בין טכניקות מיסטיות לתמימות הלב

עיון ב'אגרת הבעש"ט' המכונה 'אגרת הקודש'

בראש השנה של שנת תק"ז, ספטמבר 1746, עשה הבעש"ט 'השבעת עליית נשמה' וזכה להיכנס לגן עדן ולפגוש את המשיח. האגרת ששלח לגיסו גרשון קוטוב, שבה סיפר לו את פרטי ה'מראה' שנגלה לו, היא כתב היד היחיד שהותיר אחריו.

במאמר זה, עיון באגרת ובמשמעותה הגלויה והנסתרת. כפי שנראה, דוקא גניזת סודות 'הטכניקה המיסטית' שקבל הבעש"ט מבשרת את החסידות האמיתית – סוד כוחו של הלב הפשוט, האנושי.

"בר"ה שנת תק"ז עשיתי השבעת עליית הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה, מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי."

אפשר לעלות לעולמות העליונים באמצעות השבעת מלאכים, אך עיקר ההתעלות היא על ידי דבקות המחשבה בבורא ובקשה מעומק הלב לגילוי של מעלה. בצד 'השבעת עליית נשמה' יש עוד סוגי השבעות, כגון, 'השבעת קולמוס', שהיא סוג של כתיבה אינטואיטיבית; יש 'השבעת חלום', שאדם מבקש לפני שוכבו לישון מענה לשאלה בחלום.

אפשר להיכנס לגן עדן בעודך חי, לראות איך הנשמות מבלות שם את זמנן. על פי חז"ל, הנשמות שמחות באור החופה עליהן, בחינת "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם", שיש להם שמחה מאור השכינה החובק אותם, המפכה כאנרגיה נוזלית דבשית לתוכם ופותח את שכלם להשיג השגות נפלאות, שהנפש מתפעלת מהן.

מסופר לנו שכל אחד נכווה שם מחופתו של חברו. לכל אחד יש 'חופה', 'אור מקיף', שהוא בחינת 'עטרה' המיוחדת לו עד כדי כך שחברו נכווה ממנה.

ועוד נאמר, "עולמך תראה בחייך"; אין צורך לעלות דוקא למעלה אלא אפשר למשוך את המוחין האלו פנימה אפילו בעודך כאן. פשוט, שם קל הרבה יותר לראות ולהשיג, בחינת "בחייהם אינם רואים אבל במותם רואים", ו"גדולים צדיקים במיתתם מאשר בחייהם".

הבעש"ט עשה השבעת עליית נשמה ואכן זכה לעלות למעלה ולהיכנס לעולמות רוחניים גבוהים ולראות מראות קסומים, כפי שלא ראה מעודו. והמילה 'השבעה' רומזת אולי שהוא נשבע לדבקות או שהיה לו כח לזמן מלאכים שיעלו אותו למעלה.

ואיך אדם משביע את נשמתו לעלות למעלה?

אולי הוא למד זאת מתוך 'ספרות ההיכלות' המתארת כיצד צדיקים כמו רבי עקיבא ועולי מרכבה אחרים ניכנסו ל'פרד"ס', שהוא היכלות שמימיים.

מן הסתם, היו להם שיטות של התקדשות והתעלות, טכניקות מדיטציה מיוחדות שהתפתחו במהלך הדורות ונמסרו מרב מקובל לתלמיד.

הבעש"ט קבל ספר מיוחד מצדיק אחד, רבי דויד, שמסר לו אותו באמצעות בנו. הספר הזה היה כה מקודש שהבן לא היה רשאי ללומדו אלא מפי הבעש"ט. האיש הפציר בו הרבה לזמן את שר התורה. לבסוף הבעש"ט נעטר לו אך היתה להם טעות בכוונות וירד שר האש ששרף את העיירה. בפעם אחרת, היה עליהם לא לישון כל הלילה ואותו חסיד נמנם מעט ויצאה נשמתו.

משמע, העיסוק הזה של עליית נשמה דורש הכנה רבה של התקדשות וסכנותיה רבות. והרי כבר על הארבעה שנכנסו לפרד"ס נאמר שאחד מת מתוך דבקות, השני השתגע והשלישי טעה ויצא מן הקדושה, בחינת "קיצץ בנטיעות". ובכל זאת, הבעש"ט עשה עליית נשמה וזכה לחזות בעולם של מעלה.

"ואשר ראיתי ולמדתי בעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פה אל פה."

יש למעלה ישיבות וגני עדן, זה למעלה מזה. יש שם יופי עצום ונפלא ומחזות שהנפש יכולה לצפות בהם וללמוד מהם סודות אלוה, מעשי בראשית ומעשה מרכבה.

די ברגע בודד של התדר הגבוה הזה כדי לקבל תורה שצריך אחר כך לבארה שמונים שנה, כפי שהתבטא פעם הארי"זל, שאם היה מספר מה שקבל בעת שינה בשעה קלה בשבת, היה צריך שמונים שנה. ממילא, אי אפשר לספר לא לזולת ואפילו לא לעצמך את מה שראית וחווית. כפי שאמר רבי נחמן על הפסוק, "ואני ידעתי כי גדול ה'", שהאדם לא יכול לספר את התנוצצות גדולת ה' שנגלתה לו מיום ליום ומרגע לרגע. ולא רק לאחר אינו יכול לספר זאת אלא אפילו לעצמו.

וכאן, הבעש"ט אומר אותו הדבר, שאי אפשר לספר את הדברים האלו כהלכה אפילו בהסתודדות סוד, פנים אל פנים.

"אך בחזירתי לג"ע התחתון, ראיתי כמה נשמות החיים והמתים, הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר, ב'רצוא ושוב', לעלות מעולם לעולם דרך 'העמוד' הידוע ליודעי חן, בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר ותכבד אוזן הגשמי משמוע. וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול שגם בעיני יפלא מאד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם. והיה ביניהם ג"כ שמחה רבה עד מאד ועלו גם כן בעליות הנ"ל."

משמע, הבעש"ט ביקר במקום גבוה מגן העדן התחתון ומשם חזר למטה. הוא ראה נשמות רבות מספור, של החיים והמתים, נשמות של אנשים שכבר אינם נמצאים בעולם אך גם של נשמות שרק בקרו בעולם של מעלה, אולי בשעת חלום ועליית נשמות בזמן שינה, כמוהו.

והרי כולנו מסוגלים לעלות בשעת שינה למעלה, בחינת 'חלום על ידי מלאך'. ויש צדיקים שיודעים לעשות זאת בעודם בהכרה מלאה והם לא זקוקים לשינה. דומה שינה למוות, ובשני המקרים, יש יציאת נשמה ו'התעופפות' למעלה.

למעשה, הצדיק מהלך באותו נתיב המוכר לנשמה מהשוטטות שלה כאשר היא יוצאת מהגוף. כאשר נשמה מנסה לעלות למעלה לא הכל זוכים לחלום על ידי מלאך. פעמים שהן מתעכבות ו'נתקעות' בעולמות אסטרליים נמוכים, תוצר של הרהורים בטלים או 'חלומות על ידי שד'.

צריך שהנפש תהיה זכה וראויה על מנת שתעלה לישיבה של מעלה או לגן עדן תחתון ועליון. כל נשמה, כפי זכותה וזכויותיה, כך היא מצליחה לעלות למעלה בשעת שינה. הצדיק עושה זאת בבחירתו.

'דרך ההתעלות' היא השביל שהנשמה פוסעת לאורכו אחרי המוות ובתוך השינה. היא עוברת באותם מקומות או "נתקעת" בהם.

הזהר מביא שיש 'עמוד האמצעי', מעין מנהרה או אפילו "מעלית", שמקשר את העולמות העליונים והתחתונים ודרכו הנשמות עולות ויורדות. וכאן, היתה התרוצצות גדולה בין שמים וארץ של נשמות רבות מספור והכל נעשה בשמחה רבה.

דומה, דבר מה מתחולל שאינו כתמול שלשום, תכונה רבה ויוצאת דופן. עת רצון גדולה, שבה נפתחים שערי שמים ונשפעת מידת החסד במידה בלתי מצויה, עד שאפשר בקלות רבה לעשות תשובה.

צא ולמד מכאן, שלא כל הזמנים שווים ולא בכל עת אפשר להיכנס אל הקודש. כמובא, בין שאר מעלותיה של השבת – הגהינום נרגע ונשמות רבות יכולות להיכנס לגן העדן, מה שאינן מסוגלות לעשות בשאר ימות השבוע.

וגם כאן למטה, בעולמנו, דוקא בשבת פותחים כל מיני אתרים, חופשי למבקרים, כמו למשל את גן החיות העירוני. פתאום, אפשר להכנס לכל מיני מקומות שהיו חסומים קודם לכן או דרשו תנאים מיוחדים.

וגם לאורך השנה יש זמנים ומועדים המוכשרים יותר לדבקות, תשובה והתעלות. ולהבדיל, ימים המועדים יותר לפורענות. ועל מה ולמה היתה כל ההמולה הזו? מה היתה עת הרצון המיוחדת שלה היה עד הבעש"ט?

"וכולם כאחד בקשו ממני והפצירו בי עד בוש באמרם, 'לרום מעלת כבוד תורתך, חננך ד' בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר ולסעד'. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם, אמרתי לעלות עמהם."

נשמות רבות באות ומפצירות בבעש"ט לעלות עמהן ולסייע להן להיכנס למקומות, שכפי הנראה מן הנמנע היה להן להיכנס אליהם רק בכח עצמן. נשמה גדולה כמו הבעש"ט יכולה לפתוח שערים נעולים ולהכניס נשמות רבות שאין מעלתן ראויה. ותבין מזה, כמה גדול כוחו של הצדיק ומדוע צדיקים רבים אמרו לחסידיהם לאחוז בשולי גלימתם כאשר הם עולים בעולמות ואיך הם יכולים להכניס אחרים למחיצתם גם אם אינם במעלה הראויה. זכות הצדיק, הילת אורו, כוחו הגדול, שהוא יכול להאציל על זולתו, מאפשרים לאחרים להתעלות שלא כדרך הטבע, מכח עצמם.

"וראיתי במראה כי הסטרא-אחרא עלה לקטרג בשמחה גדולה אשר לא היה כמוהו, ופעל פעולותיו גזירות שמד על כמה נפשות שיהרגו במיתות משונות. ואחזתני פלצות ומסרתי ממש נפשי, ובקשתי ממורי ורבי שלי שילך עמי, כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו."

והנה, השמחה הגדולה מושבתת פתאום כי עולה קטרוג הס"א; מסתבר, יש מחיר להתעלות ולשמחה גדולה שלא כדרך הטבע. יש צורך באיזון או כפרה על ההצלחה הגדולה הזו.

ואולי נרמז כאן הבעש"ט בחזון שההצלחה שלו לעלות נשמות רבות שלא כמדרגתן, וכל עבודתו בחסידות, שתחזיר בתשובה נשמות רבות, תעורר קטרוג ותמיט גם צרות גדולות על עם ישראל.

והרי כבר ראינו קודם לכן את מה שקרה כאשר ניסה לזמן את שר התורה, שפעם כל העיירה נשרפה ופעם נפטר בשנתו בנו של הצדיק דויד, שהיה לתלמידו ופרחה נשמתו תוך כדי העליה.

וכאן אנו רואים בחוש עניין דומה; עם ישראל יתבע לשלם מחיר כבר מאוד על עליית הנשמה היתרה הזו, על השמחה הגדולה הזו, שתתחולל בזכות כוחו הגדול של הבעש"ט. פלצות אוחזת בו, שהרי הוא מבין שהסכנה גדולה דוקא מגודל ההתעלות. רוצה הוא להבין איך להתמודד עם הסכנה הזו והוא יודע שהוא עצמו זקוק להדרכה ולמחסה בכוחו הגדול של רבו.

"ועליתי מדריגה אחר מדריגה, עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים. ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד, ואיני יודע לשמחה זו מה הוא עושה. והייתי סובר שהשמחה הזו ח"ו על פטירתי מהעוה"ז. והודיעו לי אח"כ שאיני נפטר עדיין כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה ע"י תורותיהם הקדושות, אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה."

הבעש"ט מגיע להיכל המשיח, שהוא ההיכל הגבוה ביותר, ורואה שגם שם השמחה גדולה עד למאוד. בתחילה, הוא סובר שאולי הם שמחים שהוא עתיד להצטרף אליהם כי הגיע זמן פטירתו. אך הוא מתבשר שעוד נשארו לו שנות חיים שהרי עיקר ההנאה שלהם למעלה היא כאשר הוא מייחד יחודים למטה. ועדיין, נותרת תעלומת השמחה הגדולה.

מן הסברה, השמחה היתה על שליחותו של הבעש"ט בעולם וכל עלייתו היתה לקבל מאותה שמחה. שכן, למרות כל הקטרוג והיסורים עתיד הוא להצליח בשליחותו ולהוריד אורות עצומים ונפלאים שיאפשרו לבני ישראל לעשות תשובה ולהתעלות אף הם בעולמות העליונים.

"ושאלתי את פי משיח, "אימת אתי מר?", והשיב לי, "בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך. ואז, יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה".

כן, זה עיקר השמחה, על השליחות של הבעש"ט, על זה שהוא יאפשר גם לאחרים לעלות כמוהו במעלות הקודש ואז יכלו כל הקליפות ותבוא הגאולה. השמחה הגדולה היתה על הגאולה העתידה, שאותה הם כבר ראו בעיני רוחם.

הבעש"ט זכה למה שזכה משה ולמה שזכה רבי שמעון בר יוחאי – לקבל תורה שבאמצעותה אפשר לצאת מן הגלות ברחמים. הרשב"י קבל את ספר הזהר והבעש"ט קבל את תורת החסידות.

"ותמהתי על זה, והי' לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות. אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים, והם בנקל ללמוד ולפרש, ונתקררה דעתי. וחשבתי אפשר שעי"ז יוכלו גם אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי. דהיינו, בהיותם יכולים לעליות נשמות וילמדו וישיגו כמוני. ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת. ובקשתי עבורך ללמד אותך ולא הורשיתי כלל, ומושבע ועומד אני על זה."

הבעש"ט רואה שאם הגאולה תלויה בכך שכל בני ישראל יגיעו למדרגתו, הגלות תמשך עוד זמן רב, והיה לו צער גדול מזה. והרי נהיה צריכים לחכות לדור שכולו זכאי, שכולו צדיקים עליונים, מתוקנים במדרגות רבות, יודעי יחודים והשבעות של עליית נשמה. והרי לא כל מוחא סביל דא. יתר על כן, הרי הבעש"ט עצמו התקשה בזה והיה צריך עבודה עצומה של זיכוך במשך שנים להגיע למדרגתו; הוא, שנבחר מרחם, שהיה בן קדושים ומגיל ינקות התהלך בעמקי התורה. ואם בארזים התארך ככה הזמן, עד מתי ימתינו ויחכו אזובי הקיר?

למעלה מבינים זאת היטב ונותנים לו דרך קיצור, טכניקה שבה אפשר להשיג בזמן קצר את מה שהוא היה צריך להשיג בזמן ארוך. נותנים לו שלוש סגולות ושלושה שמות קדושים, המיוחדים לתיקון דורו, שיוכלו כולם לעשות עליות ולהגיע למדרגה שהבעש"ט עצמו הגיע.

אכן, זו דרכו של צדיק; רוצה הוא שכל ישראל יגיעו למעלתו. עיקר הברכה שלו שהוא מברכם היא, שיהיו כמוהו, כדוגמת שבעת הקבצנים, צדיקי העליון, בסיפורו של רבי נחמן. כל אחד מהם מברך את בני הזוג הצעיר להיות כמוהו. אין לך ברכה גדולה מזו שצדיק יכול לתת.

מוצא אתה צדיקים, כדוגמת רבי אלימלך מליזנסק, שנתן בירושה לפני מותו את כוחותיו המיוחדים לתלמידיו הראויים. את ראייתו נתן לחוזה מלובלין, את לבו/אהבתו נתן למגיד מקוזניץ, את מוחו/שכלו נתן לרבי מנדיל מרימנוב ואת כח דיבורו נתן לרב מאפטא. ויש ביניהם שחילקו בירושה את הכובע, התפילין או הטלית שלהם, שבהם היו אצורים ניצוצות מקדושת נשמתם ועומק מחשבותיהם בחינת, 'כח הפועל בנפעל', ודרכו הם נשארו בקשר חי עם הצדיק שהלך לעולמו.

והנה, עליה/אליה וקוץ בה, ולא סתם קוץ. אין נתנת לבעש"ט רשות לגלות את סודות ההתעלות שקבל אפילו לא לאחד, כל ימי חייו. ממה נפשך, אם הדור אינו ראוי כלל, משום מה נמסרו לו הסודות? ואם ראוי הוא והיתה הכוונה לגלות, מדוע לא נתנה לו הרשות לכך?

אולי ראו שהקטרוג יהיה גדול מדי. אולי נוכחו לדעת שהזמן אינו כשר לגאולה ויש עוד דרך ארוכה לעשות לפני כן. והרי הסודות האלו הם כמו המצאת אנרגיה זולה במיוחד, מכונית הנוסעת על מים בזכות הידיעה איך להפיק ממנו מימן וחמצן בצורה חסכונית. קיימות המצאות רבות אחרות שיכלו לשנות את העולם ובכל זאת, לא נתנה רשות לגלות אותן.

מכל מקום, חידה היא המחכה לפותר מדוע היתה הסתרה כה גדולה, עד שאפילו מקורביו של הבעש"ט לא זכו לקבל את השיטה הקלה הזו לעליית הנשמה והיו צריכים ללכת בדרך הארוכה.

אנו רואים בכל יום את שדרוג המערכות של העולמות העליונים דרך השדרוג הנפלא של הטכנולוגיה הארצית, שכל כמה שנים היא עושה קפיצה רבתי עד שכל מה שקדם נראה דל ועלוב, במיוחד בתחום המחשבים. מפתחים תוכנות הרבה יותר טובות, מעבדים הרבה יותר מהירים, כמעט במין דילוג קוונטי. דברים שפעם לקחו זמן מחשב רב היום נעשים בשניה אחת. וכדוגמת פיתוח המחשבים כך פיתוח טכניקות המדיטציה וההתבוננות.

"אך זאת אני מודיעך והשם יהיה בעזרך לנכח ה' דרכך ואל יליזו, ובפרט בארץ הקדושה. בעת תפלתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד שם, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה. ואח"כ מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות. ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל. ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור, בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכ"ש במעלה העליונה כזאת. ובודאי ה' יהיה בעזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, תן לחכם ויחכם עוד."

ובכן, לא אבדה תקוותנו. אמנם לא נתנה רשות לגלות את סודות ההתעלות המהירה, אבל סוד כלשהו התגלה, לא לגמרי חדש, לא מעין "הוקוס-פוקוס" לעליית נשמה, אלא עבודה של התבוננות ויחודים בדרך של תפילה ושמות קדושים. הכל מקושר זה בזה כמעין שלשלת ארוכה, חוט דק הבא מן האינסוף וחוזר אליו והוא בחינת 'עמוד האמצעי' שדרכו אפשר לעלות השמיימה.

'עולמות' אחוזים ב'נשמות' ו'הנשמות' אחוזות ב'אלוהות'. אתה מתחיל מהעולם, מדיבור פשוט של תפילה. אתה מסתכל באותיות הגשמיות המצוירות לך בסידור או שאתה מעלה בעיני רוחך. ודרך האותיות האלו, הגשמיות, אתה מתחבר לאותיות המחשבה, שהן גילוי של נשמתך. אם תמשיך כך, אתה תתחבר באלהות, שהיא מקור נשמתך; עד שהכל יתהפך לאחד. והוא בחינת חיבור וזיווג חתן וכלה, כלולות של שמים וארץ, של אלהים ואדם.

נמצא, אין כאן קפיצת הדרך אך יש כאן בהחלט הליכה ממימד למימד והתעלות דרך העולמות הרוחניים עד עצם האלוהות. ממילא, בכל יחוד של כלולות מעין שמחת חתן וכלה – שמחה גדולה על האהבה שזכתה לבוא לידי זיווג והגשמה.

וכאשר האדם מתעלה בעולמות הרי הוא מרים עמו את העולמות האלו וכשהוא מייחד את נשמתו במקורה הריהו מייחד את כל העולמות במקורם. וכך, כל אדם הוא כאותו צדיק המעלה עימו את נשמות חסידיו ומבקשי טובתו, הנמוכות ממנו. ולא רק נשמות הוא מעלה עימו אלא את כל בחינות העולם הזה, השפל במדרגתו.

נמצא, כל אחד יכול לחולל למעלה כעין אותה שמחה שחולל הבעש"ט עצמו באותה עליית נשמה שלו. כל אחד יכול להפיץ כך את תורתו של משיח ולקרב את הגאולה השלמה.

ומדוע דרך זו היא טובה מדרך הסגולה והשמות הקדושים המיוחדים? אולי משום שארוכה היא יותר. כלומר, טובה יותר להולכי רגל ואנשים פשוטים הנדרשים עוד לזיכוך מידות גדול; היא מהולה יותר ולכן נספגת טוב יותר בגוף ובנשמה ואינה כאש שורפת, שמתעוררת מקיטרוגים על קפיצות שלא כדרך הטבע.

ומה נאמר אנו בדור זה שכולו תמהון על קפיצות דרך רוחניות כאשר אפילו דור הענקים של הבעש"ט לא הוכשר להן? אולי הזמן עושה את שלו. אולי מותר לנו לומר שהדרך שלנו תהיה פשוטה עוד יותר, דרך קלה וילדותית, שהרי אין בנו לא את קדושת הראשונים ולא את תמימותם מלידה, טוהר רוחם ואומץ אמונתם, ולא את גידולם על מי התורה ותיקון המידות. הבעש"ט לימד אותנו את כוחה של פשטות, את עוצמת הכוונה הלבבית שיש לילד או תם גמור, שאינו יודע להלך בשום למדנות ובשום סגולות.

אכן, התחילה החסידות ברעיון של דילוג מדרגות על דרך הסגולה והקבלה המעשית, אך שינתה היא מיד את מסלולה להכשרת לבבות בדרך של פשטות הכוונה באופן גמור.

אפילו בקמיעות רושם הבעש"ט רק את שמו, ישראל בן אליעזר. מתבטלת בכלל כל שיטת היחודים הישנה וכל מה שנשאר הוא האדם, הלב האנוש, המעורטל מכל סגולה והתחכמות, כל טכניקה מיוחדת.

אמנם, יש להעמיק להתבונן בכל אות, אך מורשת החסידות היא התבוננות לא רק באותיות ונוסח תפילה אלא בכל מה שקורה בעולם, בכל מה שקורה לה לנפש בכל נפתוליה – מבשרי אחזה אלוה – מהבשר הפשוט, מהגוף הערום, מהחיים הערומים; מפי יונקים ועוללים, מפי עשב השדה, מפי יהודים של חול וגויים של שבת, מפי הגבורה והחולשה היתרה, מפי החוסן ומפי החולי.

בכל הדברים שבעולם מופיעה חיות הבורא יתברך, בכל הגופים ובכל הנפשות. אין החסידות עושה עוד הבדלים בין שמן לחומץ, שהרי "מי שאמר לשמן שידלק הוא שיאמר לחומץ שידלק"; אין צורך בשום כוונה אחרת מלבד זאת: השכינה נוכחת בכל מקום ובכל המדרגות, בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך".

אפילו מתוך השאלות התהומיות ביותר עולה אמונה תמימה של בן כפר שאינו יודע אלא את האלף-בית. אין צורך בשום חכמות ובשום סגולות – יש רק צורך אחד: להיות ישר, נאמן לנקודת האמת של הלב שלך.

נמצא, עומד סיפור זה על סף החסידות, בין העולם הישן של היהדות הקבלית, שהתהלכה לה בגדולות ובקשה לגאול את העולם בדרך של סגולות ושמות קדושים, לבין הדרך החדשה של כוונת הלב הפשוטה ויכולת ללמוד מכל הדברים שבעולם ובכל המדרגות איך להתחבר לנקודת האלוקות.

אכן, לכל שער יש שם ומפתח מיוחד. ובתחילה אף הבעש"ט מנסה להמשיך בדרך זו. מכיוון ש"בדרך שרוצה ללכת מוליכים אותו" נותנים לו סגולות וטכניקות. אך מיד גם מראים לו דרך אחרת: יש מפתח גנבים הפותח את כל הדלתות, יש גרזן השובר את כל השערים ואי אפשר לעמוד בפניו.

לא באה החסידות אלא ללמד את עורמת מפתח הגנבים הפותח את כל הדלתות; אין הקב"ה צריך באמת אלא את הלב, את נקודת האמת שבלב, שהרי "בראשית ברא אלהים", סופי תיבות אמ"ת.

האמת הזו שרירה וקיימת בכל המדרגות, ממש כמו האמונה שהיא מקיף עליון על הכל וחולקים בה לא רק נשמות, מלאכים ובני אדם אלא אף נפש הצפורים והחיות, נפש הצומח והדומם, שהרי "אין אתר פנוי מיניה".

אמנם, יש עניין גדול בעליית נשמה – אתה מייחד את הכל באלוהות. אבל לצורך זה אינך צריך דווקא לעופף בעולמות. די שאתה יודע עניין פשוט ונפלא זה: הכל מתקשר בכל ואין מקום פנוי מאלוהות.

נמצא, יכול אתה לפרוח בכל מקום שבו אתה נמצא. בכל דרך של הסתכלות אתה יכול "להסתכלא ביקרא דמלכא", להסתכל בהדרת המלך. הוא לבדו והוא הכל – "הכל אלוהות ואלוהות היא הכל".

אין צורך בשום סגולות וניסים, שהרי עצם הבריאה, עצם הנשמה, עצם האהבה הזו, היא הסגולה האמיתית ואין זולתה. כל שם של אדם הוא שם קדוש, וכל תפילה שבלב היא יחוד אמיתי המחבר שמים וארץ בשמחת כלולות של חתן וכלה.