ארנסט קסירר

לחיות עם קסירר פירושו להביט בשתי פניה של האנושות בו-זמנית, מבלי למצמץ. הפנים המאירות של היצירה, התבונה, החמלה והשאיפה אל הנשגב, והפנים האפלות, המעוותות, של ההרס, הטירוף, השנאה והאינסטינקט השבטי. הוא הכריח אותי להחזיק את שני הקטבים הללו במחשבתי, לא לברוח אל ציניות קלה, ולא אל אופטימיות נאיבית. הוא לימד אותי את הריקוד המסוכן שבין התקווה לייאוש. המושג המרכזי שלו, "החיה הסימבולית", הפך עבורי ממטבע לשון פילוסופי למפתח קיומי. הבנתי שהמפה הסמלית שאנו מציירים לעצמנו – המורכבת מהשפה שלנו, מהסיפורים שלנו, מהערכים שלנו – אינה השטח האמיתי. היא תמיד תרגום, תמיד פישוט, תמיד פרשנות. השטח האמיתי, המציאות הגולמית, הוא כאוטי, אדיש, חסר פשר. אך המפה, על אף כל פגמיה, היא כל מה שיש לנו. היא הכלי היחיד שלנו כדי לנווט בשטח הזה. בלעדיה, אנו אבודים, נסחפים בזרם חסר כיוון של תחושות ודחפים. והשאלה הגדולה, כך לימד אותי קסירר, אינה אם המפה "נכונה" במובן המוחלט, אלא אם היא מפה טובה. האם היא מפה שעוזרת לנו לחיות יחד? האם היא מפה שמכבדת את המורכבות של השטח, או מפה שמנסה למחוק אותה? האם היא מפה שמראה לנו דרכים, או מפה שמציירת רק חומות?

• קטגוריה: אוטוביוגרפיות חלופיות