פדיון נפש

הַתְּרוּפָה לְצַעַר הַשְּׁכִינָה

הֵיטֵב חָרָה לִי עַל הַקִּיקָיוֹן הַזֶּה, עַל הַדָּג

עַל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, עַל הַסֶּקְס, עַל כָּל הָאוֹפֶל הַזֶּה

שֶׁעוֹטֵף אֶת עַצְמוֹ בְּשַׂק וּבוֹכֶה לְאֵלֵי הַשָּׁמַיִם

הָעֲסוּקִים בְּשֶׁלָּהֶם – עַל הַשֶּׁקֶר הַגַּס, עַל הָאַס

שֶׁחָמוּמֵי הַמּוֹחַ שׁוֹלְפִים מֵהַשַּׁרְווּל כְּדֵי

לְנָצֵחַ בְּמִשְׂחָק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַק מַפְסִידִים.

אֲנִי בָּז לַשּׁוֹלְפִים הַמְּהִירִים בְּיוֹתֵר בַּמַּעֲרָב

לָאֳמָנֵי הַהִישָּׁרְדוּת, מְלָחֵכֵי פִּנְכַת הַחַיִּים הַזְּעוּמָה

שֶׁחָשִׁים אֶת מוֹתָם נוֹשֵׁף בְּעוֹרְפָם וּמַשְׁכִּיחִים אוֹתוֹ

בְּמִשְׁתֶּה תָּמִיד וְנֶשֶׁף תַּחְפּוֹשׂוֹת וְאוֹשְׁרָם מוּכְתָּם בְּדָם

כָּל אֵלּוּ שֶׁשִׁלְמוּ אֶת מְחִירוֹ בְּאוֹבְדָנָם.

כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם אוֹפֵפִים עַד נֶפֶשׁ וְהַסּוּף

חַבּוּשׁ לְראשְׁךָ אַתָּה מֵבִין שֶׁכּל תִּקְוַות אֱנוֹשׁ רִימָּה

וּמוֹחֶה עַל הַדִּין בִּגְבוּרָה מְרִירָה, מַרְדָנִית

שֶׁחוֹזֶרֶת לִתְהוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת וְלא נָחָה מִזַּעְפָּהּ

עַד שֶׁאֵינָהּ מוֹצֵאת אֶת הַתְּרוּפָה הַיְּחִידָה

לְצַעַר הַשְּׁכִינָה.

לַחֲזוֹר עַל עִקְבוֹתֵיךָ עַד מוֹצָא הַנָּהָר

מִשָּׁם נֶאֱצָל הַשֶּׁפַע בַּכְּלִי בַּעֲדִינוֹת אֲנִינָה

וּמִתְפַצֵּל בַּנִּבְרָאִים בְּמַחְשָׁבָה שֶׁיִּתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה

לְלא צַעַר וּמוֹרָא, שֶׁהָרֵי לְכָל שַׂעֲרָה גּוּמָה

בְּעוֹלָם הָעֵדֶן הַקַּדְמוֹן, וְכָל נָחָשׁ

עוֹלֶה בִּסְלִיל לִצְלִילֵי חָלִיל נְטוּל קוֹל

בְּחוֹסֶן אֵיתָן, שֶׁנִּיזּוֹן עַל עַצְמוֹ.

מִשָּׁם, מִסִנְגּוּלָרִיות עֲרוּמָה שֶׁנּוֹכַחַת בָּכּל

אַתָּה חַי לְלא חֲמִידָה, מוֹלִיךְ-עַל מָסוּר, חֲגִיגִי,

לָאֶנֶרְגִּיָה הַגְּדֵלָה אַחֲרֵי שֶׁנִּיצַּחְתָּ אֶת יִצְרֵךָ

הַסְּמּוּר, הַבּוֹלְעָנִי, וְהָפַכְתָּ אֶת הַחוֹר הַשָּׁחוֹר

מִנְהֶרֶת זְמַן אֶל הָרֶגַע הַזֶּה וּמַעְגָּל עָצְמָה

לִנְחִיל כּוֹכָבִים אֵינְסוֹפִי.

***

היטב חרה לי על הקיקיון הזה, על הדג

על העיר הגדולה, על הסקס, על כל האופל הזה

שעוטף את עצמו בשק ובוכה לאלי השמים

העסוקים בשלהם – על השקר הגס, על האס

שחמומי המוח שולפים מהשרוול כדי

לנצח במשחק שיש בו רק מפסידים.

בסיפור המקורי, יונה הנביא נס על נפשו מפני שליחותו: להגיע לנינוה, העיר הגדולה, ולבשר בה את בשורת החורבן אם לא יחזרו מדרכם הרעה. ליונה יש ספקות קשים לגבי שליחותו, לא לגמרי ברורים. הוא עולה על ספינה בנסיון לברוח מפני האלהים, אך דומה שזה רודף אחריו ומעורר בים סערה. הספנים משליכים אותו לים להשקיטו. דג גדול בולע אותו ולא מקיאו עד שאינו מסכים ליטול על עצמו את גורלו כנביא. ביום קיץ לוהט במיוחד, אלהים מזמן לו צמח קיקיון, שבצילו יונה מסתתר ואז מייבש אותו. אלהים שואל אותו: "ההיטב חרה לך על הקיקיון הזה?" ויונה עונה: "היטב חרה לי, עד מוות!".

השיר אינו הולך אל הפירוש הרגיל ואפילו אינו טורח לעיין בו. משהו אחר לוכד את תשומת לבו. 'חרה' שנשמע לו כמו חרא, וקיקיון שנשמע לו כמו כמו קקי. חרון האף על המציאות הזו המחורבנת, ההתרסה החצופה, המרירה, כלפי שמים. לא מדובר בנינוה, מדובר במציאות כולה, והוא משתמש במוטיבים העולים מתוך סיפורו של יונה כיד האסוציאציה הטובה עליו.

כאן המשורר הופך לנביא זעם שחורה לו על כל החושך והרוע שבמציאות, על כל השקר שאדם משקר את זולתו ואת עצמו, על כל האמונה שאין בה ישועה. חורה לו אנושות לא רק "עד מוות" אלא על עצם המוות.

ליונה שבשיר הכל חורה, הקיקיון והדג, כל המהלכים בחייו שבהם לא מצא מגן מפני שמש יוקדת או שבלע אותו דג כזה או אחר. העיר הגדולה מזכירה אמנם את נינוה, עיר החטאים, אך גם את הסדרה 'סקס והעיר הגדולה' ובמיוחד את הסבל שהוא עצמו חווה בקשר לסקס ולאהבה.

בסיפור המקורי, אנשי נינוה עושים תשובה, צמים, לובשים שק ומתפללים על נפשם. למשורר, כל האמונה הזו היא רק שקר גס, שכן אלי השמים עסוקים בשלהם וקיימת אדישות קוסמית לסבל האדם. אינך יכול לנצח את המציאות הזו בכח האמונה. וגם כאשר אתה מנסה לשרוד בכוחותיך שלך, כאשר יצר החיים דוחף אותך להתקיים בכל מחיר ואפילו בהונאה או בכח המצאה יוצא דופן, ב"שליפת אס מהשרוול", עדיין אינך קולט שבמשחק הזה יש רק מפסידים. על נינוה ואנשיה מרחף דין מוות, שאינם יכולים להינצל ממנו, לא באמצעות אמונה ולא בכח ההישרדות האישית. זהו "מצבו של האדם" בעולם שבו הכל נידונים להיות בני חלוף.

אני בז לשולפים המהירים ביותר במערב

לאמני ההישרדות, מלחכי פנכת החיים הזעומה

שחשים את מותם נושף בעורפם ומשכיחים אותו

במשתה תמיד ונשף תחפושות ועושרם מוכתם בדם

כל אלו ששלמו את מחירו באובדנם.

במיוחד חורה למשורר משחק ההישרדות, האמנות לשרוד בכל מחיר, שגורם לכל אחד לנסות להפוך ל"שולף המהיר ביותר במערב", לעשיר ומפורסם. הוא רואה בנצחון הזה רק סוג של הונאה עצמית. יש כאן בסך הכל נשף תחפושות, התעלמות מהמציאות, מהכרה עצמית של ממש, מאמץ לשכוח את אימת המוות האמיתית.

הקשה מכל, שמשחק ההישרדות הזה בנוי על 'חוק האנטרופיה' האומר שאתה יכול להעצים את חייך שלך רק במחיר חיי זולתך. למעשה, זו הסיבה האמיתית מדוע הוא בז למשחק הזה ולאלו המדברים בשבחו או מקבלים אותו כמובן מאליו. "משתה התמיד" הזה הוא שקר גדול. קודם כל, הוא מוכתם בדם. מישהו נאלץ לשלם על התענוג שלך בחייו או בשלוות נפשו. שנית, הוא קצר מועד, הוא יגיע לקיצו מוקדם מהצפוי.

כאשר המים אופפים עד נפש והסוף

חבוש לראשך אתה מבין שכל תקוות אנוש רימה

ומוחה על הדין בגבורה מרירה, מרדנית

שחוזרת לתהות על הראשונות ולא נחה מזעפה

עד שאינה מוצאת את התרופה היחידה

לצער השכינה.

את המצב הקיומי האמיתי פגש יונה במעי הדג, במעמקים, במצולות חושך וצלמוות. בסיפור המקורי, יונה בתוך הדג אומר: "אפפוני מים עד נפש, תהום יסובני, סוף חבוש לראשי". אכן, האדם בתהום סוף סוף הוריד את המסכה מעל אימי קיומו ורואה נכוחה, את מצבו ואת סופו. בפעם הראשונה הוא באמת מבין  ש"כל תקוות אנוש רימה".

זו המחאה האמיתית של יונה, לא רק על בני נינוה אלא על בני האדם באשר הם, הנידונים למוות בכל מקרה, בין אם הם חוטאים או טהורים. העימות הזה עם המצב האנושי הבסיסי הופך את יונה למורד מטאפיסי. הוא לא יכול להסכים בשום אופן עם המצב הסופני, החולני הזה. אין לו תקווה עד שלא ימצא מרפא, ולא רק ברמה האישית אלא ברמה הכללית – תיקון כללי של ההוויה, של 'צער השכינה'.

לחזור על עקבותיך עד מוצא הנהר

משם נאצל השפע בכלי בעדינות אנינה

ומתפצל בנבראים במחשבה שיתפרנסו זה מזה

ללא צער ומורא, שהרי לכל שערה גומה

בעולם העדן הקדמון, וכל נחש

עולה בסליל לצלילי חליל נטול קול

בחוסן איתן, שניזון על עצמו.

וכאן, יונה שבשיר מבין שעל מנת למצוא מרפא אמיתי למוות, לסבל האנושי, עליו "לחזור על עקבותיו", אל המקור, אל שורש הכל, אל מוצא הנהר שהוא העדן העליון. עליו להתעלות למקום שאין בו מוות, שהוא מקור השפע והחיים, אל האור הנצחי. אין ברירה אחרת. את חידת ההוויה אי אפשר לפתור אלא אם כן תצא מן ההוויה הארצית שחותמה סופיות וחלוף ותתעלה אל אותה הוויה נצחית שמעבר.

למעשה, השיר מגלה שהפתרון שהציעה התורה האקסיסטנציאלית החילונית, שבקשה לאמץ לגמרי את המציאות כפי שהיא ולגלות בה עצמה את האלוהי מתוך הסכמה מלאה, אינה אפשרית עבור הנביא שלנו. ההגיון המטאפיסי הזה מנוגד לאיטואיציה הטבעית שלו האומרת שאי אפשר לאהוב את המציאות הזו כפי שהיא. יש צורך לעלות לשורשה ולהביא לה מרפא ממקום הנמצא 'מעבר', אפשר לנצח את המוות השולט בה רק מתוך חיבורה לאינסוף.

זה גם פתרון חידת ההישרדות האלימה, המתועבת. הרעיון המקורי של האל לא היה מלחמת הישרדות שבה יצור אחד חי וניזון על חייו של האחר. הוא חשב על כך שהיצורים יתפרנסו זה מזה "ללא צער ומורא", מתוך שיתוף פעולה הרמוני במשחק שבו כולם מנצחים, שאין בו שולפים מהירים יותר או מהירים פחות. אין בו תחרות גסה וקטלית, "מורטל קאמבט".

כאשר כולם מחוברים לאינסוף, כאשר לכל אחד יש גומה משלו משם הוא יונק, ואינו זקוק להעצים את עצמו על חשבון זולתו, אלא רק להסתייע בו להעצמה הדדית, כל החיים מקבלים את האיכות הקיומית שהאל התכוון לה בתחילה – כל העולם חוזר אל העדן הקדמון, שהוא מקור כל שפע וענג.

במצב זה האדם יכול לזכות להארה, האנרגיה שמתעוררת בו, אש הקונליני, נחש הנוצות, היא זו שמזינה אותו בחוסן פנימי אלמותי.

משם, מסינגולריות ערומה שנוכחת בכל

אתה חי ללא חמידה, מוליך-על מסור, חגיגי,

לאנרגיה הגדלה אחרי שניצחת את יצרך

הסמור, הבולעני, והפכת את החור השחור

מנהרת זמן אל הרגע הזה ומעגל עוצמה

לנחיל כוכבים אינסופי.

המצב האנושי הפוטנציאלי הוא מופלא ביותר. אדם מתחבר ליחידה שלו, לאותה סינגולריות פנימית, מקור כל חיים, התודעה האלוהית הנוכחת בכל, והופך מוליך לאנרגיה אינסופית. הוא עובר היפוך. החור השחור הבולעני שהגדיר את הוויתו כיצור בן חלוף, הניזון על חיי זולתו, משתנה להיות 'חור לבן', סינגולריות חדשה שממנה נולד יקום כוכבים חדש. האדם נחלץ לגמרי ממשחק ההישרדות והופך לכח חיים בעצמו, למישהו שכל הוויתו היא בהמשכת שפע לעולם כולו והולדת חיים חדשים.