פתיחה

פתאום, יבוא האדון אל היכלו

ופתאום, יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים

הנביא מלאכי

א.

את המטאפיסיקה שלך ראוי שתתחיל מן העצמות – מן העצמי האלוהי, שהוא המרכז והמקור של הכל. אחר כך, מתוך סתר החושך הקדמון, מגיח 'אור אינסוף' ובתוכו מתנוצצים ב'רצוא ושוב' כל שאר הממדים, היקומים והעולמות, זה מתחת לזה, וזה בתוך זה.

קל להבין את העולמות העליונים כאשר אתה עושה בחינה שווה ביניהם לבין נפשך, שהרי הנפש שלך היא 'פרוסה' אחת מעוגת היש, הכוללת בתוכה את כל השכבות, לרבות 'הדובדבן שבקצפת' – העצמי העליון, שהוא אתה, המביט דרך עיניך, כאן ועכשיו. נמצא, כל העולמות הם כאן ועכשיו, ולא רק עולם האצילות. כולם שוכנים בתוכך, כפי שהם שוכנים בקרב כל.

"נתאוה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים"; רצה העליון-על-הכל מקום, שבו הוא יכול לגלות את 'מהותו ועצמותו'. דוקא כאן, בעולם התחתון ביותר, עשויה להתגלות העצמות העליונה. ההגיון של ההתגלות הזו הוא הציר המרכזי של הקבלה והחסידות, שנולדה ממנה.

ככל שתבין זאת טוב יותר כך, המציאות תהפוך מאפשרית למחויבת. ההגיון שעל פיו העצמות מתגלה דוקא בעולם התחתון הוא הרעיון שקושר יחדיו את הכל בסוד התכלית, שהוא סוד היחוד העליון. במדרגת היחוד אתה מבין שהכל אלוהות. ודוקא כאן, בעולם הנמוך ביותר, יכול להתגלות הסוד הגבוה ביותר; הנוכחות של האינסופי בתוך הסופי, של המהות בצורה.

כל הקבלה היא תורה של הקבלה; כמו למעלה – כך למטה, כמו בחוץ – כך בפנים, כמו בחומר – כך ברוח; הכל 'בחינות'. לכן, מה שמאפשר לך להגיע לאלוהות הוא 'שיוויון צורה'. אם תיעשה בדמות האלוהים, מקביל אליו בכל בחינה, ממילא תוכל להפוך היכל לאורו העליון. אתה נעשה דבק בבורא על ידי הידמות למידותיו. לכן, אם תוכל להפוך את הגוף שלך לבית, את המחשבה שלך לבית, את הלב שלך לבית, ממילא הוא יופיע – "פתאום, יבוא אל היכלו האדון", בהיכל הלב שלך. כי כעת, כאשר העולם העליון מוצא לו כלי מתאים, המקביל לו בחינה בבחינה, הוא מתקרב אליו ובא לשכון בקרבו.

כמובא, בקדושה, הקירבה היא עניין של דמיון. ככל שדבר דומה יותר לדבר אחר כך הוא קרוב אליו יותר. ואם הוא דומה לו בכל, ממילא, הוא נעשה בחינה אחת איתו. זהו סוד היחוד. הקב"ה בא לשכון בדירה שלו, שהיא אתה.

וכבר עכשיו, אתה יכול לחוש בו מציץ דרך עיניך כאשר אתה נוכח. הנוכחות הזו היא תחושת הנוכחות שלו, שהרי הוא לבדו הנוכח היחיד. אם אתה נוכח, ממילא, זה הוא הנוכח בתוכך. הנוכחות הזו הולכת ומתחזקת, עד שאתה הופך להיות הוא, מגלה שאתה כבר הוא.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"; ודורשים, 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך כל אחד מישראל. אין המשכן אלא משל לגוף ולנשמה של האדם, היכולים להכיל את האור האלוהי הבא לדור בהם.

כמו אומר לך הקב"ה באופן אישי, "אתה בעל הבית שלי ואני הדייר שלך. מכיוון ש'אין שכינה שורה באתר פגום', צריך אתה להפוך את האתר שלך למקום נעים וחביב, שארצה לדור בו. תן בי אמון. הפק ממני את עיקר התענוג שלך בעולם הזה. עשה רצונך רצוני. כך, אעשה את רצוני רצונך – ויהיה לנו שיוויון צורה ברצון. יש רצון אחד והוא לגאולה שלמה של הכל. לכן, אנא ממך, צייר את האור לטובה. עשה לי דירה נאה וכלים נאים, כך ששפע האור העליון ירד אל העולם בדרך מבורכת, בחי' 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די'. כך נגאל יחד, אני ואתה, שהרי מעולם לא היית אלא מחשבת לבי העמוקה ביותר."

ב.

אלהים הוא כל-היש – התודעה האינסופית החובקת אל תוכה את כל הקיום. בספרות המיסטית של העידן החדש הוא גם נקרא 'הבורא הראשוני', ו'החולם האוניברסלי'. לאחרונה, בזכות טרילוגיית סרטי ה'מטריקס', זכה אלהים גם לכינוי המעניין 'אדריכל המטריקס'.

לאמור, אלהים ברא את המציאות הזו על כל המימדים, היקומים והעולמות, במעשה יצירה דמוי 'חלימה צלולה'. כולנו דמויות חלום בתוך פנטסיה שהיא פרי דמיונו היוצר של בורא ראשוני, או דמות בתוך היקום הוירטואלי של מתכנת מחשבים קוסמי. 

מכאן, אפשר להפיק כמה תובנות עמוקות על טבע המציאות שלנו. ראשית, אין לעולמות החלום עצמאות משלהם – הם מלאכת מחשבת של כח מדמה אלוהי רב עוצמה, המפיק את יצירותיו לגמרי מתוך עצמו. אין לחומר ממשות משל עצמו, בלתי תלויה ברוח שהולידה אותו.

שנית, אין הבדל של ממש בין חלום לחלום מבחינת דרגת ההוויה. עם זאת, אפשר להבחין בין 'חלום קטן', לא מעניין במיוחד, ל'חלום גדול', שלוקח אותך למסע סוחף ורב תגליות אל האמיתות העמוקות ביותר של הוויתך.

כאשר מטאפיסיקה זו אומרת, שאתה דמות מתוך חלום אלוהי, אין כוונתה להחליש את תחושת הממשות שלך אלא בדיוק להיפך – להעניק לרוחך חופש חדש ותעוזה שלא הייתה כלל אפשרית כאשר חשבת שאתה חי בתוך מציאות חומרית.

שום דבר אינו כפי שהוא נראה להכרה השטחית שלך. כל חלום נושא בתוכו רמזים למציאות רב-ממדית; הוא מרחיב את הוויתך באותה מידה שאתה אמיץ ללכת אל מעבר לגבול ההתניה שלך.

מטאפיסיקה זו מטילה עליך משימה קיומית אחת פשוטה אך מוחלטת: עליך להתעורר לזהותך האמיתית! עליך לגלות שאתה לא רק דמות חלום החיה בתוך הרוח היוצרת האוניברסלית אלא שאתה גם החולם עצמו – אתה התודעה האינסופית עצמה!

לכן, סולם ההוויה האמיתי הוא דרגת הצלילות של החלימה שלך. ככל שהחלימה שלך צלולה יותר, אתה מתחיל להיות ער בתוך חלומך. ככל שאתה ער יותר, אתה מתחיל לקלוט שאתה לא רק דמות במטריקס אלוהי אלא שאתה, ברמה שלך, יכול להיות 'אדריכל המטריקס'; אתה יכול ליצור את המציאות שלך, שהרי חומר הגלם של החלום הן רק רעיונות, אידיאות שלבשו צורה ורקמו עלילה, כדי לבטא את עצמן. העולם אינו אלא 'הבניה רעיונית', החומר ממנו קרוצים החלומות.

יש לנו כיום כלים טובים מאשר בכל עידן אחר להבין את המטאפיסיקה הזו, בזכות פיתוחו של המחשב וחידושי ה'וירטואל ריאלטי', 'המציאות המדומה'. כבר בסדרה 'מסע בין כוכבים', יש באחת הקומות של ספינת החלל אינטרפרייז אזור הנקרא 'מפלס ההולוגרמות'. המחשב יוצר דמויות על פי בקשה ומפיק גרסת מציאות מוחשית לגמרי. הדמויות עצמן מתייחסות לעצמן על פי התכנות כממשיות מבלי להיות מודעות לזהותן ההולוגרפית.

העולם הזה הוא "מפלס ההולוגרמות" של הבורא, של הרוח האינסופית. הדמויות כולן הן מעין דמויות מחשב, פרי של הבניה/תכנות בתוך יקום שהוא 'וירטואל ריאלטי' – 'מציאות מדומה'. לא פעם, אחת הדמויות מתחילה לחוש שמשהו לא מובן מאליו בקיומה, ומתחילה לחקור את המציאות שבה היא חיה. היא מגלה שיש לה זהות שונה לגמרי מכפי ששערה, שהיא דמות שנוצרה ברוחו של המתכנת שלה, שאין לה שום קיום עצמאי מעבר לתחומי פעולתו של המחשב.

זהו משל מטאפיסי נפלא על המציאות שלנו ואיך עלינו להתעורר לזהותנו האמיתית. בכל אופן, המשל יהיה שלם רק כאשר הדמות הוירטואלית תכיר בכך שהיא האדריכל עצמה והיא יכולה לצאת לגמרי מן המטריקס או ליצור מטריקס אחר, ככל העולה על רוחה. דמויות החלום חוות את המציאות שלהן, כל אחת בדרכה שלה אך הן אינן מסוגלות לעשות דבר אחד שהחולם עצמו מסוגל לעשות – להתעורר.

ג.

לכאורה, השאלה איך האחד הפך לרבים, המוחלט ליחסי והאינסופי לסופי, היא פילוסופית, עתיקה ומסובכת. לאמיתו, החידה הזו היא הדחף למסע שהנשמה עורכת אל עצמה; מן הריבוי היחסי, המקיף אותה אינסופי לכל עבר, אל האחד המוחלט, שלא רק מקנן בלב הוויתה – הוא לב הוויתה! בתחילת המסע, הריבוי טבעי לנו. האחד הוא מסתורין.

במדע, אנו מחפשים אחרי "התיאוריה של הכל", משוואת-על כלשהי, שתבטא את האחדות העליונה המסותרת מאחורי מסך התופעות ואוקינוס הפרטים. במיסטיקה, אנו מחפשים את האחד בתוך עצמנו. החידה הזו מפעימה ומכאיבה לנו באופן אישי. את ההתנוצצות של האחד הזה אנו מגלים לפעמים במיקוד הפנימי, מעבר לפרגוד החושים; מתוך חקירה נמרצת, כוונה נחושה ובמעין היסח דעת. לפתע, חל מעין היפוך, דוקא האחד הוא שטבעי לנו והריבוי הוא מדומה, מעין 'אשליה' הנולדת מתוך שכחה עצמית.

אכן, כל אחד מכנה את עצמו 'אני', בלשון יחיד, גם כאשר הוא מכיר את עצמו בתחילה רק כריבוי של רסיסי אישיות, זכרונות ומשאלות לב. ויש כאן רמז ליודעי חן איך החיפוש המדעי והמיסטי/מטאפיסי משתקף בכל רגע בהוויתנו האנושית הפשוטה ובתחושת הקיום הכי בסיסית שלנו.

בספר זה נמצא קטעי מסע אל האחד ומחקר אישי צנוע שערכתי על הדרך שבה אפשר לגשת לחידה תהומית זו, הטמונה בתוכנו כיהלום בגוש פחם קדום או בלשון המקובלים, כ"שלהבת הגנוזה בגחלת". לדידי, תהיה ההתרה ההגיונית לחידה זו אשר תהיה, היא תמיד נשארת פתוחה ותובעת מענה חדש בכל יום ובכל רגע.

אמנם, הקבלה ועץ החיים על ספירותיו, משמשים בספר זה מודל ממשות מרכזי, אך במתכוון השארתי שוליים רחבים בצד הדרך ונמנעתי להסתגר בד' אמותיה של מערכת מושגים מגובשת, ותהיה עתיקה ומקודשת ככל שתהיה. כל מודל מציאות הוא רק מפה, לא הדבר עצמו. הוא משמח את השכל הזקוק לוודאות של היגיון צרוף או לסמכותה של מורשת קדומה, אך הלב מסרב בתוקף להתגורר בבנין מחשבתי שאינו מרחף על סף הבלימה, תלוי על חוט השערה בין ארץ לשמים.

להגיון-הלב יפה גם השירה והערפל, הרמז והסוד, והוא מסרב לפסוק הלכות מטאפיסיות שאין עליהן עוררין. הוא חש את הזמן כזרימה שוטפת של אור, המתחדש בכל רגע. אור זה עוטף כל דבר בהילה דקה, צעיף מלמלה של חלום וחלוף. לכן, הוא מעדיף לבנות את עולמו כדרך הציפורים, במשחק הרכבה של עלים, נוצות, חלוקי נחל ופיסת בד צבעונית, קרועה. כך, קל יותר לפרום את המטווה העדין ולערוך אותו מחדש, כל אימת שמגיעה הוראת שעה להמשך המסע.