אורסולה לה גווין

אני מזמינה אתכם לא להיכל התהילה שלי, כי אין לי כזה, אלא למטבח שלי. שם הדברים קורים באמת. שם לשתי את הבצק של הסיפורים, שם הוספתי קורטוב של טאואיזם, קמצוץ אנרכיזם, וכפית גדושה של תהיות על טבע המגדר. לפעמים התבשיל יצא מלוח מדי, לפעמים חסר טעם, אבל תמיד, תמיד, הוא הוכן מחומרים אמיתיים. החיים שלי, כפי שאני זוכרת אותם, היו בסך הכל מתכון ארוך ומסובך. בואו נראה אם נצליח לשחזר אותו יחד. אל תדאגו, אני זוכרת את רוב השלבים. והחתול, כמובן, יפקח עלינו שלא נשרוף את הכל. יש אומרים שבשביל לכתוב, צריך קודם כל חדר משלך. אני אומרת שצריך קודם כל עולם משלך. לאו דווקא כזה עם שמשות כפולות ושישה ירחים, אלא עולם פנימי, ארץ-לא-נודעת פרטית שאותה תמפה כל חייך. הסיפור שלי אינו סיפור על אישה שכתבה ספרים. הוא סיפור על העולמות שכתבו אותי. הוא על הניסיון העיקש, ולעיתים מגוחך, למצוא את השם האמיתי של הדברים, בידיעה שהשם האמיתי הוא בעצם שתיקה. אבל איזו שתיקה רועמת!

• קטגוריה: אוטוביוגרפיות חלופיות