א.

המסע של הארכיאולוג אל עצמו

מדען, צייד אוצרות, שוליית הקוסם,

פסיכולוג מעמקים ובלש מטאפיסי

1.

הארכיאולוג מזמין אותנו לצאת להרפתקה, שהיא גם מסע חניכה מקודש, לבלוש אחר תעלומה מרתקת ולבוא במגע עם עולם על-חושי, מאגי, ססגוני, מלא ישויות קסומות ומסוכנות. מעל הכל, הוא מגלה לנו כמה העבר, שאותו חשבנו ל'מת', הוא תוסס ומלא חיים.

כך, בסרט, 'לילה במוזיאון'. בחצות לילה, כמו באגדה, הכל מתעורר לחיים; כל החפצים, בעלי החיים המפוחלצים, הפסלים, החנוטים, הדגמים הזעירים, וכל שאר העתיקות, מתעוררים לפתע מתרדמתם. תחילה, זו מטאפורה נפלאה לכך שהעבר בהחלט נוכח וחי בהווה. לזה שיש לו עינים לראות, 'הכל מלא נשמה'. הוא מסיח את סיפורו וממשיך להפגין את נוכחותו.

גם שומר הלילה במוזיאון הזה הוא סוג של ארכיאולוג. עליו ללמוד לתקשר עם היצורים החיים האלו, השייכים כביכול לזמן אחר. דומה, שהם פלשו לתוך הזמן שלו. למעשה, הזמן עצמו הוא אשליה. ברגע שנפער 'סדק' בין הממדים השונים, הכל מקבל מחדש את חיותו. כעת, כמובן, אלו שהיו מסוכנים בעבר עלולים לחדש גם את כוחם להרע ויש ללמוד להתגונן מהם.

הארכיאולוג שלנו, כארכיטיפ של העצמי, אינו עוסק בדברים שהם ברומו של עולם עבור הארכיאולוג הרגיל כגון, תיארוך, שחזור ושימור. התיארוך הפחמני והמיון הקטלוגי המייגע מענין את הסבתא שלו. הוא לא מלומד רגיל. הוא שייך ל'מציאות האחרת' ונוטל בה חלק פעיל. בשבילו, העבר מרתק כי הוא מלא חיים ונוכח 'כאן ועכשיו'. הוא מעורב לגמרי בתוך ההווה. הדמויות של המיתולוגיה אינן יצירת הדמיון, הן חיות וקיימות.

הזמן הוא רב ממדי. אם לומר את האמת בפה מלא, אף אחד לא מת. בכך, הארכיאולוג הזה מזכיר לנו את נצח הנשמות, החוזרות להתגלגל, כמו גם את קיומם של עולמות מקבילים, נסתרים, שאפשר להציץ בהם מאחורי הפרגוד או לבקר בהם. כמובן, לא פעם הם פולשים אלינו מתוך משגה או כוונת זדון.

הארכיאולוג הוא סוג של פסיכולוג ובלש מטאפיסי – הוא חוקר תעלומות הקשורות בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות המין האנושי, ביצירות הילדות שלו. לדידו של הארכיאולוג שלנו, המיתולוגיה לא מתה כלל. אמנם, היא קבורה ומוסתרת במקומות שכוחי אל, בחפצים עתיקים, שונים ומשונים. תכופות, היא מוצנעת במקומות גלויים לעיני כל, מתחת לאפך, ודוקא משום כך, יש קושי אמיתי להבחין בה. אתה נדרש לאמץ 'זווית ראיה' בלתי שגרתית. חפצים אלו נושאים עמם לא רק ידע אלא גם עוצמה. הם משמרים בתוכם את אותה 'מאנה' – כח מאגי, שהיוצרים שלהם הפיחו בהם.

לדוגמה, 'ארון הברית', שעמו הסתובבו בני ישראל במדבר, מסוגל עדיין לחולל ניסים ולקטול נפשות. בכל החרבות המכושפות מפעמת רוח לחימה בצליל דק, כבוש ומסתורי. לא פעם, הן מסוגלות להילחם על דעת עצמן. כבר הסמוראים חשבו שהחרב סופגת את הנפש של אלו שהיא קטלה. מעט מעט היא מקבלת תודעה יחודית משלה, שתלויה בטיבם של הלוחמים שהחזיקו בה ובאלו שהיא הטיפה את דמם. כל המקדשים העתיקים מלאים סודות ורוחשים חיים. הם לא נבלעו בתהום הנשיה.

2.

תכופות, נחשפים סודות מסוכנים מדי, שהיה עדיף להשאירם גנוזים לעד בחביון מערה או קבר נשכח, תת-קרקעי. לא פעם, דומה ארכיאולוג לאותה פנדורה סקרנית וקלת דעת מן האגדה היוונית, שפתחה תיבה שהיתה מלאה בכל המחלות והיסורים עלי אדמות. יש תיבות שאסור לפתוח. יש סודות שעדיף לשמור אותם בגניזה, שכן אתה מסתכן לפעור 'סדק בזמן' או לגרום ל'קרע בין ממדי' ולהביא אל העולם ישויות שאול וכוחות מרושעים, שהיו רדומים אלפי שנים בתוך קברותיהם.

בכל ארכיאולוג ראוי לשמו בוער יצר עז לחשוף את הסודות האלו. עם השנים, ככל שהוא נעשה מנוסה ובוגר יותר בנפשו, הוא מטפח סוג מיוחד במינו של ענוה וחוש אחריות. הוא מבין שהוא מסכן לא רק את עצמו. הוא עלול לשחרר כוחות איומים ביותר לתוך העולם. בעל כורחו הוא לומד, שיש לכבד את ה'גבול' שהזמן עצמו כופה בין החיים לבין המתים, בין העבר לבין ההווה והעתיד, בין המימד הזה ל'עולמות מקבילים'.

אחד הסודות על כוחו המיוחד של ד"ר אינדיאנה גו'נס הוא הידיעה להעריך נכונה את כושר ההכלה שלו. ממש כמו משה רבינו, הוא יודע להליט פניו מול הסנה הבוער. הוא יודע מתי לא להסתכל בדברים, שלא נועדו לעיני אנוש. כך, כאשר ארון הברית נפתח, כולם מסתכלים, אך ג'ונס יודע שכל המסתכל בשכינה, השכינה משיבה לו מבט וזה מבט שבן אנוש אינו מסוגל לעמוד בו. בצד העזות הבלתי רגילה שלו הוא יודע מתי עליו להישמר מפני כוחות גדולים ממנו. האחרים, נופלים קורבן מפאת הבורות שלהם, ויותר מזה, הגאוה היתרה שבהם, שאינה מבחינה בשום גבולות. ג'ונס מקבל באהבה וכבוד את הגבול שהאנושיות שמה לו ולכן הוא מצליח לצאת חי ממצבים רבים, שאחרים לא הצליחו לעשות זאת.

וכך, מגיע הארכיאולוג לעמוד מול השכינה, מול קדושה שהיא אש בוערת. הוא חניך של מיסטריה, ממש כמו חוקרים שונים שהפכו להיות חלק מאותו פולחן ועבודה שאמנית שבאו לחקור. הוא נעשה תלמיד ועובר התקדשות באותה חכמה אלוהית שחשף. הוא מלמד אותנו להתחבר לאור והוא גם מזהיר אותנו משימוש לא נכון בכוח או חשיפה לא בשלה אליו.

אנו לומדים ענוה בפני עוצמות גדולות מהכלי שלנו להכיל. אנו לומדים שהכח הרוחני האלוהי הוא ממשי. על כל עמוד חשמל במתח גבוה יש אזהרה שלא לגעת כדי שלא להתחשמל למוות.

אולי הוא לא יודע זאת, אך אינדיאנה ג'ונס הוא חניך אמיתי של מיסטריות עתיקות. הוא נפגש פנים אל פנים עם כוחות פעילים וישויות אדירות עוצמה – לא עם היסטוריה מתה. הוא לא נלכד בהיפנוט שהם מסוגלים להטיל על הזולת. באופן זה, הוא מהווה את התגלמות האני הבריא, הארצי, המסוגל לצלול לתוך נבכי עצמו ולצאת מזה בשלום. הוא לא נלכד בעוצמה של הארכיטיפים אלא לומד לזהות נכון את המוגבלות שלהם.

יונג הזהיר אותנו שלא להילכד בעוצמה המפנטת של הארכיטיפים. תהליך האינדיודואציה הוא הדיאלוג שהאני המודע מפתח עם התת מודע הקולקטיבי שלו. הארכיאולוג הוא מי שבא במגע ישיר עם התת מודע הקולטיבי כאשר הוא חוקר את העבר הקדום של המין האנושי. הוא מעלה מן הנשייה לא רק פריטים היפים למוזיאון – הוא מעורר מתרדמתם כוחות כמוסים עתיקים של מפלצות, אלים, ושדים גדולים, שהם כולם חלק בלתי נפרד מן העבר האנושי.

הציפוי שהתרבות מרחה עלינו הוא דק, כפי שאמר גתה. מתחת, מצוי איש מערות, בן שבט קדום, שאמן, צלבן או חוצן. ותמיד מתגלה שהעבר רלוונטי להווה ואין חכמה שאין בה סכנה. מעל הכל, כל תעלומה עתיקה היא גם מבחן לאומץ, יושרה וחוש מוסרי. היא דורשת מן הארכיאולוג כח אבחנה להבדיל בין הטוב והרע.

בסופו של דבר, הוא לוחם. הוא לוחם ברע בכך שהוא מפזר את הבערות אך גם בכך שהוא נאבק בדרקונים ומפלצות. יש דברים שמן הראוי לחשוף. יש דברים שיש להשאירם קבורים לעד. ותמיד יש כאלו שחפצים באותו ידע ועוצמה כדי לעשות בו שימוש לא ראוי. הארכיאולוג נאלץ להילחם גם בהם. ג'ונס נאלץ להאבק בגרמנים שרוצים את ארון הברית כדי לנצלו למלחמה או ברוסים שרוצים גם הם כח. גם הרעים מתענינים במיתולוגיה כמשהו חי, אך רק כדי למצוא בחפצי העוצמה והדיע כלי שרת להשגת מטרותיהם הנפשעות.