כתיבת שיר היא אחת הדרכים למקד את המבט על הבהובי אור קטנים, דמויות ערפל, צלילים רחוקים כחלום, המתחוללים בשולי ההכרה – כמו לפגוש אני אחר, או פן אחר בתוכי, שחי לו בסתר, חש והוגה בדברים מזווית שונה מזו של האני הרגיל, הטרוד ביומיום. קסמו של שיר הוא בערפל שלו, בהיותו עולה כאד מתוך אדמה סמויה מעין, נסתרת אף מעין המשורר עצמו. השיר אינו שייך לו אלא למישהו אחר החי בו וטווה לו הגיגים משלו על החיים, כמין צופה המגלה עניין בדברים מזווית שונה למדי מזווית הראיה הפרטית של אישיותו היומיומית, האחוזה בזוטות. 272 עמ'


  • קטגוריה: ספרי שירה

מחיר:86

500


קנה עכשיו!

תיאור

אַדְרִיכָל הַמֶּטְרִיקְס


הָאַדְרִיכָל הָגָה תּוֹכְנִית מוּשְׁלֶמֶת שֶׁבָּהּ כּל נְשָׁמָה

תִּמְצָא אֶת סִיפּוּקָהּ הַמָּלֵא - הוּא לא יָכוֹל הָיָה לִצְפוֹת

אֶת הַבִּלְתִּי צָפוּי, הוּא לא הָיָה בָּנוּי לְגָחֳמוֹת קְטַנּוֹת,

לְכָּאוֹטִיוּת נָשִׁית שֶׁקּוֹרֶצֶת בְּחֵן מְפַתֶּה מִבֵּין הַמִּשְׁוָואוֹת

וְגוֹרֶמֶת לוֹ לְזִקְפָּה פִּתְאוֹמִית בְּאֶמְצַע הַחִישּׂוּב.


לְדַעְתּוֹ, רֶגַע אֶחָד מְדוּקְדָּק דַּי בּוֹ לְהָבִין אֶת הַיְּקוּם כּוּלּוֹ,

לְהַרְגִּישׁ נִצְחִי וְשָׁלֵם, לַחֲווֹת אֶקְסְטָזָה שְׁקֵטָה

הַנּוֹטָה חֶסֶד לְאַנְשֵׁי הַמָּתֵמָטִיקָה וְהַהַפְשָׁטָה;

לִהְיוֹת קוּר אֶחָד רוֹטֵט בְּתוֹךְ הַמִּרְקָם הַמְּהַדְהֵד

מִקָּצֶה עַד קָצֶה בְּכָל פִּיקוֹ שְׁנִיָה וְלא מַשְׁאִיר דָּבָר

מִחוּץ לַתְּבוּנָה הָאֵינְסוֹפִית, הַיּוֹדַעַת כּל.


אֲבָל עַכְשָׁיו, הָאָנוֹמַלְיָה הָיָתָה מְגִּיחָה לְפֶתַע

מֵעֵבֶר לַפִּינָּה, מְתַּעֲתַעַת כְּחֵשֶׁק נָלוֹז,

מָטְרִיפָה אֶת דַּעַת הַבְּרִיּוֹת כְּשַׁפַּעַת הָעוֹפוֹת,

כְּחֶלְקִיק הַמְּדַלֵּג מֵעֵבֶר לִמְחִיצָּה אֲטוּמָה

נוֹסֵעַ לְאָחוֹר בַּזְּמַן וְלוֹעֵג לִמְהִירוּת הָאוֹר,

כְּהִתְאַהֲבוּת פִּתְאוֹמִית, עִיוֶּורֶת יוֹתֵר מֵעֲטַלֵּף

הַמּוֹתִירָה אֶת הַשַּׁדְכָן הַנָּבוֹן בְּפֶה פָּעוּר

וּבְּאָבְדָן עֶשְׁתּוֹנוֹת.


אַדְרִיכָל שֶׁל חוֹשֶׁךְ אוֹסֵף אֶת הַמּוּטַצְיוֹת הַלָּלוּ

בִּזְהִירוֹת לְמָקוֹם אֶחָד שֶׁבּוֹ יִהְיֶה נָקֵל לוֹ לְהַשְׁמִידָן.

הוּא תָּמִיד רוֹצֶה לְכַלוֹת אֶת זֶה שֶׁאֵין בְּכוֹחוֹ לִשְׁלּוֹט.

אַדְרִיכָל הָאוֹר מִתְבּוֹנֵן בְּהִתְפַּעֲלוּת בַּקַּפְּרִיזָה

שֶׁחוֹלְּלָה קְפִיצָה נְדִירָה וְאוֹסֵף אוֹתָהּ אֵלָיו

כְּפַרְפַּר מַרְהִיב, יָפֶה מִכּל, הַמְּשׁוֹבֵב אֶת דַּעְתּוֹ

וּמַצְדִּיק עָלָיו אֶת כּל הַיִּסוּרִים.


מִמּוּל הוּא רוֹאֶה אֶת הַמִּפְלָצוֹת הַנְּדִירוֹת

שֶׁאִיבְּדוּ כּל צֶלֶם, הַמְּסוּגָּלוֹת לְכל זְוָועָה,

שֶׁהֲרֵי כּל קָדוֹשׁ יוֹצֵר שֵׁד הַשָּׁוֶוה לוֹ בְּעָצְמָתוֹ

הַמְּחַלֵּל אֶת כּל מָה שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ

וְכָמוֹהוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֵאוּת וּמָסוּר לִמְלַאְכתּוֹ

בְּהִתְמַכְּרוּת מוּזָרָה.


כּל מָה שֶׁזֶּה מְזַכֵּךְ וּמְעַדֵּן - זֶה מְעַוֵּות וּמְגַּשֵּׁם,

כּל מָה שֶׁזֶּה מוֹלִיד וּמֵחַיֶיה - זֶה מְעַקֵּר וְקוֹטֵל.

וּכְפִי שֶׁזֶּה אֵינוֹ מוֹצֵא סִיפּוּקוֹ עַד שֶׁלּא יִגְאַל אֶת הַכּל,

זֶה אֵינוֹ מוֹצֵא סִיפּוּקוֹ עַד שֶׁלּא יִמְחֶה אֶת הַכּל

וְיָשִׁיבוּ אֶל הַתּהוּ.

כָּעֵת, מֵבִין אַדְרִיכָל הָאוֹר שֶׁאִם הוּא חָפֵץ בִּבְרִיאָתוֹ

עָלָיו לְחוֹלֵל אֶת הַנֵּס הָאַחֲרוֹן – הוּא מַנִּיחַ לַחוֹשֶׁךְ

לִבְלוֹעַ אֶת הָאוֹר וְאָז מִתּוֹךְ עֶדְנָה וּנְחִישׁוּת אֵינְסוֹפִית

הוּא מַנִּיחַ לָאוֹר לְגַיֵּיס אֶת עָצְמַת הָאַיִן הַמְּקוֹרִית

בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁל הַחוֹשֶׁךְ כְּדֵי לִבְלוֹעַ אֶת הַמָּוֶות לָנֶצַח.


כִּי מוּל הַמַּבָּט הַזֶּה, הַתְּהוֹמִי, שֶׁל הַפָּנִים הַיִּחוּדִיּוּת,

כּל זֶהוּת תַּחֲלִיפִית רוֹאָה עַצְמָהּ בָּרְאִי מוּחְלָט

וְהִנֵּה הִיא רֵיקוֹת נְטוּלַת כּל מַמָּשׁ, כַּחֲלוֹם

מוּל הָאוֹר הָאֵינְסוֹפִי הַזֶּה הַמֵּגִיחַ מֵעִמְקֵי הַעַל מוּדָע

הַחוֹשֶׁךְ מְגַלֶּה בְּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת תְּשׁוּקַת הִתְמוֹסֵסוּתוֹ

וּפוֹרֵחַ בִּנְשִׁיקָה חָזְרָה אֶל הַמָּקוֹר, שֶׁאֶת צִלּוֹ בָּא לְגָלֵם

רַק לְמַעַן הִתְעַצְּמוּת הָאוֹר.

***

מכל הטרילוגיה של סרטי ה'מטריקס', הקטע שהשאיר עלי את הרושם הגדול ביותר היה דווקא השיחה של ניו עם מי שהציג עצמו כ'אדריכל המטריקס', 'היוצר'. זו שיחה שאינה מובנת כלל למי שאינו מכיר את 'עקרון אי הודאות'. עקרון קוונטי זה, שנוסח על ידי הייזנברג, אומר שקיים במציאות אלמנט בלתי צפוי. לכן, ידיעה מקפת-כל היא בלתי אפשרית, לאו דווקא מפאת מוגבלות ההכרה האנושית, אלא מפני שקיים יסוד קפריזי, 'אנומלי', במציאות עצמה.

פעם ראשונה שנפרצה באופן רציני, על בסיס מדעי, ההשקפה על הידיעה המקפת-כל של אלהים או ראיית 'היקום כמכונה'. על פי ההשקפה הזו, שניוטון עיצב את הגרסה המדעית שלה, היקום הוא דמוי שעון שכל גלגליו מתואמים ביניהם באופן מושלם. ביקום כזה יש לך יכולת חישוב מוחלטת. כך, אם אתה יודע את כל מה שיש לדעת ברגע אחד נתון על מצבו של היקום, אתה יכול לחשב באופן מדויק את כל עברו ואת כל עתידו. אם רגע אחד מכיל הכל, הרי שהזמן הוא אשליה.

'עקרון אי הוודאות' מפריך השקפה זו אחת ולתמיד, לפחות ברמה של הפרט. אתה יכול לחשב רק הסתברויות של אירוע עתידי. דבר זה אומר, שהמציאות הקונקרטית אינה ניתנת להכרה מראש, ברמה של מחשבה, של תיאוריה. צריך לפגוש אותה פנים אל פנים כדי לדעת בדיוק איזו אפשרות התגשמה בפועל. המחשבה אינה מכילה את המציאות הממשית שכן עושרה שמור לה לרעתה, היא יודעת לעסוק רק בעולמות אפשריים, ב'נצח'. יש 'דילוג' בין המציאות שבמחשבה לבין המציאות הממשית. הדילוג הזה הוא המרכיב הבלתי צפוי של המציאות, הזמן האמיתי. אפשר להסתכל עליו כקפריזי וחסר משמעות ואפשר לראות בו את עקרון היצירתיות, ההתחדשות האמיתית בבריאה ואת הבסיס לחופש הבחירה האנושי.

בסרט, אדריכל המטריקס, מעין מתכנת מחשבים אלוהי, רצה ליצור 'עולם מושלם', הניחן בדייקנות מתמטית ויכולת חיזוי מוחלטת. הוא מתעב את הבלתי צפוי ורואה בו סיכון לשלמות שאליה יעד את יצירתו. כאשר הוא רואה שהוא אינו יכול לקזז מראש את המרכיב הזה, הוא אוסף את כל האנומליות שנוצרו, כל בני האדם החופשיים ברוחם, כולל את האנומליה החזקה ביותר, 'הנבחר', לעיר שנקראת 'ציון' ואז, מדי כמה וכמה דורות הוא משמיד אותן.

השיר מעלה את דמותו של אדריכל מסוג אחר, אדריכל האור, המתייחס ליסוד הבלתי צפוי בצורה אחרת לגמרי. הוא קולט שזהו היסוד היצירתי ביותר המאפשר מוטציות נהדרות. הוא יוצר בני אדם מופלאים, צדיקים נוראים, שהם הרבה יותר מוצלחים ונדירים מאלו שעלו בדעתו. הוא עצמו מופתע איך הם התעלו על כל הציפיות. אלא שקיימת בעיה רצינית. היסוד הזה, הבלתי צפוי, המופיע בטבע כעקרון אי הוודאות, גם מייצר מדי פעם בפעם רשעים העולים על כל התחזיות. למעשה, לכל חלקיק יש אנטי-חלקיק, לכל חומר יש אנטי-חומר וכנגד כל קדוש יש שד, הבוקע ממנו ובמובן מסוים שואב את כוחו ממנו, או לפחות ניזון מאותו מקור.

כך, במטריקס, סמית, התגלמות הרשע, הרוצה להחזיר את הכל לתהו, שהוא האנטי-כרייסט, מקבל את עוצמתו מתוך המפגש עם ניו. דומה שניו חיסל אותו אלא שבדרך כלשהי, הוא העניק לו חיים חדשים ויכולת שלא הייתה לו. כאשר ניו הצליח לחזור לתחיה, לנצח בפעם הראשונה את המטריקס בצורה היפה והרומנטית ביותר, בזכות האהבה לאשה, שהיא עבורו האחת והיחידה, הוא יצר את סמית שניחן בכח להנציח את המטריקס בצורה המעוותת והמכאנית ביותר בזכות השנאה לכל דבר יחודי.

אדריכל האור נוקט באותה גישה של אדריכל החושך, אך הפעם כדי לבטל את החושך עצמו. אדריכל החושך בולע אל קרבו את האור. אדריכל האור בולע את החושך. הרוע שנוצר בולע בתחילה את הטוב, אלא שאז, בהיפוך שלא כדרך הטבע, האור בולע את החושך "ובלע המוות לנצח". כך נוצרת האנומליה הגדולה ביותר, צדיק שמביא את עצמו לשלמות העליונה כאשר הוא מתמיר ומהפך את צד הצל שלו, את השד שלו, לאור, בולע/ממוסס אותו לגמרי בתוך האור.

בסרט השלישי, החלק האחרון בטרילוגיית המטריקס, ניו נלחם בסמית, המגלם את השד שלו, וזה בדיוק מה שקורה. ניו מניח לו לבלוע אותו ואז הוא בוקע מתוכו, הוא ממוסס אותו באור העצמי שלו.

החושך אינו אמיתי, הוא צל שמטיל האור, במסעו אחר זהות יחודית. כאשר האור זוכה "לצייר את האור לטובה", ליצור לעצמו פרצוף מופלא הוא מעניק לאור, שהיה בתחילה ערטילאי, דיוקן ממשי. כעת, בשיאו, המבט שהוא נותן בדברים בא מתוך עומק עצמיותו, שלא נותר בה כל צל. כל הצל נתון כעת מחוצה לו, כחושך שהוא אנטי-אור, כשלילה עצמית מוחלטת, אלא שזו לא נועדה אלא למען הגילוי העצמי המלא.

כאשר סמית בולע את ניו הוא כמו חוזה בפעם הראשונה בפנים אמיתיות, מעוצבות בתכלית, בדיוקן המלא של האור, שהוא יחודי ואינסופי כאחד. הוא מגלה שהוא עצמו אינו אלא אשליה, צל מעוות של האור, ללא ממשות משל עצמו. הוא גם מגלה בפעם הראשונה שהוא חפץ לנוח, לחזור אל האור - הנטל של הזהות החלופית הוא למעשה קשה משאת, ניגוד גמור להוויה, שהיא שורש הכל. דומה שבפעם הראשונה הוא מתבונן בראי אך אינו רואה שם איש - הוא יודע שהוא 'מת', שהוא נטול ממשות. כך, החושך מתמוסס ונעלם כלא היה, נבלע כולו חזרה אל מקורו באור.


בְּעִידָּן הַסִּיב הָאוֹפְּטִי


צָרִיךְ תְּמִימוּת אוֹ טִפְּשׁוּת אֲרוּרָה כְּדֵי

לִדְחוֹת סִיפּוּקִים עַד לָעוֹלָם הַבָּא.

עַכְשָׁיו, הַדּוֹר חַלָּשׁ וְצָרִיךְ סִיפּוּק מִיָּידִי.

הוּא חַי מֵחָפוּז לְחָפוּז וּבְקוֹשִׁי גּוֹמֵר אֶת הַחוֹדֶשׁ,

שֶׁלּא לְדַבֵּר עַל הַתּוֹעֵבוֹת שֶׁהוּא מְבַצֵּעַ

בְּכַרְטִיס הָאַשְׁרַאי.


פַּעַם, אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ בְּגִלְגּוּל הַבָּא

יוֹתֵר מִשֶּׁהֶאֱמִינוּ בַּגִּלְגּוּל הַנּוֹכְחִי.

הֵם הֱיוּ כְּנוּעִים יוֹתֵר, מְסוּרִים יוֹתֵר,

מְפוּחָדִים עַד מָוֶת לְאַבֵּד אֶת חֶסֶד הָאֵלִים -

בְּנֵי נֶצַח גַּחֲמָנִיִים אֲשֶׁר כְכָל שַׁלִּיט בָּשָׁר וְדָם

תָּבְעוּ לְעַצְמָם זְכוּת עַל חַיֶּיךָ וְעַל רְכוּשְׁךָ.

עַכְשָׁיו, בְּמוֹת הָאֵלִים, אֲנָשִׁים עוֹבְדִים

לְאֵלִילֵי הַמֶּדְיָה. הֵם חוֹקְרִים אֶת חַיֵּי

הָעֲשִׁירִים וְהַמְּפוּרְסָמִים כְּפִי שֶׁחָקְרוּ פַּעַם

אֶת חַיֵּי הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן

וְכל יֶלֶד רוֹצֶה לִהְיוֹת סֵלִבְּרִיטָאִי.


פַּעַם פָּחֲדוּ מִבַּצּוֹרֶת וּמַגֵפָה.

עַכְשָׁיו, פּוֹחֲדִים מִמֵּטֵאוֹר שֶׁיַּהֲפוֹךְ

אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי לְדִינוֹזָאוּר נִכְחָד.

פַּעַם, פָּחֲדוּ מִשֵּׁדִים הַמֵּגִיחִים מִנֶּקֶב

הַתְּהוֹם הַגְּדוֹלָה כְּעַדַת עֲטַלֵּפִים.

עַכְשָׁיו מְפַחֲדִים מֵחַיְיזָרִים

שֶׁחָצוּ מִלְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר רַק כְּדֵי

לַעֲשׂוֹת בְּךָ מַעֲשִׂים מְגוּנִים.


בְּדוֹר זֶה, שֶׁכּוּלּוֹ תִּמָּהוֹן

אַתָּה נָע וְנָד בֵּין הִתְפַּעֲלוּת לְזַעַם אָפֵל.

אַתָּה מִתְקוֹמֵם כַּאֲשֶׁר מַקְדִּישִׁים טְרִילְיוֹנֵי דוֹלָרִים

לְחַפֵּשׂ חַיְידַּק אֶפְשָׁרִי עַל מַאְדִּים בַּזְּמַן

שֶׁמַּפְקִירִים כָּאן מִלְיַארְדֵי יְצוּרִים נִפְלָאִים 

לְמָוֶות מְיוּסָּר.


בְּעִידָּן הַסִּיב הָאוֹפְּטִי, הָאִינְטֶרְנֶט וְחֵקֶר הֶחָלָל,

אַתָּה מוֹצֵא אֶת הָאָדָם חָפְשִׁי יוֹתֵר וְעִם זאת,

עֲדַיִין רְדוּף שֵׁדִים שֶׁרַק הֵמִירוּ צוּרָה בְּצוּרָה

וּמְכַלִים אֶת זַעֲמָם בַּנֶּפֶשׁ הַתְּמִימָה, שֶׁגַּם כָּךְ

מְרָקֶדֶת עַל הַחֶבֶל הַדַּק שֶׁבֵּין אַיִן לְאַיִן.

***

שיר זה נכתב בעקבות סרט שראיתי אתמול, שחשבתי בטעות שהוא נקרא 'הנסיכה הלוחמת'. ציפיתי לראות אמזונה יפהפיה מומחית לאמנויות הלחימה "המכסחת" רשעים בעלי כוחות-על, ובמקום זאת קבלתי סאגה היסטורית, ארוכה, מעט מיגעת, שנקראת 'אגדת הנסיכה' על החיים בחצר המלוכה במדינת תאילנד במאה השש עשרה. הקסימו אותי התלבושות והתפאורה מרהיבי העין, הדמויות האנושיות, על המראה, ההתנהגות והמנטליות המזרחית, שהם כה שונים מאלו שלנו.

דומה שבחברה זו, הפרט הוא אף פעם לא לבד. הוא אפילו לא מכיר את המושג 'פרטיות'. הוא תמיד מוקף, ממש כנמלה בקן, באנשים נוספים. הוא חי בטקסים, במעין מיתולוגיה עתיקה. הכניעה, הביטול לשליט, לחברה, הם כל כך עמוקים וכה זרים לעידן המודרני ולחברה המערבית, שצפיתי בסרט רק מתוך רצון להבין את משמעותם. למדתי הרבה ובכל זאת, התמיהה רק העמיקה.

ההתנהגות הטקסית, שאינה ממהרת לשום מקום, שהזמן שלה איטי, מנוגדת לגמרי לתחושת התאוצה של החברה המודרנית. ולא שאין לחברה זו מסורת, אך הכל נעשה במרוצה, בחפזון, באנרגיה תזזיתית, מתוך תחרות ושאיפה עזה להישג חיצוני. דומה ש'החפוז' הוא הסמל המתאים לעידן הזה.

אך האם באמת השתנינו? כן, הצורות אמנם השתנו כמעט לאין הכר, אך מתחת, אני חש שעדיין מקננים בנו אותם פחדים ישנים. המטרות השתנו, לכאורה, אך אם מתבוננים מתחת, הרצון להיות 'עשיר ומפורסם' נותר כשהיה.

אין ספק שהאלים מתו, הם לא שולטים היום בתודעה כפי ששלטו פעם. אך עלו אלים חדשים, ליתר דיוק, אלילים, אלילי קולנוע ומדיה, שניחנים כמעט באותו קסם ואנשים חוקרים ללא הרף את חייהם כדי להיות דומים להם. אין כמעט ילדה שלא רוצה להיות דוגמנית על ואין ילד שלא רוצה להיות סלבריטאי, ידוען. המסכה השתנתה אך מתחת אותם יצרים ואותם צרכים בסיסיים, המנסים להשיג את חפצם בעולם החומרי בצורה שהיא גסה ופחות מאוזנת מפעם.

היום עומדים לרשותנו משאבים טכנולוגיים כה אדירים שאנו יכולים לשנות את כל החיים עלי אדמות, לאפשר להם רווחה ופריחה עצומה, ועדיין רוב המין האנושי חי בסבל ובעניות, אפילו במדינות מתקדמות. אני בפירוש נגד סכומי העתק שמקדישים לחקר החלל. מגוחך בעיני לחפש חיים על מאדים כאשר מפקירים את החיים עלי אדמות לכה הרבה יסורים ומוות. אני נגד ההשקעה האדירה לרפא מחלות כמו סרטן, שדי ברור שאף אחד לא הצליח בכך עד היום, במקום להשקיע ברפואה מונעת.

החיים הפכו מסובכים ובעלי אפשרויות רבות לאין שיעור מכפי שהיו פעם, אך הם לא הפכו בהכרח יותר מאושרים. אני נגד סדר העדיפויות של המין האנושי. המשאבים האדירים של החברה המודרנית עדיין משרתים צרכים ומטרות שבהכרח משאירים אותנו בתוך סבל מיותר ומסכנים את קיומה של הפלנטה, לא פחות ממטאור, מגפה עולמית או גזע חוצני עוין.

האם אפשר להשיג קדמה מסוג חדש, איזון חדש בין החיצוני לפנימי, שימוש נאור במדע ובטכנולוגיה, שתעשיר אותנו בכל המובנים? זהו האתגר הגדול ביותר של המאה ה-21. אולי נגיע לזה רק במאה ה-24, כפי שחוזה הסדרה 'מסע בין כוכבים'. אולי על המין האנושי לעבור כל מיני משברי התבגרות עד שיגיע לאותה תובנה וחמלה השמות בעדיפות הראשונה את אושרו של האדם, הרותמות את כל האמצעים להגדיל את רווחתו הפיסית אך במקביל, להעניק לו מרחב מקסימלי לצמיחת כוחותיו הרוחניים והגשמת יעודו האישי.


כְּלִיל שִׂמְחָה


הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאֶעֱשֶׂה מִמְּךָ אָדָם

שֶׁחֶצְיוֹ הָעֶלְיוֹן אוֹר וְחֶצְיוֹ הַתַּחְתּוֹן בָּשָׁר וַדָם

וְהוּא כְּחֵץ שָׁלוּח מִקֶּשֶׁת אֵיתָנָה

שֶׁבַּקְּצֶה הָאֶחָד שֶׁלָּהּ דְּבֵקוּת אֲצִילִית וּבַקָּצֶה הַשֵּׁנִי

תְּשׁוּקָה נִסְעֶרֶת לְכל מַגָּע.


מֵהַמֶּתַח הַזֶּה הוּא יוֹלֵד פְּסוּקֵי תּוֹרָה,

עוֹלְלִים חֲדָשִׁים הַיּוֹרְדִים מָטַה מִמֶּחְצָב הַנְּשָׁמוֹת

וְהֵם חֲתוּמִים בְּזוֹהַר וּבְיוֹפִי הַחוּשִׁים

בָּעוֹנֶג שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מָטַה

כְּדֵי לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמִּשְׁתֶּה הַתָּמִיד שֶׁל הַחַיִּים

עַלֵי אֲדָמוֹת.


הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאָשִׁיב לְךָ אֶת כָּל הַמִּלִּים,

אֶת כָּל גְּזֵלוֹת הַזְּמַן וּמֶרִי לִיבְּךָ,

שֶׁנִּטְרָף שָׁנִים אֲרוּכּוֹת בְּשַׁוְועָה,

שֶׁלּא הָיָה מְסוּגָּל לְהֵיעָנוּת לָהּ כְּחֶפְצוֹ.

הַפַּעַם, לא תָּשִׂים מַסְוֶה עַל פָּנֶיךָ

כִּי הָאוֹר הַזֶּה, כִּנְחוּשְׁתָּן, יִבָּקַע לְרַפֵּא

אֶת יְגִיעֵי הָאֵל, הַנֶּחֱשָׁלִים מֵאָחוֹר

לְהָשִׁיב לָהֶם אֶת צֶלֶם דְּמוּתָם.


וְיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבוֹר וְאַשְׁמוּרָה בַּלַּיְלָה

אָשׁוּבָה אֵלֶיךָ אָהוּב, וְאֶל הָעַם אֲשֶׁר

הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּגוֹדֶל חֶמְלָתְךָ

שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת גְּבוּל וְהִיא חָסָה עַל הַכּל

לִבְלִי לְהוֹתִיר עִינּוּי אֶחָד שֶׁלּא הָפַךְ

לִכְּלִיל שִׂמְחָה.  

***

כזכור, אחרי שהעם חטא בעגל, הקב"ה בזעמו רוצה לכלותם כליל. הוא פונה אל משה ואומר לו, "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול". הפעם דומה שיש קריאה דומה של האל למשה אך למעשה אנו נמצאים בהיקשר אחר, לא לאומי אלא אישי. לא מדובר בהשמדת עם וביצירת עם חדש – מדובר בסיכוי להיעשות אדם חדש.

חז"ל אומרים שהקב"ה רמז למשה שהוא יכול להתערב בהחלטה האלוהית ואפילו לנצח באומרו, 'הרף ממני'. לאמור, "אני בידך, רק אם תניח לי אוכל לעשות כרצוני". הפעם יש את אותה אמירה אך מהדהד בה דבר מה אחר.

משה תמיד נפתל אם האל, יש לו עימו ריב אישי וכללי בלתי פוסק. נפתולי אלהים אלו הם גדולתו ועם זאת, הם מונעים ממנו לקבל את הסיוע האלוהי שהוא זקוק כדי להגשים את חפצו. אלהים כמו אומר לו: "הרף ממני, הנח לכל הנפתולים האלו, אל תיאבק בי כל כך. רק אם תתפייס איתי או לפחות תניח לכל המלחמה הזו שאתה נלחם בי אוכל להיענות לך. אעשה אותך אדם כפי שאתה משתוקק להיות, מצד אחד אלוהי לגמרי ומצד שני אנושי לגמרי. אתה תהיה אדם כפי שלמעשה רציתי שהאדם יהיה".

חז"ל אומרים שמשה היה מחציו ומעלה אלוהות ומחציו ומטה אדם. אך השיר מרמז שהאיזון המופלא הזה בין האלוהי לאנושי עדיין הוא חזון למועד, הוא טרם התגשם. דבר מה באיזון הזה עדיין לא יצא אל הפועל בצורה הנכונה. אכן, משה היה מיועד ליצור סוג אדם חדש, להוריד לעולם סוג של הרמוניה שכמוה לא הייתה, אך החזון הזה לא התגשם כראוי. משה נותר אלוהי יותר מאשר היה אנושי. הצד האנושי שלו היה סובל ומעונה מדי. הוא גם לא חי בהרמוניה עם בני עמו, הוא היה כה נעלה מהם שהיה עליו לשים על פניו מסווה. העם העריצו אך גם פחד ממנו וכעס עליו. הוא נתפס להם כמתנשא. בכל ענוותנו העצומה כל אחד התבונן בו וראה דוקא את השתקפות הצד השלילי שלו. כך, ריננו אחרי משה שהוא חוטא בסתר בתאוות בצע, זנונים וגאוה, כאשר דוקא הוא היה נקי מהם לגמרי.

האדם החדש שאמור להתגלם בדמותו של משה כמו מתוח כקשת איתנה בין הפכים, קטבים שזקוקים זה לזה כדי ליצור מתח פורה, יצירתי, שיכול לחדש את החיים מיסודם. כך מתחברות בו הדבקות באל יחד עם התשוקה היפה שבין איש לאשתו. כך הוא מוליד גם פסוקי תורה, חכמות אלוהיות אך גם תינוקות רגילים שירדו מעולם של זוהר עליון כדי לחגוג את החיים עלי אדמות. ילדים אלו מצליחים להגשים את החזון של גן עדן עלי אדמות, מציאות שהופכת לחגיגה אחת גדולה, למשתה תמיד, כפי שחפץ הבורא מלכתחילה.

זהו אדם האחוז יפה בשמים ובארץ, אדם הרמוני בצורה נפלאה, שמצא דרך למזג באופן המענג ביותר את כפל הפנים של ההוויה האנושית, הזיווג המוצלח ביותר בין הנשמה, שהיא בת מלכים שמימית, לגוף הגשמי, שהוא בן הכפר, מחובר לטבע הפשוט, הארצי, שגם הוא בדרכו שלו, פלאי ומרהיב.

האל מבטיח למשה שאם יפסיק את המלחמה שלו איתו, את הריב הקשה הזה, הוא ינחמו על כל העבר. הוא יחזיר לו את כל המלים שלא הצליח להגות, הד לבעיית הגמגום של משה. הוא יחזיר לו את גזלות הזמן, הד לצער הממושך על היותו נשמה עשוקה ולצער שחש על כל האחרים, שלא הצליח להיענות לשוועתם. המלה שוועה היא במקומה כאן, להזכירנו את מה שהכתוב אומר על מצבם של בני ישראל בגלות, "ותעל שוועתם אל האלהים". שעווה היא זעקת הלב שכבר אינו מסוגל אפילו להתפלל, שאין לו מלים. משה סובל לא רק את הסבל הפרטי שלו אלא גם את הסבל של הכל, של בני עמו ושל כל היצורים החיים באשר הם. הוא רוצה לגאול את הכל והכאב הגדול ביותר שלו הוא אזלת היד להיענות לכל מי שזקוק לו.

הפעם, יתוקן גם היחס שבין משה לבני עמו האחרים. הוא לא יצטרך יותר להסתיר את עצמו מעיניהם, לשים על פניו מסוה. לא יהיה יותר ריב ודין ודברים ביניהם לבינו. סגולת הריפוי שלו תהיה כה גדולה שהוא עצמו יהפוך להיות הנחושתן, שהכל נושאים אליו עיניהם ונרפאים מיגיעתם ואיבוד צלמם האלוהי. כך ינוצח סופית עמלק שהיה מזנב בנחשלים, ביגעים שנותרו מאחור.

הבית האחרון מביא לשיא את תקונו של משה והוא מהדהד על המזמור בספר תהילים שמיוחס לו. באותו מזמור אומר משה על האל שמושגי הזמן שלו שונים מאוד מאלו של בני האדם. למעשה, עיקר המכאוב נובע מהפער הזה בין האלוהי לאנושי, המתבטא קודם כל, במושגי זמן שונים לגמרי, "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה". פער הזמן הזה גורם לכך שהאל אינו מסוגל להבין את האדם ולחמול עליו. על כך עיקר הזעקה של משה לאלהים, שיתחשב בפער הזמן הזה, שינסה להבין את קוצר ימיו של האדם. "שובה ה' עד מתי", צועק משה, "והנחם על עבדיך". ושוב, עיקר הזעקה היא על הזמן, עד מתי, על הפער בין הזמן האלוהי לזמן האנושי.

וכאן, האל מזכיר פסוק זה לומר למשה, שהוא הבין ללבו, שהוא הבין את בעיית הפער הנוצר ממושגי הזמן השונים, שהוא אכן שב כפי שמשה התחנן לפניו. אלהים אומר לו שהוא מעריכו עד למאד על גודל החמלה שלו, שמגלם בעומק את חמלת האל עצמו על כל יצוריו, חמלה שלא מוכנה להפקיר אף אחד והיא חשה במחויבות מוחלטת לגאול את הכל.

כאשר העם חטא, אומר האל למשה, "לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת ממצרים". ומשתמע כאילו היה זה משה שהוציא את העם ממצרים. ספר הזהר מפרש שכוונת האל היא לאותו ערב רב שמשה התעקש לספח אל עם ישראל והם למעשה שגרמו לכל הצרות, לא בני ישראל. גם בשיר, האל מייחס את יציאת ישראל ממצרים למשה, אך הפעם כוונתו, שאכן ללא משה בני ישראל לא היו יוצאים ממצרים. האל מכיר בכך שהייתה זו החמלה העצומה של משה שחוללה את הנס הגדול הזה.

לבסוף, האל נענה למשאלה הכי עמוקה של משה, שהתפלל, "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה". משה ביקש לא רק על העתיד, הוא ביקש פיוס גמור עם העבר באופן כזה שכל העינוי והרעה הופכים לשמחה עמוקה, עד שלא נותר כל משקע מר, עד שהכל הופך לכליל שמחה, אותו כליל תפארת שניתן למשה בהר סיני: כפי שאומר הפיוט: "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו. כליל תפארת בראשו נתת לו, בעומדו לפניך על הר סיני ושני לוחות אבנים הוריד בידו."

משה, שלא היה מוכן להפקיר אף נפש במצרים ואפילו היא שלא מבני ישראל, אינו מוכן להפקיר אף עינוי, אף צלקת, אף מרירות אחת ללא תיקון, ללא פיוס, ללא נחמה וגאולה – עד שהכל שב אל השמחה וזוכה בצלמו ובשלמותו העצמית. "ישמח משה". ישמח אותיות משיח, ללמדנו שמשה הוא הגואל האמיתי בכל הדורות ונקודת המשיח שבכל יהודי, שהיא לבדה יודעת לחבר כהלכה את השמים והאדמה.