יהושוע דויד סטון

סטון, הפסיכולוג, ראה סביבו אנשים טובעים. הוא ראה נשמות אבודות, מבולבלות, כמהות למשמעות אך חסרות כלים לנווט בים הסוער של החיים המודרניים. המורים המזרחיים דיברו בחידות, הגורואים דרשו התמסרות טוטאלית, והפסיכולוגיה המערבית, במקרה הטוב, יכלה לסדר מחדש את הכיסאות על סיפון הטיטאניק השוקעת. סטון אמר: "די. בואו נעשה סדר". הוא האמין שאם רק יצליח למפות את השטח, לצייר את שבילי העפר ואת הדרכים הראשיות, לסמן את המלכודות ואת נקודות התצפית, הוא יוכל להעניק לאנשים את הביטחון לצאת למסע. הרשימות שלו לא היו המטרה; הן היו המצוף שהושלך לאדם הטובע. הן היו הדרך שלו לומר: "אתה לא לבד. אתה לא משוגע. יש כאן היגיון, יש כאן מבנה, והנה המפה". במובן הזה, סטון היה המתרגם הגדול. הוא היה איש הגבול, שחי על קו התפר שבין שתי תרבויות זרות זו לזו. מצד אחד, עולם המיסטיקה והאזוטריקה, עם השפה הפיוטית והמעורפלת שלו, עם המאסטרים הטיבטיים וההיררכיות השמימיות. מצד שני, עולם הפסיכולוגיה המערבית, עם האובססיה שלו לאבחון, לקטגוריזציה ולפתרונות מבוססי-פרוטוקול. סטון לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית כמעט לתרגם בין שני העולמות הללו.

• קטגוריה: אוטוביוגרפיות חלופיות