אמנות הזכרון

השאלה הזו, על טבעו החמקמק והיקר מפז של הזיכרון, ליוותה אותי שנים רבות במסעותיי על פני הפלנטה הכחולה והמופלאה שלנו. כמי שבילה את חייו בחקר נופים ותרבויות, במפגש עם פלאי הטבע ונפלאות הרוח האנושית, תמיד הייתי מודע לכך שהחוויה עצמה היא רק ההתחלה. מה שנותר ממנה, מה שמעצב אותנו ומגדיר את סיפור חיינו, הוא מה שאנו זוכרים ממנה. הזיכרון הוא החוט המקשר בין העבר, ההווה והעתיד שלנו. הוא האריג ממנו טוויה זהותנו האישית, הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. פגשתי אנשים שזיכרונם היה חד כתער, מסוגלים לדקלם שושלות יוחסין של כפר שלם או לשחזר בדייקנות שיחות מלפני עשורים. פגשתי גם תרבויות שלמות שנשענו על מסורת שבעל פה, שבה הזיכרון הקולקטיבי, המועבר מדור לדור בשירה, בסיפור ובטקס, היה עמוד התווך של קיומן. ראיתי כיצד אובדן זיכרון, אישי או קולקטיבי, כמוהו כאובדן חלק מהנשמה, כניתוק מהשורשים המזינים את חיינו. והבנתי – הזיכרון אינו רק פונקציה קוגניטיבית שימושית לזכירת רשימת קניות או פגישות עבודה. הוא הרבה יותר מזה. הוא המפתח לאוצרות הפנימיים שלנו, השער אל מעמקי התודעה, והמצפן המנחה אותנו במבוך הקיום.

• קטגוריה: אוטוביוגרפיות חלופיות