בעולמנו הרווי במידע ודל במשמעות, ג'וזף קמפבל הוא לא פחות ממגדלור. הוא היה האיש שהביט אל תוך הכאוס של אלפי שנות אמונה, פולחן וסיפור, וזיהה בו תבנית אנושית אחת, אוניברסלית ומפעימה: "מסע הגיבור". הספר הזה אינו ביוגרפיה רגילה. זהו ניסיון נועז לתת לקמפבל עצמו לספר את סיפורו, לא רק כרצף אירועים, אלא כמסע הגיבור האישי שלו. דרך עיניו, נצא למסע משלנו: מהמקדשים המוזהבים של המזרח, דרך היערות האפלים של אירופה הקלטית, ועד לחלל החיצון של "מלחמת הכוכבים". קמפבל הוא השאמאן המודרני שמראה לנו איך המיתוסים העתיקים הם המפה לניווט במורכבות חיינו כיום, והדרך למצוא את מה שהוא כינה "האושר הפנימי".
ברברה הנד קלו היא קטגוריה בפני עצמה. היא לא סתם "אסטרולוגית", זה יהיה כמו לקרוא לאיינשטיין "פקיד במשרד הפטנטים". היא פיזיקאית קוונטית של הנשמה, היסטוריונית של קווי זמן אבודים, ופסיכותרפיסטית של הגזע האנושי כולו. בספר זה, לא אנסה "להוכיח" את טענותיה, אלא להשתמש בהן כמשקפיים מיוחדים, משקפי תלת-ממד לתודעה, כדי לבחון דרכן את השאלות הגדולות באמת: מהו מקומנו ביקום? כיצד ההיסטוריה הקוסמית משפיעה על כאב הלב הפרטי שלנו? והאם ייתכן שהפסיכולוגיה שלנו אינה מסתיימת בקצה עורנו, אלא נמתחת עד לקצה החגורה הפוטונית? בואו נצא למסע, זה יהיה משעשע, מלמד, וקצת מוזר. חגרו חגורות.
ארנסט פוקס לא היה סתם צייר. הוא היה תחנת כוח תרבותית, כור היתוך מהלך של וינה הפרוידיאנית, הקבלה היהודית, המיסטיקה הנוצרית והפגאניות העתיקה. הוא היה איש הרנסנס האחרון של אירופה השסועה, איש אשכולות שטיפס על עץ הדעת, קטף מכל פירותיו, ואז, במקום להתבייש, צייר את העץ, את הפירות, את הנחש ואת אלוהים במסיבת תה סוריאליסטית. לחקור אותו זה לא רק לנתח יצירות אמנות; זה לפענח את החלום הקולקטיבי של המאה ה-20, עם כל תקוותיו המשיחיות וחרדותיו האפוקליפטיות.
ארווין יאלום אינו רק פסיכותרפיסט דגול. הוא הוגה דעות חיוני לעידן שלנו – עידן של חרדה, ניכור וחיפוש נואש אחר משמעות. הוא נותן לנו שפה לדבר על הדברים החשובים באמת, הדברים שאנחנו בדרך כלל לוחשים בחשכה. הוא נותן לנו רשות להיות אנושיים, פגיעים, מבולבלים. והוא עושה זאת בחן, בהומור, ובחמלה אינסופית.
דייוויד וילקוק הוא לא סתם עוד גורו של העידן החדש עם חיבה לקריסטלים ולמוזיקת חלילים. לא ולא. האיש הוא תופעת טבע תרבותית. הוא סינתזה מהלכת, על שתי רגליים, של פיזיקאי קוונטים, ארכיאולוג חובב, היסטוריון של תיאוריות קשר, מתקשר בין-גלקטי, פרשן פוליטי אלטרנטיבי וסטנדאפיסט עם תזמון קומי לא רע בכלל. הוא מעין די-ג'יי של התת-מודע הקולקטיבי, שלוקח סמפל ממחקר מדעי על ה-DNA, מערבב אותו עם טקסט שומרי עתיק על האנונאקי, מוסיף ביט של נבואת אדגר קייסי, וזורק מעל הכל ציטוט מתוך הסרט "המטריקס". והתוצאה? קוהרנטית להפליא, מסחררת, וממכרת כמו סדרת טלוויזיה שאי אפשר להפסיק לצפות בה.
אני פותח צוהר אל האיש שגילה את הברירה הטבעית במקביל לדרווין, אך משום מה ההיסטוריה, אותה גברת עם חיבה יתרה למנצחים הרשמיים, דחקה אותו לשוליים. נצא למסע תיקון עוולה היסטורית, אך גם נצלול אל נשמה מורכבת, מלאת סתירות לכאורה, שהקדימה את זמנה בהבנת הקשר בין האדם לסביבה, בין המדע לרוח. זהו סיפור על גאונות, על צניעות מפליגה, על חיפוש בלתי נלאה אחר האמת, ועל היכולת להביט אל כנף פרפר ולראות בה את סודות היקום. נצחק, נתהה, נלמד, ואולי, רק אולי, נבין קצת יותר את הפלא הזה שנקרא "הטבע האנושי".
אנדרה ברטון, אבי הסוריאליזם, כתב על רדון: "הוא היה הראשון שהבין באמת את הכוח המהפכני של הדמיון, את היכולת שלו לחשוף מציאות אחרת, עמוקה יותר. הוא לא רק צייר חלומות; הוא הפך את החלום עצמו לדרך של ידיעה, לאפיסטמולוגיה חדשה." ואכן, העולם שרדון חקר ביצירתו – עולם של חלומות, של פנטזיות, של תת - מודע – הפך למוקד של חקירה אמנותית ותרבותית במאה העשרים. התיאוריות של פרויד ויונג על הלא-מודע, האמנות הסוריאליסטית, הספרות המודרניסטית של ג'ויס ופרוסט – כולם חקרו את אותו טריטוריה שרדון היה חלוץ בחקירתה. במובן מסוים, יצירתו של רדון טמנה בחובה גם אזהרה וגם תקווה לעולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מצד אחד, העיסוק שלו בצד האפל של הנפש האנושית, במפלצות ובפחדים שמסתתרים בתת-מודע, היה כמעט נבואי לגבי הזוועות שהאנושות עמדה להתגלות כמסוגלת להן. אך מצד שני, יצירתו הכילה גם אלמנט של תקווה, של אמונה בכוחה של האמנות לחצות את הגבול בין החושך לאור, בין הפחד לתקווה. רדון הראה שאפשר לחצות את עמק הצלמוות של הפחד והחרדה, להגיע לצד האחר – לאור, ליופי, להתגלות.
בעולם שהולך ומקדיש את עצמו לאלגוריתמים צרים ולנורמליות סטטיסטית משמימה, סאקס היה שירת הלל לאנומליה, המנון לחריג. הוא לא חיפש את הממוצע, אלא את הקצוות, כי הבין, כפי שהבינו לפניו המיסטיקנים והאמנים הגדולים, שדווקא בשוליים הפרומים של המפה האנושית מתגלים הסודות הגדולים ביותר. אני רואה בו לא רק רופא, אלא שאמאן מודרני. אדם שהעז לחצות את הנהר המפריד בין עולם הרפואה לעולם הרוח, וחזר משם עם סיפורים שהם גם אבחנות קליניות וגם מיתולוגיות אישיות.
גרהם הנקוק הוא תופעה, מראה המשקפת את כמיהתנו לעבר מפואר ואת חשדנותנו כלפי נרטיבים רשמיים. בעולם שבו המדע הפך לדת החדשה, הנקוק הוא הכופר הכריזמטי, המיסטיקן המציג "ראיות". הוא צומת שבו נפגשים יונג, שרלוק הולמס וז'ול ורן. ספר זה אינו רק ביוגרפיה אינטלקטואלית שלו; זהו מסע אל שאלת היסוד: כיצד אנו בונים את סיפור העבר שלנו? ומה קורה כשאדם אחד מחליט לקרוא תיגר על הסיפור המוסכם, חמוש בלהט, במצפן ובסקרנות אין קץ?
חיי היו בלגן. בלגן אדיר, כאוטי, לפעמים מביש. פגעתי באנשים, בעיקר בנשים שאהבתי. הייתי אנוכי. הייתי אכזרי. הייתי פחדן. אבל הייתי גם אוהב. הייתי גם נדיב. והייתי, מעל הכל, כן. סירבתי לשקר. סירבתי להעמיד פנים. הנחתי את כל הקלפים שלי על השולחן, גם המלוכלכים, גם המקומטים. וזו, אולי, הגאולה היחידה שאני יכול לטעון לה. הגאולה שבכנות. אז מה אני משאיר לכם? לא מורשת של שלמות, אלא מורשת של אנושיות. אני משאיר לכם את הרשות להיות לא מושלמים. את הרשות לעשות טעויות. את הרשות להיות מבולבלים, סותרים, ותוהים. אני משאיר לכם את ההבנה שאין דבר כזה "חיים נכונים". יש רק את החיים שלכם. והמשימה היחידה שלכם היא לחיות אותם באופן הכי מלא, הכי עמוק, הכי אמיתי שאתם יכולים.
מהו העולם על פי אגאתה כריסטי? כיצד היא מבינה אהבה, בגידה, צדק ורוע? האם יש לה פילוסופיה קיומית המסתתרת בין תיאור של ספל תה לבין גילוי גופה בספרייה? האם היא מציעה לנו משהו מעבר לריגוש שבפתרון החידה? אני מאמין שהתשובה היא כן, ובגדול. אני מאמין שכריסטי הייתה אנתרופולוגית חדה כתער של המעמד הבינוני, פסיכולוגית קלינית של התשוקות האפלות, ותיאולוגית חילונית של הסדר והכאוס.
. לחקור את הקסלי זה כמו להחזיק ביד מנסרה (פריזמה) שקופה, ולראות כיצד קרן האור הלבנה והמסנוורת של המאה העשרים מתפרקת דרכה לכל צבעי הקשת – מהאדום הבוהק של המהפכה והמלחמה, דרך הירוק המאיים של ההנדסה הגנטית, ועד לסגול העמוק והמיסטי של התודעה המורחבת. באלדוס הקסלי מצאתי את הפרדוקס האנושי במלוא הדרו המבעית. הוא היה איש שירש אימפריה של אינטלקט – נכדו של תומאס הקסלי, "הבולדוג של דרווין", אותו לוחם אדיר למען הרציונליות המדעית – והשתמש במורשת הזו לא כדי לבנות מגדלים חדשים של ודאות, אלא כדי לפרק לגורמים, בזהירות של חבלן ובסקרנות של ילד, את אשליית הקידמה המערבית כולה.
אני מזמינה אתכם לא להיכל התהילה שלי, כי אין לי כזה, אלא למטבח שלי. שם הדברים קורים באמת. שם לשתי את הבצק של הסיפורים, שם הוספתי קורטוב של טאואיזם, קמצוץ אנרכיזם, וכפית גדושה של תהיות על טבע המגדר. לפעמים התבשיל יצא מלוח מדי, לפעמים חסר טעם, אבל תמיד, תמיד, הוא הוכן מחומרים אמיתיים. החיים שלי, כפי שאני זוכרת אותם, היו בסך הכל מתכון ארוך ומסובך. בואו נראה אם נצליח לשחזר אותו יחד. אל תדאגו, אני זוכרת את רוב השלבים. והחתול, כמובן, יפקח עלינו שלא נשרוף את הכל. יש אומרים שבשביל לכתוב, צריך קודם כל חדר משלך. אני אומרת שצריך קודם כל עולם משלך. לאו דווקא כזה עם שמשות כפולות ושישה ירחים, אלא עולם פנימי, ארץ-לא-נודעת פרטית שאותה תמפה כל חייך. הסיפור שלי אינו סיפור על אישה שכתבה ספרים. הוא סיפור על העולמות שכתבו אותי. הוא על הניסיון העיקש, ולעיתים מגוחך, למצוא את השם האמיתי של הדברים, בידיעה שהשם האמיתי הוא בעצם שתיקה. אבל איזו שתיקה רועמת!
לכתוב את הספר הזה היה עבורי תרגיל מאתגר באמנות ה"דוברות" עצמה. הייתי צריך לקחת דמות מורכבת, שנויה במחלוקת, אהובה ושנואה גם יחד, ולנסות לספר את סיפורה ביושר. לא להפוך אותה לקדוש, וגם לא לשד. הייתי צריך להבין את מקורות האמונה העמוקה שלו לצד הפרובוקציות הפוליטיות שלו. הייתי צריך לכבד את גאונותו הספרותית מבלי להתעלם מהנקודות העיוורות שלו. זה היה כמו לנסות לצייר דיוקן של אדם שעומד בו-זמנית באור בוהק ובצל עמוק. גיליתי, או איששתי לעצמי, שקארד הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לסופר שכל יצירתו היא ניסיון מתמשך לפתור את הסתירות הפנימיות של עצמו. הוא איש של אמונה בעולם של מדע. הוא איש של קהילה ומשפחה שכותב על הבדידות הקוסמית של היחיד. הוא פטריוט אמריקאי שחושף ללא רחם את חטאיה של אמריקה. הוא סופר שמטיף לאמפתיה, אך לעיתים מתבטא באופן שנתפס כחוסר אמפתיה מוחלט.
ספר זה פותח צוהר אל עולמן של אלות ממיתולוגיות העולם, שחלקן מספרות את סיפוריהן בקולן האישי והאותנטי. אם תרצו, זהו מסע אל לב ליבה הפועם של המיתולוגיה הנשית. אנו נצא למסע מרתק בעקבות היבטים שונים של הנשיות האלוהית – כבוראת ויוצרת ועד לוחמת ומגינה, מפורייה ויולדת ועד מנהיגה וחכמה. הקולות המגוונים של האלות חושפים רבדים היסטוריים, ארכיטיפיים וסמליים של הנשיות הקדושה, ויחד אולי מציירים תמונה של האישה הקוסמית השלמה, על מורכבותה ועוצמתה. כמו ארכיאולוג של הנפש, חפרתי בשכבות על גבי שכבות של סיפורים, סמלים וטקסים, בניסיון לחשוף את פניה הרבות, לעיתים סותרות, של האלה הגדולה – או שמא, של אותה "אשה קוסמית", תמצית הנשיות באשר היא.
החלטתי לצאת למסע. לא מסע תיירותי, לא ספארי אנתרופולוגי שבו אני, החוקר הנאור, מביט ב"ילידים" המוזרים דרך משקפת בטוחה. לא. החלטתי לצאת למסע צלילה. רציתי לצלול אל תוך הנשמות הללו, לשחות בזרמים התת-קרקעיים של התודעה שלהם, לגעת במקורות היצירה שלהם. רציתי לפגוש את אדולף וולפלי, הקיסר הכלוא של יקום פרטי; את הנרי דארג'ר, השרת הביישן שניהל מלחמות עולם בחדרו הקטן; את פרדינן שבאל, הדוור שבנה ארמון מאבנים שמצא בדרך. רציתי לדבר איתם, חיים או מתים, להקשיב לסיפוריהם, לא דרך הפילטר של פסיכיאטרים או מבקרי אמנות, אלא ישירות מהמקור. רציתי להיות להם לפה, להיות הדובר שלהם, כי הבנתי שהם לא "מאותגרים" בדיבור, הם פשוט מדברים שפה אחרת. שפה של סמלים טהורים, של צורות ראשוניות, של חומרים מהזבל שהפכו לאוצרות. ספר זה הוא יומן המסע הזה. הוא ניסיון מבולגן, לא-ליניארי, סובייקטיבי לחלוטין, בדיוק כמו האמנות שהוא מתאר, להבין את התופעה המופלאה הזאת שנקראת "אמנות ברוט" או "אמנות אאוטסיידרים". זהו ניסיון לפענח את הקוד הגנטי של הדמיון האנושי במצבו הפראי ביותר. זהו מסע אל השוליים, כי רק בשוליים, שם החוקים מתרופפים והסדר מתפורר, אפשר למצוא את האמת.
איך הגעתי לזה? ובכן, הכל התחיל בביקור תמים בשוק הפשפשים, שם מצאתי מדריך DSM-II משנת 1968 לצד ספר קבלה מהמאה ה-18. הדפדוף ביניהם היה כמו לצפות בשיחה בין רואה חשבון למשורר הזוי על טבעה של השמש. הבנתי שהסיפור על "מחלת הנפש" אינו סיפור אחד, אלא מלחמת סיפורים אדירה. כחוקר תרבויות, המוזרויות של בני מיני תמיד קסמו לי יותר מהנורמות המשמימות שלהם. החלטתי לצאת למסע בזמן ובדעת, לפגוש את המורדים, הנביאים והפילוסופים שהעזו לקרוא תיגר על הממסד הפסיכיאטרי. זהו סיפור על האופן שבו חברה מגדירה 'שפיות', ולרוב נכשלת במבחן של עצמה.
לחיות עם קסירר פירושו להביט בשתי פניה של האנושות בו-זמנית, מבלי למצמץ. הפנים המאירות של היצירה, התבונה, החמלה והשאיפה אל הנשגב, והפנים האפלות, המעוותות, של ההרס, הטירוף, השנאה והאינסטינקט השבטי. הוא הכריח אותי להחזיק את שני הקטבים הללו במחשבתי, לא לברוח אל ציניות קלה, ולא אל אופטימיות נאיבית. הוא לימד אותי את הריקוד המסוכן שבין התקווה לייאוש. המושג המרכזי שלו, "החיה הסימבולית", הפך עבורי ממטבע לשון פילוסופי למפתח קיומי. הבנתי שהמפה הסמלית שאנו מציירים לעצמנו – המורכבת מהשפה שלנו, מהסיפורים שלנו, מהערכים שלנו – אינה השטח האמיתי. היא תמיד תרגום, תמיד פישוט, תמיד פרשנות. השטח האמיתי, המציאות הגולמית, הוא כאוטי, אדיש, חסר פשר. אך המפה, על אף כל פגמיה, היא כל מה שיש לנו. היא הכלי היחיד שלנו כדי לנווט בשטח הזה. בלעדיה, אנו אבודים, נסחפים בזרם חסר כיוון של תחושות ודחפים. והשאלה הגדולה, כך לימד אותי קסירר, אינה אם המפה "נכונה" במובן המוחלט, אלא אם היא מפה טובה. האם היא מפה שעוזרת לנו לחיות יחד? האם היא מפה שמכבדת את המורכבות של השטח, או מפה שמנסה למחוק אותה? האם היא מפה שמראה לנו דרכים, או מפה שמציירת רק חומות?
"אני, גסטון בשלאר, נולדתי בין ספרים ובין חלומות, בין מבחנות המעבדה ובין הלהבות הרוקדות באח. חיי נעו בין שני עולמות: היום המדעי והלילה הפואטי. שניהם חיוניים להבנת האדם השלם. ככימאי וכפילוסוף, חקרתי את המדע הרציונלי; כחולם וכמשורר, צללתי לעומקי הדמיון החומרי. בספר זה אספר כיצד פילוסופיית ארבעת היסודות שלי - אדמה, אוויר, מים ואש - מהווה מפתח להבנת הנפש האנושית. דרך סיפור חיי תגלו כיצד המכשולים האפיסטמולוגיים מעכבים את הידע, וכיצד הפנומנולוגיה של החומר חושפת את מהות הקיום."
אני עומד נפעם אל מול דמותו של עמנואל סוודנבורג - אותו מדען-מיסטיקן שחצה את הגבול בין עולמות, שהפליג ממחוזות החומר אל מרחבי הרוח. בחיבור זה אני מבקש להאיר את דמותו הקלידוסקופית של האיש שפענח את חוקי הטבע ביום, ואת סודות העולמות העליונים בלילה. סוודנבורג, כמו אטלס עתיק המחזיק עולמות על כתפיו, ניצב בנקודת מפגש נדירה בין הנאורות האירופית לבין המסורת המיסטית. הוא הקדים את זמנו במאות שנים, ויצר גשר בין המדע הרציונליסטי למסע הרוחני העמוק – גשר שרק בימינו אנו מתחילים להבין את משמעותו המלאה. דרך עיניו נצפה בתקופה מרתקת של תמורות אינטלקטואליות, בהתגבשות המדע המודרני, בתהפוכות דתיות ופוליטיות, ובמעבר מעולם של סמכות לעולם של חקירה. אך מעבר לערכו ההיסטורי, סוודנבורג מציע לנו מפתחות לשאלות הגדולות המטרידות אותנו גם כיום – על טבע התודעה, על היחס בין רוח לחומר, על מקומנו ביקום, ועל האפשרות של קיום מעבר למוות. במחקרי הבין-תחומי, פגשתי מעט דמויות מרתקות כל כך. אדם שחי בו-זמנית בשני עולמות והצליח לשמור על שפיות ובהירות, לתעד ולנתח את חוויותיו במתודיות מדעית, וליצור מתוכן תיאולוגיה ופילוסופיה שלמות ומהפכניות.
השאלה הזו, על טבעו החמקמק והיקר מפז של הזיכרון, ליוותה אותי שנים רבות במסעותיי על פני הפלנטה הכחולה והמופלאה שלנו. כמי שבילה את חייו בחקר נופים ותרבויות, במפגש עם פלאי הטבע ונפלאות הרוח האנושית, תמיד הייתי מודע לכך שהחוויה עצמה היא רק ההתחלה. מה שנותר ממנה, מה שמעצב אותנו ומגדיר את סיפור חיינו, הוא מה שאנו זוכרים ממנה. הזיכרון הוא החוט המקשר בין העבר, ההווה והעתיד שלנו. הוא האריג ממנו טוויה זהותנו האישית, הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. פגשתי אנשים שזיכרונם היה חד כתער, מסוגלים לדקלם שושלות יוחסין של כפר שלם או לשחזר בדייקנות שיחות מלפני עשורים. פגשתי גם תרבויות שלמות שנשענו על מסורת שבעל פה, שבה הזיכרון הקולקטיבי, המועבר מדור לדור בשירה, בסיפור ובטקס, היה עמוד התווך של קיומן. ראיתי כיצד אובדן זיכרון, אישי או קולקטיבי, כמוהו כאובדן חלק מהנשמה, כניתוק מהשורשים המזינים את חיינו. והבנתי – הזיכרון אינו רק פונקציה קוגניטיבית שימושית לזכירת רשימת קניות או פגישות עבודה. הוא הרבה יותר מזה. הוא המפתח לאוצרות הפנימיים שלנו, השער אל מעמקי התודעה, והמצפן המנחה אותנו במבוך הקיום.
בשנים האחרונות, כמעט בהיחבא, כמו זרם תת-קרקעי שפרץ לפתע אל פני השטח, התעוררה אצלי חיבה וסקרנות עזה כלפי מה שמכונה 'אמנות הזבל'. לאחר עשורים של שיטוט בין פסגות מושלגות, מקדשים עתיקים ושבטים נידחים, מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר אל מה שרובנו מחשיבים כ"שאריות" של התרבות האנושית – הזבל. וליתר דיוק, אל האמנים המופלאים שהופכים את הזבל הזה לאמנות, למסר, לעיתים לזעקה, ולעיתים לתפילה שקטה. ראשית, יש כאן את האלכימיה האולטימטיבית. הרי מהי אמנות, אם לא היכולת לקחת חומר גולמי – בין אם זה צבע, אבן, צליל או מילה – ולהפיח בו רוח חיים, משמעות, יופי? אמני הזבל לוקחים את התהליך הזה צעד אחד קדימה, צעד נועז ומרתק. הם אינם מתחילים מחומר גלם "ניטרלי" או "אצילי". הם מתחילים מהבזוי, מהמושלך, ממה שהחברה סימנה כחסר ערך, כפסולת שיש לסלקה מהעין ומהתודעה. והם, בכוח דמיונם, כישרונם ולעיתים קרובות מתוך מחאה שקטה או גלויה, הופכים את הפסולת הזו לאוצר.
המוסר יכול להיות מוסבר, לפחות חלקית, כצורך חברתי, כמנגנון הישרדותי של קבוצה. המדע הוא כלי רב עוצמה להבנת העולם ולשליטה בו. אבל היופי? מה תועלתו? הוא לא יגן עלינו מפני טיגריס שנחרבי ולא יעזור לנו למצוא שורשים אכילים. הוא נראה כמו מותרות, כמו קישוט, כמו שומר מסך מפואר על מערכת ההפעלה של הקיום. אך האם הוא באמת כה מיותר? הספר שלפניכם יטען שלא. הוא יטען שהחוויה האסתטית אינה קצפת על עוגת ההישרדות, אלא אחד המרכיבים הסודיים, החיוניים, בבצק עצמו. נגלה שהיא מנוע אבולוציוני אדיר, שפה אוניברסלית החוצה תרבויות, וכלי רב עוצמה להבנת העולם והנפש. כדי לעשות זאת, אהיה אני, נועם דביר, שוב מדריך הספארי שלכם. הפעם, במקום רובה הרדמה פילוסופי, אני מצויד ברשת פרפרים עשויה ממיתרי כינור, במקום משקפת, אני מחזיק קליידוסקופ, ובמקום ג'יפ, אנו נרחף על שטיח מעופף הארוג מסיפורים, צבעים וצלילים.
מכל הרעבונות האנושיים – הרעב ללחם, הרעב לאהבה, הרעב למשמעות – הרעב לאמת הוא אולי הבסיסי, העיקש והמסוכן מכולם. זהו הדחף הקדמוני לא רק לשרוד, אלא לדעת. להבין. ליישר קו עם מה ש"באמת שם". החוויה הזו, של חיפוש אחר התאמה בין מה שבתוך הראש למה שמחוצה לו, היא הדרמה הגדולה של התודעה האנושית. בספר זה, "החוויה המדעית לסוגיה", נצא למסע בעקבות החיפוש אחר האמת. אך לא נגביל את עצמנו רק למדע במובנו המודרני, הצר. נבין שהמדע אינו תופעה שנולדה יש מאין במאה ה-17. הוא שיאו של מסע ארוך, שהחל ברגע שהאדם הראשון שאל "למה?". נתחקה אחר החוויה של האמת כפי שהיא התפתחה לאורך הדורות: האמת כמיתוס חם ומנחם, האמת כהתגלות אלוהית ומוחלטת, האמת כוויכוח פילוסופי נוקב, האמת כנוסחה מתמטית אלגנטית, וכמובן, האמת כהשערה הניתנת להפרכה בניסוי מבוקר.
ברוכים הבאים ל"החוויה המוסרית לסוגיה", מסע שאינו מתיימר להיות ספר פילוסופיה נוסף על מדף מאובק, כזה שמנתח את ההבדל הדק שבין דאונטולוגיה לתועלתנות עד שגם קאנט וגם בנת'אם היו מתחננים לרדת מהקרוסלה. לא ולא. אנו יוצאים למסע אחר, מסע פנומנולוגי, אם תרצו מילה גבוהה למשהו פשוט. אנו יוצאים לצוד את החוויה עצמה, את התחושה הגולמית, הראשונית, של להיות יצור מוסרי. אנו נתחקה אחר הרעד בידו של אברהם האוחזת במאכלת, אחר הדופק המואץ של חסיד אומות עולם המסתיר משפחה יהודית במרתפו, אחר הבלבול המיוזע של סטודנט המתלבט אם להלשין על חברו שהעתיק במבחן, ואחר הסיפוק השקט והממזרי של מי שהחזיר ארנק אבוד לבעליו וסירב לקבל פרס. אנו נצלול אל תוך מה שוויליאם ג'יימס, אבינו הרוחני בפרויקט זה, כינה "העושר והמגוון של החוויה" – רק שבמקום אקסטזה דתית, נתמקד באימה ובפאר של הבחירה בין טוב לרע.
אי אפשר לכתוב על ולטר בנימין ביוגרפיה רגילה. זה יהיה כמו לנסות לתפוס פרפר ברשת של דייגים. ביוגרפיה תספר לנו איפה הוא נולד, איפה למד, את מי אהב ואיך מת. אבל היא תחמיץ את העיקר: את האופן שבו הוא חשב. את תנועת המחשבה שלו, שהייתה תמיד תנועה של משוטט, של אספן, של בלש. בנימין לא בנה מערכות פילוסופיות סדורות כמו קאנט או הגל. הוא היה איש של פרגמנטים, של ציטוטים, של מונטאז'. הוא האמין שהאמת אינה מתגלה בהצהרה גדולה, אלא בהצבה מפתיעה של שני שברים זה לצד זה, באופן שיוצר ניצוץ של תובנה. לכן, ספר זה אינו ביוגרפיה. זהו ניסיון ללכת בדרכו. זהו ניסיון להיות ה-Flâneur שהעריץ, הבלש שהוא היה. המשימה: לפענח את תעלומת ולטר בנימין. ה"פשע": לא התאבדותו הטרגית בגבול ספרד, אלא הפשע הגדול יותר, זה שהוא עצמו חקר כל חייו – היעלמותה של "ההילה", אותה איכות חד-פעמית, קסומה כמעט, של חוויה ושל אמנות, בעידן של שעתוק טכני ושל מהירות מסחררת.
סטון, הפסיכולוג, ראה סביבו אנשים טובעים. הוא ראה נשמות אבודות, מבולבלות, כמהות למשמעות אך חסרות כלים לנווט בים הסוער של החיים המודרניים. המורים המזרחיים דיברו בחידות, הגורואים דרשו התמסרות טוטאלית, והפסיכולוגיה המערבית, במקרה הטוב, יכלה לסדר מחדש את הכיסאות על סיפון הטיטאניק השוקעת. סטון אמר: "די. בואו נעשה סדר". הוא האמין שאם רק יצליח למפות את השטח, לצייר את שבילי העפר ואת הדרכים הראשיות, לסמן את המלכודות ואת נקודות התצפית, הוא יוכל להעניק לאנשים את הביטחון לצאת למסע. הרשימות שלו לא היו המטרה; הן היו המצוף שהושלך לאדם הטובע. הן היו הדרך שלו לומר: "אתה לא לבד. אתה לא משוגע. יש כאן היגיון, יש כאן מבנה, והנה המפה". במובן הזה, סטון היה המתרגם הגדול. הוא היה איש הגבול, שחי על קו התפר שבין שתי תרבויות זרות זו לזו. מצד אחד, עולם המיסטיקה והאזוטריקה, עם השפה הפיוטית והמעורפלת שלו, עם המאסטרים הטיבטיים וההיררכיות השמימיות. מצד שני, עולם הפסיכולוגיה המערבית, עם האובססיה שלו לאבחון, לקטגוריזציה ולפתרונות מבוססי-פרוטוקול. סטון לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית כמעט לתרגם בין שני העולמות הללו.
שלושים שנה עבדתי לצדו של יונג. שלושים שנה של חקר הנפש האנושית, של מסע אל מעמקי הלא-מודע הקולקטיבי. יונג פתח בפניי עולם שלם של סמלים וארכיטיפים, של מיתוסים ואגדות, של חלומות ותשוקות. הוא לימד אותי לראות מעבר למסכים שאנו עוטים, אל האמת העמוקה והמורכבת של הקיום האנושי. אך לא הייתי רק תלמידתו. לאט לאט, פיתחתי את קולי שלי, את דרכי הייחודית בהבנת הנפש האנושית. המיתוסים והאגדות הפכו למושא המחקר העיקרי שלי. בהם ראיתי ביטוי טהור ובלתי מתווך של הלא-מודע הקולקטיבי. כל סיפור עם, כל אגדת ילדים, הייתה עבורי חלון אל הארכיטיפים המעצבים את חיינו. ראיתי איך אותם מוטיבים חוזרים שוב ושוב בתרבויות שונות, בזמנים שונים, מרמזים על אמת פסיכולוגית עמוקה ואוניברסלית.
ידיד ותיק, פיזיקאי תיאורטי בעל דמיון פרוע (שילוב מסוכן לעיתים, אני מודה), אתגר אותי בלהט מדבק: "נועם," הוא אמר לי בפגישתנו השבועית בבית הקפה השכונתי, בין לגימת אספרסו כפול לשרטוט משוואות על מפית נייר, "אתה מבלה את חייך בחקר מיתוסים עתיקים ושבטים נידחים. אבל המיתולוגיה הגדולה הבאה, זירת ההתרחשות התרבותית המשמעותית ביותר של הדור הזה והבא, קורמת עור וגידים דיגיטליים ממש מתחת לאפך, ואתה מתעלם ממנה!" הוא דיבר, כמובן, על עולם משחקי המחשב והמציאות המדומה. האמת היא, שהייתי סקפטי. מאוד. משחקי מחשב? הרי מדובר בבידור ילדותי, בבריחה מהמציאות, בזבוז זמן יקר שיכול היה להיות מוקדש לקריאת טקסטים שומריים עתיקים או לפענוח סמלים על כדים מינואיים. כך חשבתי, ביהירות מסוימת של איש אקדמיה ותיק. אך הידיד הפיזיקאי שלי, שניחן ביכולת שכנוע קוונטית כמעט, לא הרפה. "אתה מחמיץ את הנקודה, נועם!" הוא התעקש, עיניו בורקות. "אלו לא 'סתם משחקים'. אלו עולמות שלמים, עם חוקים משלהם, קהילות תוססות, כלכלות מורכבות, ואפילו מערכות אמונה וטקסים משלהם. אנשים מבלים שם שעות על גבי שעות, יוצרים זהויות חדשות, בונים קשרים עמוקים, חווים חוויות רגשיות עזות. זהו שדה המחקר האנתרופולוגי האולטימטיבי של המאה ה-21! אתה, עם כל הידע שלך על מיתוסים וארכיטיפים, אתה האיש שצריך למפות את היבשת החדשה הזו!"
