פרק ראשון

הבלש המודרני

גיבור תרבות ארכיטיפי, גאון מופרע,

צייד, פסיכולוג, כומר וידוי ו'מגרש שדים'

"אני אוהב את החיים לא משום שהם יפים. היופי הוא רק לבוש המכסה על המעמקים. אהבתי נאמנה יותר. אני אוהב חיים מעורטלים, אני מוצא יופי אף בכיעורם."

יוג'ין אוניל.

1.

הבלש הוא גיבור מודרני מיסודו. הוא אינו דומה לאף דמות שהכרנו במיתולוגיה העתיקה. אין לו כוחות-על – רק חושים מפותחים כמו היה טורף המתחקה על הטרף. אכן, אם הוא מזכיר מישהו מן התקופה הקדומה, הריהו דומה לצייד השבט. הוא אינו צד לשם מחייה אלא כדי להגן על שבטו מחיות טרף מסוכנות, שהחלו לראות בבני האדם סוג של מזון או יצאו מדעתן. עליו לעלות על עקבותיהן וללכוד אותן, שלא ימשיכו להטיל חיתתן על בני הקהילה.

אך אין די בחושים מחודדים כדי להיות צייד דגול. עליך לדעת על החיה כל מה שרק אפשר לדעת על מנת להיכנס לראשה ולנחש את מהלכיה. הבלש הוא גאון הדדקוציה וההיסק השכלי. הוא לומד דבר מתוך דבר במיומנות של לוגיקן ומתמטיקאי. הוא מדען לכל דבר, שתחום חקירתו דומה לזה של המומחה למחלות ויראליות. עליו למצוא את החיידקים האלימים האחראיים למחלות של החברה האנושית ולכלוא אותם כחוק בתוך מבחנה חתומה.

אמנם, הוא שליח החוק, אך הוא אינו דומה לאנשי החוק שפעלו בחברות העתיקות. פעם, כדי לתפוס פושע היית עשוי להפיל פור בכוונה להניח לאלים להצביע על האשם. כדי לברר עם מי הצדק הנחת את התובע והנתבע להילחם ביניהם. מן הסתם, המנצח הוא גם הצודק.

בימי הביניים, כדי לחשוף מכשפה מדופלמת היית מייסר אותה על גלגל העינויים כמעט עד צאת נשמתה. אחת מן השתיים, או שהיא מודה באשמה או שאינה מודה. אם היא מודה, הרי שעשית את שלך. אך אם אינה מודה, קרוב לודאי, שהשטן, 'הבוס' שלה, עזר לה נפשית לעמוד בעינוי הבלתי נסבל. משמע, שוב הוכחת את אשמתה ואתה חופשי לעלותה על המוקד לעיני קהל המאמינים הקדוש, שהופיע למסיבת השריפה הפומבית, נפעם מגדולת הכנסיה והצדק הקוסמי.

החוק המודרני חידש לנו חידוש נפלא, שאינו מובן כלל מאליו: אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו! איש החוק חייב להביא ראיות לכך שמן הראוי להעמיד לדין את החשוד שלו. ומכאן גם תבין, שאסור לו ליטול את החוק לידיו ולעשות בעצמו משפט צדק באותו אדם. החברה משלמת לו לעשות את עבודתו, לעלות על עקבותיו של פושע ולסייע לכוחות המשטרה ללכוד אותו. בכל השאר מטפלות רשויות אחרות, שאסור לו לפלוש לתחומן. החידוש הזה הציל אינספור אזרחים חפים מפשע מלהפוך קורבנות של 'מערכת הצדק', שאמורה להגן עליהם... בעודו משחרר לחופשי חלק מן הפושעים, שהיה להם עורך דין ממולח דיו למצוא עבורם פרצה בחוק.

הבלש כאיש החוק שייך לארכיטיפ הצדק, שכולנו נושאים בתוכנו כמצפון וחוש מוסרי. האנרגיה הארכיטיפית הזו רגישה מאין כמוה לעוול וחשה צורך עמוק לשמר את האיזון הקוסמי שבין 'החטא' ל'עונשו'. היא חפצה להגן על החפים מפשע ולהציל אותם מכל רע. היא מתעבת את הניצול, הטפילות, הזלזול בחיי הזולת. היא מזדהה בקלות עם הסובל על לא עוול בכפו ומוכנה להקרבה עצמית כדי להצילו.

הבלש המודרני נפעל מאנרגיה זו המוצאת בו את אחד מנושאי כליה הנאמנים, אביר שהתגייס לערוך את מלחמותיה בסדרה שלמה של אנשי בליעל ושדים מן השאול כדי לשמור על חיי חברה תקינים.

הפעם, הלוחם שלנו אינו מצויד בחרב אקסליבר – הוא מצויד בלמדנות וגאוניות שכלית, שלא פעם מתגלה כיעילה לא פחות מכח מאגי. הוא אינו מאמין שהצדק הקוסמי יעשה את מלאכתו בכוחות עצמו. תכופות, הוא אתאיסט, שאינו מאמין בהשגחה עליונה. הוא מאמין בכח המדע, ברציונליות ובאחריות אישית להתמודד עם המציאות הזו, החדורה אלימות. הוא חושב שהשכל לבדו יכול להתיר את כל התעלומות.

מעל הכל, הוא רוצה לראות נכוחה – לחשוף את האמת כהוויתה, תהיה אשר תהיה, ללא משוא פנים.

הפשע כמו כל חולי נפשי, שומרים על כוחם בעיקר על-ידי השקר והעקמומיות – 'הסוד'. וכי בחינם מכונה העולם הזה 'עולם השקר'? הוא מלא הונאה ואחיזות עיניים, משחקי הישרדות של טורף-נטרף, כאשר שני הצדדים משתמשים במערכות הסוואה מתוחכמות.

תפקידו של הבלש לראות מעבר למסך הערפל והולכת השולל. אם עוצמתו הרוחנית של אדם נמדדת ב'יכולת לשאת באמת', כפי שהציע הפילוסוף ניטשה, הרי שהבלש שלנו הוא איש של עוצמה. הוא מקדיש את חייו לחקר האמת ותהיה איומה ככל שתהיה. הוא לא מוכן להניח לעולם הזה להוליך אותו שולל. הוא חותר אל האמת בעוז נפש ותושיה בלתי רגילה. הוא חייב לדעת את האמת, ויהי מה. אך בשונה מאנשי אמת של הדורות הקודמים הוא סבור שהאמת אינה מצויה מעבר למציאות הזו, באיזה מימד שמיימי, הידוע רק לרואי הנסתר, הקוסמים והקדושים.

הוא חפץ להיות מפוכח עד קצה גבול האפשר, וזה אומר, שעליו להיפטר בתוך עצמו מכל נטייה ל'הכחשת המציאות' – אמונות תפלות, דעות קדומות, היסחי דעת... ודחף מובהק לקפוץ למסקנות חפוזות כדי לחמוק מן המתח הנפשי המופיע ב'חלל הריק' של חוסר הידיעה.

אולי אחרים חשים שעדיף להם להסיח את הדעת מהכיעור של המציאות הזו, מהזוועה שמתחוללת בה, אך הבלש המיומן שלנו מעדיף להתעמת איתה פנים אל פנים. הוא חש שאם מניחים לו לשקר לבצע את זממו, הוא מסכן את העולם. הדרך היחידה להינצל ממנו, היא לחשוף אותו ערום וערייה. הדרך היחידה להילחם במפלצות אינה לברוח מהן אלא לגרור אותן אל האור.

אולי על פניו, הבלש המודרני שלנו נראה מנוכר וחסר כישורים חברתיים. אולי הוא אפילו בז ומתעב את בני האדם על שקריהם הרבים. אך אם כך, מדוע הוא מוכן למסור את נפשו כדי להצילם? הוא מפתה אותנו להאמין שהוא עושה זאת משום שהוא מחפש אתגר לשכלו המבריק. הוא אוהב לפצח חידות ותשבצים ולשחק שחמט. אך מדוע הוא משחק שחמט דוקא עם פושעים מסוכנים, ולא פעם... עם מלאך המוות בכבודו ובעצמו?

כמדומני שתי סיבות עיקריות לכך. האחת, מתחת לקור הרוח והניכור שלו הוא רדוף חרדת מוות בעצמו. ייתכן שהוא מדחיק זאת, אך הוא מזדהה עם הקורבן ומנסה להצילו כמי שמנסה להציל את עצמו. השניה, אולי פחות דרמטית אך לא פחות חשובה. יש יופי המונח במעמקים, הידוע לאלו שהם נועזים דיים לרדת אל מתחת לפני השטח. שלא מדעת, הוא מזדהה עם דבריו של המחזאי האמריקאי יוג'ין יוניל: הוא אוהב את החיים לא משום שהם יפים. הוא אוהב חיים מעורטלים. הוא מוצא יופי אף בכיעורם.

תכופות, אתה מצלם דבר מה מכוער אך הרזולוזציה הגבוהה מציגה לנגד עיניך את אותו מראה באיכות אסתטית מדהימה. בכל מקרה, אפילו מדובר במשהו מכוער בעליל לחוש הרגיל, עמוק 'מתחת לעור' השכל מבחין בסדר סמוי, נפלא, שמפעים את דעתך.

הבלש המודרני משוטט, איפוא, כצייד בסמטאות הפשע וחדר המתים, במוחותיהם המסויטים של פושעים חולי נפש, כדי לומר לנו שאפילו בגיא הצלמוות הזה מופיע סדר והגיון פנימי. העולם אינו כאוס חסר משמעות, שרירותי, נטול חוק וסדר. לא פחות מכפי שהוא מסייע לנו ללכוד את הפושע, המאיים על הסדר החברתי, הוא מסייע לנו לשמור על האמון שלנו בסדר הקוסמי, בצדק האלוהי ובאינטליגנציה יצירתית הנוכחת בכל... אפילו בגיהנום.

2.

המצאתו של הבלש המודרני כגיבור תרבות מיוחסת לאדגר אלן פו, המשורר והסופר האמריקאי, ששילב בצורה מקורית משלו בין קרימינולוגיה, תעלומות פשע ופילוסופיה קיומית מיוחדת, רומנטית ואפלה, ורקח מהן ז'אנר ספרותי ואמנותי חדש.

הבלש שלו, דופן, הוא הראשון שהשתמש בשיטות חקירה יוצאות דופן, שבעזרתן הצליח ללכוד פושעים ולפענח תעלומות שהמשטרה לא הצליחה למצוא בהן את ידיה ואת רגליה. הוא חי בשולי החברה ויוצא לשוטט ברחובות רק בחצות לילה. כאשר עליו לפענח תעלומה הוא מתבודד בתוך חדרו כמו בתוך מערת עטלף. העיר הגדולה, על המולתה ובדידותה המנוכרת, משמשים רקע לפעילותו של הבלש המשונה שלנו, שהיא באחת חיונית, ביזארית, מפחידה, ומעוררת השראה בגאוניותה.

דופן הוא כביכול 'גלוי עיניים', הרואה יותר מאחרים, אך רק מכיוון שחושיו הרגילים מונחים על ידי מוח רב עוצמה, דק אבחנה, בעל כח היקש יוצא דופן. הוא מבחין בדברים שאחרים לא מבחינים בהם דווקא מכיוון שהוא אינו מסתכל בהם ישירות אלא מזווית העין. לדעתו, על מנת להבחין בתמונה הגדולה יש לעמם את הפרטים ולסקור את הכל כמו ממעוף הצפור.

המשורר והסופר חד-העין, השנון והמבריק, היה בין המבשרים של תורת הכאוס המודרנית. אחת המסקנות הנובעות מתורה זו היא, שאפשר להגיע למורכבות פנטסטית ממספר רכיבים צנוע להפליא כפי שאפשר לצמצם את התסבוכת הגדולה, הנדמית במבט ראשון כאוטית לחלוטין, למשוואה פשוטה.

דופן מפיק הנאה מכוחו להתבונן בסיבתיות המוחלטת של הלוגוס המתוחה על פני כל המציאות. אין כאן חריגים. הכל לוגי, אמפירי. בכך, דוקא אדגר אלן פו הרומנטיקן היה גם מדען ממדרגה ראשונה, שנטה להסביר את תחום המופלא על ידי המנגנון הסיבתי הפשוט. 'המופלא' מופיע כל אימת שאין די עובדות מוצקות להסבירו. הוא מופיע בפער שבין החשיבה הרגילה לנתוני ההתנסות הישירה. למעשה, הטבע הפשוט יכול להסביר בקלות את המופלא כאשר אתה קולט בצורה מדויקת את פרטי המידע החסרים. המופלא הוא רק 'החוליה החסרה' לך בסיפור המלא, שהתרחש במציאות שאולי אינה נדושה אך גם אינה מאגית.

ספרות הבלשים לדורותיה ירשה מהבלש של פו את האקסצנטריות שלו, את מוחו המבריק, את גישתו המדעית בעלת הפאתוס הרומנטי, ואת הסוציופתיות שלו. לצערנו, הירושה הזו כוללת גם את הטרגיות האישית בחייו של אדגר אלן פו עצמו, שאבד את כל אהובותיו למוות אכזרי.