לאחר שסקרתי כל אחת מהצורות הסימבוליות בנפרד, המשימה הגדולה הייתה להראות את האחדות העמוקה שלהן. השפה, המיתוס, האמנות, הדת והמדע אינם איים מבודדים. הם קולות שונים בתזמורת אחת גדולה – הסימפוניה של הרוח האנושית. כולם נובעים מאותו דחף יסודי: הדחף להעניק צורה ומשמעות לעולם. הם משלימים זה את זה, מנהלים דיאלוג, ולעיתים גם נאבקים זה בזה. להבין את האדם זה להקשיב למלוא המורכבות של הסימפוניה הזו, מבלי להעדיף כלי אחד על פני האחרים.
ההיסטוריה אינה רק אוסף של עובדות על העבר. היא צורה סימבולית שבאמצעותה אנו בונים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, את זהותנו. העבר אינו קיים "שם בחוץ"; אנו משחזרים אותו כל הזמן מחדש מתוך נקודת המבט של ההווה. כל דור בוחר את גיבוריו ונבליו, את רגעי השיא והשפל שלו. ההיסטוריון, במיטבו, אינו רק כרוניקן, אלא אמן שיוצר נרטיב, שמפיח חיים בעצמות היבשות של המסמכים והתעודות. לכתוב היסטוריה זה ליצור את העתיד, על ידי כך שאנו מחליטים כיצד לזכור את העבר.
הדת היא שדה קרב תמידי בין שתי צורות סימבוליות: המיתוס והאתיקה. היא נולדת מתוך הרגש המיתי הראשוני, תחושת התלות המוחלטת בכוחות גדולים מאיתנו, תחושת ה"קדושה". אך בדתות הגדולות, רגש זה עובר תהליך של זיכוך. הרצון האלוהי מפסיק להיות שרירותי והופך להיות רצון מוסרי. הדת, במיטבה, היא המאמץ המתמיד להפוך את הכוח העיוור של המיתוס לחובה מוסרית, להפוך את הטאבו לציווי אתי. זהו מאבק שלעולם אינו נגמר, והוא מתחולל בלב כל תרבות.
אנשים רבים יוכיחו לך מדעית שהצחוק יפה לבריאות, ממש כפי שיוכיחו לך שאמונה באלהים יפה לבריאות. מן הסתם, הם מניחים שהבריאות היא ערך עליון. די להוכיח איך משהו משרת אותה כדי להפוך אותו חיוני לחייך. אני למשל חושב, שהבריאות אינה ערך עליון. היא אמורה לשרת ערכים אחרים, שהם הרבה יותר גבוהים ממנה. כאשר אתה מהפך את הסדר הזה, כאשר אתה רציני במקום הלא נכון... אתה נהיה מגוחך.
