אנדרה ברטון, אבי הסוריאליזם, כתב על רדון: "הוא היה הראשון שהבין באמת את הכוח המהפכני של הדמיון, את היכולת שלו לחשוף מציאות אחרת, עמוקה יותר. הוא לא רק צייר חלומות; הוא הפך את החלום עצמו לדרך של ידיעה, לאפיסטמולוגיה חדשה." ואכן, העולם שרדון חקר ביצירתו – עולם של חלומות, של פנטזיות, של תת - מודע – הפך למוקד של חקירה אמנותית ותרבותית במאה העשרים. התיאוריות של פרויד ויונג על הלא-מודע, האמנות הסוריאליסטית, הספרות המודרניסטית של ג'ויס ופרוסט – כולם חקרו את אותו טריטוריה שרדון היה חלוץ בחקירתה. במובן מסוים, יצירתו של רדון טמנה בחובה גם אזהרה וגם תקווה לעולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מצד אחד, העיסוק שלו בצד האפל של הנפש האנושית, במפלצות ובפחדים שמסתתרים בתת-מודע, היה כמעט נבואי לגבי הזוועות שהאנושות עמדה להתגלות כמסוגלת להן. אך מצד שני, יצירתו הכילה גם אלמנט של תקווה, של אמונה בכוחה של האמנות לחצות את הגבול בין החושך לאור, בין הפחד לתקווה. רדון הראה שאפשר לחצות את עמק הצלמוות של הפחד והחרדה, להגיע לצד האחר – לאור, ליופי, להתגלות.