ואפילו להרף עין חולף באלוהי, הנשגב מכל רעיון.

ונמשל משיח לציפור כי הוא תמיד מרחף מעל לבנו, כאותה רוח אלהים המרחפת על המים, ומעורר אותנו לחיים. בתוך המילה הזו 'מ-רחפ-ת' גילו לנו חז"ל את סוד תחיית המתים לעתיד לבוא. בתוך המילה 'מת' קיימת המילה 'רפ"ח' הרומזת על רפ"ח הניצוצות הנותרים בגווית המת, בעצם הלוז שאין להשמידה. ניצוצות אלו יוצרים קשר עם נשמתו ומהם עתיד הקב"ה להחיות את כל הגוף בתחיית המתים. רוח המשיח הוא סוד תחיית המתים, אותו כח היולי המסוגל לחדשם כי הוא מחובר תמיד לחיים הנצחיים.

הלב הוא קן הציפור ואותה רוח מתאווה לרדת לקנן בו, כך שתוכל לשרות בכל גופנו ולחיות בעולם הזה. כי לא נברא העולם הזה אלא למען תפרה ותרבה ותזכה להוציא לפועל את כל אהבתה; אהבה שהיא ירושתה מני קדם, מאותו אחד קדמון שהרה אותה בנשיקה ונפח בה את עצמו, את צלמו, את האלמוות והנצח שלו.