הקדמה

א.

דומה, מבינים אנו היטב את פשרו של הזמן. אנו חיים בתוכו כדגים באוקיאנוס. קל לו לשכלנו לשער שבלי זמן לא היו תנועה וחיים. שכל זה מעכל יפה שתי צורות זמן, זו הליניארית, הנעה מן העבר אל העתיד דרך נקודת הווה מסתורית, וזו המחזורית, הסבה על עצמה שוב ושוב כדוגמת מעגל השנה.

צייר לך קו באורך כלשהו וכעת, משוך את קצהו האחד והדבק אותו אל השני והנה לך מעגל. לכאורה, מעגל שונה לגמרי מן הקו הישר ובאמת, אין המעגל אלא ישר שסב לאחור עד ש"סופו נעוץ בראשיתו".

אם תחפוץ להעמיק חקר בזמן, מתח חוט בין כל נקודה ונקודה שעל המעגל ותקבל צורת זמן נוספת, רשת, בדומה ל'לוכד חלומות' אינדיאני. רוצה לומר, ההווה הוא אוסף של זיקות בין אירועים, בעבר ובעתיד, אולי בדמות הזכרון והדמיון, או על פי צופן כלשהו, פרקטלי, המוכר ליודעי חן. הרי לנו שתי צורות זמן נוספות, הזמן הקישורי דמוי רשת והזמן הפרקטלי. אמנם, הצורות האחרונות סבוכות מהראשונות, ובכל זאת, אינן אלא אותו משחק הרכבה בסיסי בין קווים ישרים לעגולים.

בעבר, שמדדנו את הזמן על פי השמש, הכוכבים, החול או תנועת מחוגים, כמעט מן הנמנע היה לצייר זמן שאינו מעגלי וחוזר על עצמו לבלי סוף. היה קל לשכוח שהשנים מתווספות זו על זו. עד שבאו הבריות והחלו למנות זמן המתחיל באיזו נקודת אפס קוסמית, כגון בריאת העולם או לידתו של ישו.

כעת, מתח בדמיונך את הקו הישר עד כמה שתוכל, עד שהוא נעלם באופק, ותקבל אולי תחושה מוקדמת, אינטואיטיבית, של 'זמן אינסופי'. וכי מה יכול לעצור את הזמן? על פי ניוטון, אפילו אתה הורס את העולם כולו, לא רפרפת לזמן אפילו תלתל אחד שעל מצחו. בדומה לחלל, הנמתח לאינסוף, כך גם הזמן, נע ללא ראשית וללא תכלית, אולי בדמות 'החזרה הנצחית' נוסח הקדמונים או ניטשה.

הקוסמולוגיה המודרנית, שחידשה לנו את מושג הבריאה העתיק בדמותו של 'המפץ הגדול', אומרת שאף הזמן והחלל נבראו באותה שניה ראשונה שבה יצא היקום מתוך 'הסינגולריות' והחל להתפשט לכל עבר. משמע, היתה לזמן ראשית ולכן גם קץ יכול להיות לו. צייר לך את היקום חוזר ונבלע בנקודה הסינגולרית ממנה בקע ותראה את כל הזמן והחלל חוזרים ונעלמים בתוכה יחד עם הגלקסיות והכוכבים. מה נותר?

כמעט בלא משים בא לך לפלוט בזעקה, "אה, אללי, כלום לא נותר!". אך המתן דקה אחת. והרי מקובל עליך הכלל העתיק של פרמנידס, שאין בר דעת מדעי להכחישו, ש'מאין יוצא אין'. והרי היקום שלנו לא הופיע מן האין. הכל מסכימים שהוא הגיח מתוך נקודה כלשהי, שבה היה אצור כאפרוח בביצתו. מכאן, אחרי הבריאה עדיין קיימת אותה נקודה סינגולרית, כפי שהיתה קיימת לפני הבריאה. אך אם אינה קיימת במרחב ובזמן, שהרי זה עתה בלעה אותם ולא נודע כי באו אל קרבה, היכן הנקודה הזו מצויה?

אם תאמר ב'מימד אחר' הרי כל מה שעשית הוא לדחות את הקושיה ברגרסיה אינסופית. והרי כבר הסכמנו שכל מימד המכיל זמן וחלל הוא כבר בגדר בריאה ואף הוא הגיח מן הסתם מתוך איזו נקודה סינגולרית.

כאשר הפיזיקאים החלו להתעמק במושג הסינגולריות, פיק ברכיים פתאומי אחז בהם כאשר התברר להם שחוקי הפיזיקה נעלמים בתוכה יחד עם הזמן והחלל. אכן, נקודה בולענית היא זו "וכל באיה לא ישובון". נכנס אתה ל'אופק האירועים' שלה ומיד מוצא את עצמך נמתח כמו ספגט, נעשה דק מן הדק, על הסף שבין חומר לאנרגיה, ונמצץ לתוכה כאותו לוקש בפיו של ילד רעב. חוקי הפיסיקה קורסים בנקודה זו יחד עם היקום כולו.

מרוב פחד אתה אפילו לא מעיז לשאול, "תגידו מה שתגידו, אני רוצה בכל זאת לדעת: איך זה לחיות בתוך סינגולריות?".

שאלה טובה שאלת. סינגולריות קיימת. אפילו מדענים יודו בכך, גם אם תוך כדי כך, שריר קטן רועד להם בלחי מפחד תת-הכרתי מפני מפלצת קוסמית, זוללת כל. אמנם, כשאתה מצייר לך את הסינגולריות רק על דרך החומר והאנרגיה ברור לכל שאי אפשר לשרוד בתוכה... אלא אם כן, מצויה במרכז הסערה הנוראית הזו 'עין הציקלון', עמוד חלול רווי דומיה מדהימה.

בכל מקרה, בכל הנוגע לסינגולריות, כבר הספקנו לוותר בינתיים על זמן וחלל. אולי אם נלך עם הסינגולריות הזו עד סופה, עד הקצה ממש, ייעלמו לנו גם החומר והאנרגיה? ייתכן שנגלה, לא רק שיש בה 'עין ציקלון' – כל כולה היא אין קדמון, שקט מיוחד במינו, שלא מהעולם הזה. אולי לראשונה, נמצא את עצמנו ב'נצח'.

 בעצם, מה ברירה השאירו לנו חכמי המדע? אם הנקודה הסינגולרית קיימת, כפי שהכל מודים, ואם אינה קיימת בזמן, כפי שהכל מסכימים, נמצאת מחויב לומר שהיא קיימת 'היכן שהוא'. מה נפקה מינה, איפוא, לקרוא למקום הזה 'נצח'? אה, כמובן, לפי שעה רק החלפת חידה אחת משונה, בחידה אחרת, מוזרה לפחות כמוה.

ב.

על הזמן אנו יודעים הרבה, לפחות למראית עין. אך מה יודעים אנו על הנצח? דומה, לקחנו את הזמן והפכנו אותו על פיו. מה זה נע תמיד ואין לו הרף עין של הפסק, זה 'מנוחתו עדן', ולא זז כלל. מה זה סובב במעגלים, מנקודה לנקודה, כאחוז תזזית, ומקשר אירוע לאירוע בצופן של סיבתיות או מארג, זה כולו אחדות שקטה, מעין סיבת עצמו ואינו פועל או נפעל.

צייר לו פרמנידס את הנצח הזה ככדור בדולח אינסופי, ללא כל חלקים, מוחלט ודומם, ועליו הכריז כהתגלות אלת החכמה. תמיהה היא, מה בכדור הזה שובב כל כך את ליבו של פרמנידס עד שקם להודיע בנימה חגיגית מקודשת, שאין טוב ממנו – הוא לבדו הוויה וכל השאר אשליה?

ובכן, סברה היא, שכל דבר שמשתנה וחולף אינו יכול להיות אמיתי. תאר לעצמך שביום ראשון שתיים ועוד שתיים הם ארבע ואילו ביום שני, שתיים ועוד שתיים נעשים פתאום שבע. אכן, בלבול ומבוכה יש כאן, שאין הדעת סובלת. ממילא, הלכה זו והצהירה שרק הנצחי, המתקיים לעד, אמיתי, וכל השאר אינו אלא משל ופנטסיה. אך כדי שדבר לא ישתנה נראה שצריך שלא יהיה מורכב מחלקים. אם הוא מורכב, סופו להתפרק לחתיכות. לכן, באו הזהירים, הצופים מראש את הסכנה, ואמרו, אין להניח לה לאמת להיות מורכבת מחלקים שמא תתנפץ מול עינינו לרסיסים. הבן מכאן, שאין לך דבר בריא ומועיל לאמת מזה שתהיה אחדותית ופשוטה בתכלית. כך, תרצה לפרקה ככל שתחפוץ, חבוט בה וחבוט בה, ואתה מעלה חרס בידך.

כאשר אתה מנסה לצייר לך דבר מה שכולו אחד, בלי חלקים, בלי שינוי ותנועה, מופיע לפני דמיונך מעין כדור עצום, "אינסופי", שכל נקודה ונקודה שבו מונחת במרחק שווה מן המרכז, שקוף כולו, דומם כולו. והנה, בא השקט הגמור של הכדור לתוכך, כשיקוי צונן ביום שרבי, ומרגיע אותך. אתה יודע שאם תאחז בו בכדור הזה ותחבקו, תבלע בתוכו, שלום עולמים יהיה לך. דבר לא יפגע בך, ולוא רק מהסיבה הפשוטה שדבר לא יקרה לך. כפי שאמר הפילוסוף דמאגוגס הידוע, "אין חדשות?! – הו, לא יכולת לספר לי חדשות טובות מאלו!".

דומה, בנצח אין כל חדש. זה מה שכל כך טוב בו, כל כך מוחלט, כל כך אמיתי. אלא ש"אליה וקוץ בה", וזה קוץ מכאיב ביותר. שמא, אתה כבר משער אותו במקצת. אם לא, המשך לבלות במחיצת הכדור השקוף הזה מספר דקות נוספות – עד שתחווה שעמום רצחני שכמוהו לא שערת בסיוטך הגרוע ביותר.

בציור כזה של הנצח, אין לך דבר תפל וקודר יותר ממנו, משעמם עד מוות. אחרי מספר דקות אתה קורא, "הבו לי חדשות כלשהן! הבו לי אפילו אסון, טרגדיה, התחממות גלובלית! מה שתרצו! ואם אין, משתגע אנוכי".

לא פלא איפוא, שהבריות אימצו רק גרסה אחת של נצח, זו הילדותית והחביבה, האומרת שאין הנצח אלא זמן ממושך באופן כלשהו, כך שאם אתה מתענג תוכל להמשיך להתענג עוד ועוד.

לאמיתו של דבר, אתה מצייר לך את ה'נצח', כביכול, כל זמן שאתה ממשיך לחוות תענוג. הנצח הזה נמשך בערך כזמן שלוקח לו למחבל-מתאבד מוסלמי לשכב עם שבעים ושתים הבתולות שהובטחו לו בגן עדן. זמן הנצח הוא כפי מידת כח הדמיון שלך לשער תענוג מתמשך. אכן, "טוב סכלות מעט". טוב שאינך ממשיך להגות מה קורה לתענוג הזה של ע"ב בתולות אחרי אלפי ומליוני שנים. אחרת, התענוג הזה היה נעשה מאוס עליך בחינת, "דבש מצאת – אכול דייך. פן תשבענו והקיאתו." אם אינך נזהר, אתה עשוי להקיא מהנצח המתוק הזה. בכל אלו ההגיונות רצינו לומר, שאנו זקוקים לציור אחר לגמרי של הנצח.

ג.

בוא ואמור מעתה, אין הכדור של פרמנידס אלא משל, ציור והשלכה פיסית למצב פנימי של התודעה – הנוכחות השקופה של העצמי הגבוה. רק כאשר תזהה את המצב הזה בתוכך תבין בפשטות שאין כאן זמן ועם זאת, תחושת הנצח הזו אינה ריקות סתמית. יש כאן סוג של מלאות, חוויה שקשה מאד לתרגמה למושגים שכליים הבנויים על פיצול ותנועה. המשל הקרוב ביותר שמצאנו לעניין זה הוא: תאר לך את התודעה הטהורה הזו, המודעת לעצמה, כמסך קולנוע. המסך הזה 'נושא' על פניו את כל סוגי הסרטים ועם זאת, אינו נפעל מהם. הסרטים רצים על פניו בקליידוסקופ עצום של תמונות החולפות בזו אחר זו, אך הוא נשאר אותו אחד, בין כאשר מוקרן עליו סרט אימה או קומדיה, ובין כאשר הוא נותר לבדו בחשכת האולם. אם הסרטים הם בזמן, הרי המסך הוא ב'נצח'.

וכאן עולה שאלה עמוקה: אם המסך אינו מושפע כלל, אם הוא 'אדיש' או 'שווה נפש' לסרטים הרצים עליו, האם אין זו דרך אחרת לומר שהמסך הזה, במחילה מכבודו, הוא גם גולם מטומטם? תאר לעצמך בן אדם סגור בחדרו שצופה כל חייו באלפי סרטים בטלויזיה: קומדיה, אימה, פעולה, ספורט, מדע, וכל מה שרק תרצה. והנה, לקראת סוף ימיו אנו באים ושואלים אותו: "מה למד כבודו מכל הסרטים האלו ובמה השתנה לאורך השנים?" אומר לנו אותו אחד: "לא למדתי כלום ואני לא זוכר כלום. מסך ריק הייתי ומסך ריק נשארתי."

מביני דבר כבר קולטים לאן אני רוצה להגיע בדברי. בין אם אנו מעניקים את התאר 'נצח' לאלהים או לתודעה הטהורה, אנו עלולים לחזור על אותה שגיאה של פרמנידס ולתאר לעצמנו את הנצח הזה כמין שלמות אוטרקית, שלא עושה כלום מלבד להיות היא עצמה. דא עקא, שזו הגדרה בסיסית לאוויל גמור, שלא לומד כלום, בוֹר-סוּד כזה שמאבד מיד כל טיפה שמנסים להכניס לתוכו. אנו לכודים בהגיון העתיק האומר שהאמת המוחלטת צריכה להיות ללא כל שינוי, אחרת היא אשליה.

לכן, כה נפלא הציור שהקבלה מציירת לנו על אודות הקשר בין הזמן לנצח. הנצח משפיע על הזמן כנשמת אפו והוא גם לומד ממנו ללא הרף. זה כמו לומר שהתודעה שלנו משפיעה ומושפעת מכל חוויה והתנסות, גם אם מצוי בה תמיד מרכז שקט, שהוא 'עין הסערה'. דומה, כפי שאינשטיין חיבר לנו לצמיתות את החלל והזמן והפכם למקשה אחת, כך חיברו המקובלים את הנצח והזמן והפכו אותם לחווית-על יחודית. אינך יכול להכיר את הנצח לבדו בלי הזיקה שלו לזמן, ממש כפי שאינך יכול להבין לאשורו את סוד הזמן ללא הזיקה שלו לנצח.

תאר לעצמך שקיימת תוכנית כלשהי אותה רוצים להוציא אל הפועל, בעלת שלבים ותכלית, אולי פרפר כפי שהוא מופיע בצופן הדנ"א שלו. דומה, התוכנית הזו היא אידיאלית ולעולם לא תשתנה. פרפר יהיה תמיד פרפר. כל חפצו להיות פרפר בשלמותו, במיטבו, בשיא הביטוי שלו כפרפר. ארכיטיפ יש כאן, שחוזר ומשתכפל בכל פרפר פרטי. אך כאשר הצופן הזה 'יורד למטה' להתגלם במציאות הפיסית, הוא לא שווה נפש כלל לתנאים שבהם הוא מוצא עצמו. הוא כל הזמן נפעל מהם, ומן הסתם גם משפיע עליהם.

דובר אצלנו כה רבות על 'אפקט הפרפר' עד שנעשה זה מעין סופרמן שידו בכל ואי אפשר לגעת בו. שכחנו שהפרפר העדין מושפע בכל רגע ורגע מתנאי הסביבה שלו; האור, האוויר, הטמפורטורה, העונה, הריח, המזון, הטורפים, וכיוצא, כולם משפיעים על צורת ההתגלמות שלו בזמן.

כאשר אנו מדברים על האדם, שהצופן שלו חופשי יותר מהתניות קודמות, הרי הזיקה בין הדנ"א לזמן היא חזקה אפילו יותר. האדם פחות תגובתי מהפרפר. יתר על כן, כל אקט של מודעות, של הסתכלות בעצמו ובסביבה שלו, יוצרת אותו מחדש ויחד עמו את כל המציאות. האדם מגיע מהנצח אך אין הוא זוכה להיות אדם לאמיתו אלא בכור העיצוב של הזמן. באופן זה, הוא מחדש את הנצח עצמו.