אמנות הזבל

בשנים האחרונות, כמעט בהיחבא, כמו זרם תת-קרקעי שפרץ לפתע אל פני השטח, התעוררה אצלי חיבה וסקרנות עזה כלפי מה שמכונה 'אמנות הזבל'. לאחר עשורים של שיטוט בין פסגות מושלגות, מקדשים עתיקים ושבטים נידחים, מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר אל מה שרובנו מחשיבים כ"שאריות" של התרבות האנושית – הזבל. וליתר דיוק, אל האמנים המופלאים שהופכים את הזבל הזה לאמנות, למסר, לעיתים לזעקה, ולעיתים לתפילה שקטה. ראשית, יש כאן את האלכימיה האולטימטיבית. הרי מהי אמנות, אם לא היכולת לקחת חומר גולמי – בין אם זה צבע, אבן, צליל או מילה – ולהפיח בו רוח חיים, משמעות, יופי? אמני הזבל לוקחים את התהליך הזה צעד אחד קדימה, צעד נועז ומרתק. הם אינם מתחילים מחומר גלם "ניטרלי" או "אצילי". הם מתחילים מהבזוי, מהמושלך, ממה שהחברה סימנה כחסר ערך, כפסולת שיש לסלקה מהעין ומהתודעה. והם, בכוח דמיונם, כישרונם ולעיתים קרובות מתוך מחאה שקטה או גלויה, הופכים את הפסולת הזו לאוצר.

• קטגוריה: אוטוביוגרפיות חלופיות