מבוא

היתוך מימדים

הסתכלות חדשה על תהליך הריפוי
והאינטגרציה של האני

1. צמיחה מהפכנית בעקבות משבר

אתה לא רק מסתגל ושורד – אתה נעשה גדול יותר ככל שהסיבוכיות עולה נדרש מהיוצר יתר מעוף. הוא נדרש לתת פשר ל'אורות מקיפים' גבוהים יותר, שיסייעו לו לפתור את המצוקה. אפילו בכדי למוסס סיבוכיות ממש מיותרת, שלא תורמת כלום, יש לברר את הסבך שנוצר בצורה יוצאת מן הכלל. יש צורך לפתח תורה אלכימית גבוהה יותר מאותה אלכימיה שבה נוצר המצב הפחות מסובך.

כל משבר תובע ממך ללמוד מה היתה הבעיה שהולידה אותו, החסרון שהיה בידע או ביכולת העשיה. אותה מדרגה רוחנית, שבה נוצר המשבר מלכתחילה, אינה יכולה לשמש לריפוי שהרי, היא עדיין מכילה את אותו חסרון שאחראי למשבר. בקבלה, זו הסיבה שנדרש 'אור מה חדש' – הבנה חדשה, חכמה חדשה, כדי לתקן את שבירת הכלים שקרתה.
לפעמים, אתה יודע בתיאוריה מה נכון ומה לא נכון, אך אין זה אומר שאתה גם יודע להוציא זאת לפועל בעשיה ממשית. החסרון שלך מצוי כביכול רק בעשיה, אך בקלות אפשר להראות שהחוליה שחסרה במעשה, חסרה גם בחכמה עצמה; התבונה המעשית פגומה מכיוון שהתבונה הטהורה פגומה אף היא. יכולת העשיה שייכת באופן אינטימי למדרגת החכמה, היא מהווה חלק אינטגרלי ממנה, כ'תבונה מעשית'. 

יונג אומר, שבדרך כלל, בפסיכולוגיה עמוקה, אנו לא פותרים את הבעיה באותו מישור שבו נוצרה. אותה בעיה דוחפת אותנו להתעלות למישור גבוה יותר, שבו, אותה בעיה כלל אינה קיימת! הרי זה כפי שקרה בפיסיקה. הקושי לחבר את תורת הקוונטים עם תורת היחסות נפתר על ידי... הוספה של ממדים! באופן זה, הבעיה של החיבור הזה כלל לא התעוררה. 

זה חוזר ומזכיר לי את אותה חידה, שבה מבקשים ממך לחבר נקודות מסוימות על הנייר מבלי שתרים את העפרון. אינך יכול לעשות זאת אלא אם כן תרד מן הדף. זה סוד ספירת הבינה כשורש הריפוי – היא המקיף הגבוה של המציאות. היא לא 'בתוך העולם' אלא 'מחוץ לעולם'. לכן, היא מסוגלת להביא לעולם הפצוע אור חדש או לעלות אותו למדרגה שבה הפצע הזה נרפא מאליו.

בכל אופן, בעיה קשה תובעת ממך לאמץ את כל הכוחות כדי לפתור אותה. היא נעשית הישרדותית, עניין של חיים ומוות. אתה נדחף באופן טבעי לעשות מאמץ שיא וכך להתעלות על עצמך. אם היא קשה לך מדי או אם מסיבה כלשהי אינך מסוגל לעמוד באתגר שלה, היא עלולה לשבור אותך. יש גם פתרונות לכאורה, שמחלצים אותך מן הבעיה אך הם עושים זאת רק באופן "טכני" – אתה 'מסתגל' במקום 'להשתנות' או ליתר דיוק, 'להתפתח'.

דרך אגב, זו אחת הסוגיות המענינות בתורת האבולוציה, שהיא מדברת הרבה בשבח ההסתגלות ובעצם, היא מפריכה את עומק הרעיון של 'אבולוציה' – השתנות מהפכנית. להסתגל פירושו לשרוד מתוך כניעה וצמצום ההוויה שלך, מתוך כיווץ הישות. אבולוציה אמיתית מתרחשת כאשר הבעיה דוחפת אותךך להתרחבות הישות, לצמיחה ממשית – שינוי שיש בו התחדשות עמוקה והתעלות על מי שהיית קודם לכן. אתה לא רק מסתגל ושורד מתוך שאתה נעשה 'קטן' ו'מוגן' יותר; אתה צומח לחיות בצורה אמיצה, יצירתית ואינטנסיבית יותר – אתה נעשה 'גדול' יותר.

2. להיות יחיד סגולה

לפתור בצורה יחודית את החידה הפרטית שלך לכל דור יש סיבוכיות מסוג שונה. 'היקשרי המשמעות' של דור קודם לא יכולים להיות רלוונטיים למצבי הסיבוכיות שהחיים יצרו לנו בדור הנוכחי. כל 'פלונטר' דורש להתרתו מעשה מרכבה ייחודי, שלא יכול לסמוך רק על הישגי העבר, שהרי מדובר במצב שונה מיסודו. בייחוד, לאור העובדה שלא פעם לבושי העבר הם עצמם המקור לסיבוך שנוצר.

'רוח הזמן' הוא דבר ממשי, רב השפעה. דומה, תרבות מסוימת יוצרת מעין תת מודע קולקטיבי המשתנה מעידן לעידן. לרוב, מדובר רק בשינוי דגש ומיקוד אך
כתוצאה מכך, נולד לפתע 'היקשר משמעות' חדש מעיקרו, התובע 'שינוי ערכים' בכל הפרדיגמה הישנה. סבך הקישורים ו'היקשרי המשמעות' של כל עידן יוצר מצב שבלתי אפשרי להבין את הפרט מחוצה לו. הפרט הוא תוצר הסבך הזה, מדעתו ושלא מדעתו.

היו דורות רבים שבהם העבדות למשל היתה מובנת מאליה. הנימוקים של לינקולן לשחרור העבדים במדינות הדרום היו עשויים להישמע לאריסטו מוזרים, אולי אפילו 'מקוממים'. כל עידן יוצר 'היקשר משמעות' משלו, שעידן אחר עשוי למצוא אותו משונה, אווילי או אכזרי במידה בלתי נתפסת. כך, לאיש המאיה, הסוגד לשמש, מעשה הקורבן שבו הוא מגיש לה את לבו המדמם של ילד או שבוי מלחמה, אינו כלל בגדר אכזריות. לדידו, קורבן זה חיוני לא רק לקיומו של העולם אלא אפילו לקיומם של האלים עצמם. ולך תצא מזה עכשיו.

קל מאד לזהות את הבעיה הזו בסקלה הכללית כאשר מתבוננים בה בעיון בסקלה הפרטית. אי אפשר להבין אפילו מחלת נפש הבנה של ממש עד שאינך נכנס לתוך היקשרי המשמעות של כל חולה, חלומותיו והזיותיו. לכאורה, יש סימפטומים כללים שמאפשרים ל'מיין' אותו ו'להכניס אותו למגרה' כלשהי, מוכנה מראש. אך כאשר אתה מקשיב בתשומת לב למה שכל חולה נפש מספר לך, אתה מוצא דבר מופלא: כמספר המוחות כך מספר העולמות שבהם הם חיים. מה שעבור האחד מובן מאליו הוא בגדר קושיה בל תותר ופליאה עולמית למישהו אחר. ועל כך כבר אמרו חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". לכן, כל אדם ותקופה דורשים הבנה מיוחדת משלהם. יש להם בעיות, שזר לא יבין. יש להם דרכים לפתור אותן, שזר לא יבין. מה שעשוי להיחשב תשובה נאותה עבור האחד עשוי להיחשב כלעג לרש למישהו אחר. 

בשורה תחתונה, כל מי שיש לו בעיה מיוחדת נדרש לפתור אותה בצורה מיוחדת, ושמא לבדו. כך, הוא נעשה יחיד סגולה, אם לא בבחירתו הרי בבחירה התת-הכרתית, שהולידה עבורו בעיה שאף אחד לא מבין או יודע לפתור. אם ייכשל, אף אחד לא יבין את כשלונו, שלא לדבר על כך שאף אחד לא יוכל לסייע לו. אם תרצה, הרי זו גזרה משמים, שכופה על אותו אחד להיות מיוחד, ירצה או לא ירצה, לא פעם, על אפו וחמתו.

3. לצמוח מתוך ה'אין'

רוח חופשית אינה נצמדת ליצירותיה אלא מפיקה מהן תמצית לתודעה הטהורה אין צורה או מבנה קבוע – היא בהשתנות מתמדת, מציירת ציוריה ללא הרף; כרוח המשנה את פני הים ומטווה ללא הפסק ציורים בחול. הרוח אוהבת ליצור ללא מנוחה והנפש אוהבת לקבל את הציור שחוקקת בה הרוח. התודעה הטהורה היא בחינת 'אין'; אפילו הצורות, שדרכן היא מבטאת את עצמה, נקראות 'ספירות בלי-מה' – הן עקרונות מופשטים, היכולים ללבוש כל צורה. אחרת, היתה הרוח כבולה לגמרי ללבוש הפיסי שלה, כמו מכשף הכפייתי לנוסחאות ההשבעה המאגית. הוא אינו מעז לשנות אף תנועה או מילה קטנה בטקס המקודש שלו, שמא יקלקל את התהליך.

אך, הרוח היא חופשית ומתגלה בכל מוח יצירתי בשלל אינסופי של ביטויים. היא הכח היוצר עצמו, אשר בעוברו דרך פריסמה אישית, חיווט מוחי כלשהו, יודע להפיק מהם גוונים יחודיים. אין לה צורך להיצמד מתוך בהילות אל לחש סוד קבוע מראש כדי להשפיע על המציאות. היא יודעת שבלומדה את החוקים היא יכולה להלבישם באינספור לחשי זימון וערבול – התאבכות של נפש בנפש. 

חז"ל אומרים שהנפש עסוקה תמיד בתפילה, בחינת "אני ישנה ולבי ער". ואם נבין את מושג התפילה באופן רחב, לא כבקשה, תחינה או הודיה, אלא כתחושת החיבור התמידית של הנפש למקורה, לבוראה, לאור המקיף אותה, הרי שהנפש עסוקה תמיד ביחודים. ואפילו נדמה לנו שהיא כורתת עצמה מן השורש, אשליה יש כאן של החוש החיצון. אפילו המרד והזעם שלה באים מרצון היחוד הזה, שהוא הכח המניע הקמאי שלה, הקדום לכל השאר.

בכל אופן, שאלה עולה כאן, היאך רוח זו, שאין לה כלל צורה, עוברת שינוי כלשהו? אם אין בה דבר קבוע איך נאמוד את התמורה שהיא עוברת? סוד זה דק מן הדק הוא. דומה, מיזוג הפכים דרוש כאן שלא כל מוח מסוגל לו. לכאורה, אין השינוי נתפס לנו כלל אלא על רקע של קביעות מסוימת. דומה, באין רקע יציב, הצורה המשתנה מאבדת את עצמה לדעת. אך כאשר בוחנים את הדברים ביתר דיוק ועמקות רואים, שניתן להפיק מכל התנסות תמצית מזוככת שהיא היולית. היא אינה זוכרת את פרטי ההתנסות אלא מפיקה ממנה סוג של חוש או כשרון, מעין אינטליגנציה כללית לזיהוי צורות ומקצבים.

כך, מן הסתם, אנו מביאים איתנו מגלגולים קודמים כשרון מוסיקלי, חוש שישי מדיומלי או נטייה טכנית. איננו זוכרים את היצירות המסוימות שניגנו בעבר, אך אנו ניחנים באוזן מוסיקלית, היודעת לזהות בדייקנות צלילים ונוח לה להרכיב מהן קומפוזיות מורכבות. משמע, לא נטלנו מן העבר את גופי הדברים אך ספגנו את רוחם. איננו זוכרים את המשוואות המתמטיות שבחנו בעבר אך אנו חוזרים עם 'חוש' מתמטי, שחש בן בית מגיל צעיר בתוך מבני חשיבה מסובכים ותבניות מופשטות, שלא אומרות כלום לאחרים.

רוח חופשית אינה נצמדת ליצירותיה. ייתכן שהיא תבקש לשמרן ככל שיאפשר הזמן. וייתכן שהיא תניח להן להתפרק כמעט מיד, כפי שעושים זאת ציירי מנדלות מחול; אחרי שסיימו את מלאכתם, הם מיד מפזרים את החול. כך עושים גם פסלים בקרח. הם לומדים שלא להיצמד לפירות מעשיהם, לצורה מקובעת. ממילא, הזמן יפורר את כל הגופים ולא יניח דבר על מקומו כפי שהיה. הם לומדים להרפות מהכל וכך, הם מסגלים לעצמם את הרוח הטהורה הזו, שאין לה שום מהות קבועה ואין היא שוגה להיצמד אל צורה כלשהי מפחד או תאוה. אך היא אינה מנוכרת. להיפך, היא חמימה ואינטימית, אוהבת. יש לה כח גדול להפיק תמצית מכל התנסויותיה. באופן זה היא חשה, שמוות או פרידה הם רק גשר או חניכה בסוד האלמוות.

4. סוד האלכימיה של היחודים

לחיות בשלום ומתיקות כעצמי אחד רב-פנים וצבעים אין דבר כזה כמו 'הדבר לכשעצמו'. ככל שהתודעה מתעדנת יותר כך האלוהות באה לשכון בהוויתה בריבוי מימדים. כאן, סוד האלכימיה של הייחודים, סוד העילוס, ההתמזגות של היתוך מימדים. היא יוצרת עוד ועוד כפל פנים ורבדי משמעות, רבים מהכיל. למעשה, מעשה המרכבה הזה, הנשזר תדיר, הולך ומשתכלל ומתמלא בכל עת בדקויות הבעה וריבוי פרצופים. 'הדבר כשלעצמו' של קאנט הוא ריק לגמרי וחסר רלוונטיות לחיים. הוא מעין אוביקט משונה המונח 'שם', מחוץ לכל אפשרות תפיסה – 'חפץ בן אלמוות', נצחי ואילם. אך כל תודעה היא 'חריגה עצמית', היא 'הסתכלות'; היא יוצרת את עצמה בכל מיקוד הכרה, בכל הגיג והתנסות. היא אינה מצויה 'שם' – היא תמיד מופיעה 'כאן ועכשיו'; 'נוכחות', שאין להגותה בשם, שכל השמות מתייחסים אליה כלבושים – הוויה המצויה בהתהוות תמידית.

דבר אחד לומדת התודעה הזו בכל חוויותיה; להתעדן ולהתרחב, כך שתוכל לקלוט את האלוהות המבקשת לזרוח בקרבה ביתר עוז, חדוה ומלאות. בתחילה, היא תמימה כילד – הילד שלם אך רק מפני שעוד לא התעוררה בו תחושת עצמיות. הוא חסר את ה'אני', שמתבונן בעצמו. אחר כך, ההסתכלות הזו עושה אותו כולו קרעים; היא מנכרת אותו מעצמו, משליכה אותו מ'גן העדן של שוטים', שבו הכל נדמה מושלם כי אין יכולת לזהות אפשרויות אחרות. אך אחרי שהוא מגלה את עצמו כיחודי, הוא גם מגלה את אפשרות השלילה והמוות. עכשיו, הוא צריך לאחד את עצמו מחדש ברמה חדשה של היתוך והתכללות. 

רק האהבה יכולה לעשות זאת. אפילו החכמה הגבוהה ביותר, כל עוד הלב לא נעור בה לחיים, עודה מפלגת ומנתחת ואינה מוצאת דרך להתחבר עם הדברים בדעת אמיתית. 'דעת' לשון מיזוג ועילוס של זכר ונקבה, איחוי כל הקרעים בהוויה. בתחילה נדמה, ש"מרבה דעת – מרבה מכאוב". למעשה, הדעת רק מגלה את המכאוב שהיה תמיד מצוי שם, מודחק, בוכה במסתרים. זהו פצע ישן, שטרם נרפא, הוא רק נשכח. הוא טמון בחשכת התת מודע מחכה לשעתו. לכן, כאשר הוא צף אל הדעת מיד צפים עמו גם חתכי נסירה מוקדמים והצורך לרפא אותם נעשה דוחק וחיוני.

בתהליך הריפוי, ההתחלה היא תחושה של פיצול ורסיסים שאינם מתחברים יפה יחדיו, מעין סתירות פנימיות או מצבי עירפול המכניסים את הישות למעין ספק קיומי ביחס לזהותה וביחס לכל השאר. 'כח ההפרדה' פעל נמרצות מדי וכעת יש צורך לזמן את 'הכח המאחד', שיהפוך שוב את הקרעים האלו למארג אחד. כח ההפרדה הזה הופיע כמעט בראשית תהליך העיבור. בתחילה, התא הראשון, מתפצל לכדור של תאים, שכולם נדמים זהים לזה בדיוק. הם מכילים את אותו צופן גנטי. מיד אחר-כך מתחיל תהליך מסתורי של דיפרנציאציה; אשכול התאים ההומוגני מתחלק לסוגי תאים, רקמות ואיברים שונים, ומהם מתרקם הגוף השלם ב'מעשה מרכבה' ביולוגי. אין כאן אחדות פשוטה אלא 'אחדות אורגנית'; אורגניסם אחד, שבו ריבוי עצום של פרטים ותהליכים, מסתנכרנים בדיוק מפליא, כמו על פי שכל עליון, יודע כל.

אם תהליך הריפוי עבר בשלום, האדם זוכה מחדש באחדותו. הוא כבר אינו מפוצל לרסיסי אני רבים, הנאבקים ביניהם, אלא חווה איחוי ואינטגרציה פנימית. במקביל, הוא נעשה רב פנים וניוניסים דקים, ססגוני וזורם יותר – חי יותר! תודעה אנושית מפותחת היא כלי חישה משוכלל לקלוט את עושר הפרטים שחי מחוצה לה ופורח בתוכה. היא קולטת באחת את ריבוי ההיבטים כפרצופים שונים, שכל אחד מהם ניכר בהבעתו וצורתו היחודית, יחד עם קשרי הגומלין שהופכים את הריבוי ל'שלם' מורכב, ה'עולה על סכום חלקיו'.