דרך היופי - סיפור מטאפיסי על מחול, מין והארה

התחשמלות

ברגע שראיתי את מאיה לראשונה, היא חדרה בי בבת אחת, כמו התחשמלות פתאומית. הפנים, התנועה האלגנטית, העינים הגדולות, הבהירות. הזמן לא חל עלי כלל. בהרף עין אחד הכרתי אותה, ידעתי עליה דברים רבים. יכולתי לחוש ברכות שבה, במורכבות, במופנמות, וגם בהעזה ובתוקף שבה. היא כבשה בתוכה עוצמה רגשית גדולה שבאה לידי ביטוי רק בתנועות החטופות שלה ובמבט. שפתיה היו בעלות חיטוב חושני מעט ומלאות שחוק. זה היה מוזר למדי לראות עד כמה שפתיים יכולות להכיל שחוק, התמקיינות דקה, העומדת כמו במנותק משאר הפנים. כשהייתי מתבונן בפה שלה לא יכולתי שלא לחייך ולרצות לנשקה כפי שמנשקים ילד אהוב ושובב, מלא חן.

היא חלפה על פני ליד הקופה של האקדמון, מותירה אותי מסוחרר, בלב הולם, פני סמוקות ולוהטות. דומה היה שהכרתיה מזמן, שלבי אהב אותה הרבה קודם לכן. מאיה נפתחה אלי רק עם הזמן. לקח לה זמן לזהות אותי, לתת בי אמון כה בלתי מסוייג כפי שאני נתתי בה, להתמסר אלי בלהיטות שאני חשתי כלפיה מיד. כשזה קרה לה, אני עצמי הופתעתי מכמויות הרגש שבחורה זו הכילה. העוצמה הרגשית שלה עלתה אפילו על זו שלי. היא הייתה נועזת ממני והאהבה שלה נטלה אותה למחוזות רחוקים, נדירים, שאפילו אני לא הגעתי אליהם.

בעצם, עם השנים, הפכנו כה קרובים שכבר היה קשה לזהות איזה גילוי שייך למי. היא יכלה לומר לי דברים שכמו המשיכו קו מחשבה מסוים שהיה לי יום או יומיים לפני כן, מבלי ששמעה ממני מילה על כך. לפעמים הייתי חושב על חוויה מסוימת שהייתי חפץ לעבור והיא הייתה מתנסה בה זמן מה אחר-כך. פניה שלה החלו להשתקף בפני אך גם בפניה שלה הייתי רואה לפעמים את פני שלי, שומע בקולה נימות שהזכירו לי את נימת הקול שלי. הגבולות הפכו כה דקים שהפכנו כמעט ישות אחת; ישות שבאיכותה, בחכמתה ובאושר שלה עלתה על סכום המרכיבים שלה.

מעולם לא התאהבתי או נקשרתי לאדם או לדבר כלשהו 'עם הזמן'. לא הייתי מסוגל כמעט להבין את האפשרות הזו. עבורי, המגע הראשון, הצליל והמראה כפי שחדרו בי במפגש הראשון, היו גורליים. הייתי מזהה מיד למה אפשר לצפות מהקשר. במרבית המקרים, האינטואיציה הראשונית הזו הייתה מאוד מדויקת והוכיחה את עצמה. זה יצר בעיה רצינית ביחס שלי לחיזור. לא האמנתי בדברים שמתפתחים עם הזמן, רק בדברים שיוצאים מהכוח אל הפועל, מהפנים אל החוץ. היה נדמה לי שכולם כמוני, ולכן בחורה שלא התאהבה בי מיד אינה יכולה לאהוב אותי, כפי שאני מעולם לא הצלחתי לאהוב את מי שלא אהבתי מיד.

מאיה הייתה הראשונה שהוכיחה לי, שאפשר להיפתח לאהבה לאט לאט ולהגיע לעוצמות גבוהות, שחשבתי שאין סיכוי להגיע אליהן אם אינן קיימות מהתחלה.

ברגע שראיתיה, ידעתי כבר שהלב שלי יכול להיפתח אליה בעוצמה מדהימה, מפחידה. זו היתה ראייה מידית, נכונה לחלוטין, של מה שעתיד היה להתרחש בינינו בשנים הבאות. אך האם יכולתי לנחש את כל הדקויות הנפלאות שיתפתחו בינינו? האם יכולתי לנחש את אותה איכות מסתורית, חד פעמית, של רגעי הקסם שעתידים להתחולל בינינו? הראיה שלי חדרה אל המהות, אך ראיית מהות היא ראיה כללית, היא לא מסוגלת לצייר פרטים מדויקים. האינטואיציה מזהה אולי עוצמות אפשריות, 'פוטנציאלים', אך היא אינה מסוגלת לנחש את המימוש הקונקרטי המדויק שלהן.

לא יכולתי לשער למשל את מגע גופה. המגע הממשי של גופה הערום בגופי ניחן בדקויות שאף אינטואיציה, השערה שבלב או פנטסיה מינית לא יכלו לנחש. צמאון הנפש ותשוקת הגוף נכרכו יחד כשני נחשים על מטה הקוסמים, סמל האנרגיה המרפאה, המביאה הארה. ללטף אותה, לחוש את הקרינה המיוחדת והטעם של כל איבר בגופה, את העונג העצום שבחדירה אל תוכה; והתשוקה האימתנית להיות בתוכה כולי, בכל גופי, בכל הוויתי. דומה שכמיהת הלב הייתה אל איזו התמזגות שהגוף ניסה לממשה, אך היה מגושם מדי עבורה.

ערב אחד, תשוקת הלב הזו, העצומה, להיות כולי בתוכה הטילה אותי לתוך סחרור, כמו נפלתי לתהום או יצאתי מגופי. לרגע ארוך פשוט התעלפתי. מאיה נבהלה מאוד, ושבועות רבים לאחר מכן ליווה אותה הפחד הזה כאשר התעלסנו. היא הצליחה להתגבר על הפחד אחרי שהתלוצצנו הרבה על האפשרויות של 'מות נשיקה'. להתעלף או למות תוך כדי מעשה אהבה לא נראה לנו לפתע אפשרות כה רחוקה או מוזרה. אפילו תיכננו למות כך ביחד, כאשר יימאס לנו להישאר בעולם הזה.

היא הייתה מחברת כתבות עיתון דמיוניות ומשעשעות אחרי שימצאו את גופותינו וניסחה כותרות כמו: "זוג תל-אביבי הלך לעולמו במהלך אורגזמה", או "זוג תל אביבי התאבד בקפיצה אל תוך אקסטזה מינית פנאטית". הכתבה הייתה משהו בנוסח: "זה הבוקר התקבלה הודעה במשטרת מחוז הירקון שמדירת הזוג לירז נשמעו קולות גניחה עמוקים שלאחריהם נשמע קול רעם, הבליח ברק חשמלי אדיר ואחר כך השתררה דממה משגעת. לשוטרים שפרצו לדירה התגלה מראה מדהים. זוג ערום, מחובר בתנוחה מינית מרתקת, כאשר עיניהם מזוגגות, שער ראשם סמור ועל שפתיהם חיוך הנאה מטופש. זה הזוג החמישי השנה שהתאבד על ידי משגל. בעקבות האירוע, פרופסור זיקפין בר מוחא מ'המכון לחקר האורגזמה' הזהיר שוב את קהל המשתגלים לא להתרגש יותר מדי מ'האקט הסקסואלי', כפי שהתבטא בדרכו הייקית הטיפוסית." היא הייתה מסוגלת להמשיך ב'כתבה' שלה שעה ארוכה, בעוד שנינו מתגלגלים מצחוק אדיר.

חודשיים אחר כך ראינו ביחד את הסרט הדרום-אמריקאי, 'מים בשוקולד'. סצינה אחת עוררה בי התרגשות עמוקה. אחרי שנים רבות של נפתולים וריחוק, זוג האוהבים בסרט זוכה לממש את האהבה ביניהם. הם מתפשטים ומתחילים להתעלס בהרבה יופי ועדנה וזה נפלא מאוד, ממש כפי ששיערו. עבור הגבר זה אפילו נפלא מדי. נשמתו פורחת מתוך גופו והוא מת תוך כדי התעלסות. "הוא הצית את קופסת הגפרורים שלו בבת אחת"; הוא מיצה את כל חייו ברגע אחד של אקסטזה גדולה, צמאון נפש גדול.

כאשר בחנתי את עצמי, חשתי מעין רגש דק, נסתר, מעורפל אך ודאי, של קנאה. דומה שהוא זכה לממש משהו שאני נכספתי אליו בלא יודעין ולא הייתי מספיק נועז עבורו. זה היה מוזר. מעולם לא חשבתי שיש בתוכי משאלת מוות סמויה. ואולי לא היה מדובר במשאלת מוות אלא במשאלת חיים? אולי לא היה זה אלא אותו היצר, שתמיד דירבן אותי בכל מה שעשיתי, ללכת עד הסוף? האם הנפש שלי שקלה עכשיו אהבה עד הסוף? אך האם מוות הוא הסוף של כל אהבה עזה?

שאלתי את עצמי מדוע הדבר קרה דווקא לגבר ולא לאשה. אולי התשוקה הגברית, המכוונת החוצה, המבקשת להיבלע בתוך האהובה, הרבה יותר נוחה לצאת הנשמה מאשר התשוקה הנשית השואפת לקלוט, המתכנסת אל תוך עצמה, המכוונת לבלוע פנימה. אולי לא רק הזרע רוצה להיפלט; אולי בתוך דחף הפליטה רוצה הגבר לפלוט את נפשו, את כל החיות שיש בו, למסור את כל נפשו בתוך האהובה. כאשר הדחף הנפשי כה עז שהוא מתנתק מההקשר הגופני שלו, עשוי הגבר באמת ל'פלוט' את נפשו. גם אישה יכולה לכסוף אל אהובה עד כלות נפש, אך הנטיה הגופנית ההפוכה שלה יוצרת אצלה איזון, שהגבר כפי הנראה חסר אותו.

זמן מה אחר כך, מצאתי סיפור מופלא בתוך הספר 'יוגה ושיסטהא' שהיה קשור לחקירה הזו שלי, וערב אחד הקראתי אותו למאיה.

"בארץ מגדהא היה מלך ושמו ינדרדיומנה. אהליה הייתה אשתו. בקרבת הארמון חי עלם יפה תואר ובעל מוסר ירוד שנודע כינדרה. יום אחד המלכה האזינה לסיפור פיתויה של אהליה המפורסמת על ידי ינדרה מלך העולם הבא. כתוצאה מכך היא התאהבה בעלם ינדרה. אהליה נעשתה מטורפת מאהבה לינדרה, ובעזרת אחת ממשרתותיה הצליחה להביא אליה את העלם. מאז ואילך נהגו ינדרה ואהליה להיפגש בבית הסתרים, ולהתענג יחדיו.

אהליה אהבה את ינדרה כל כך, עד כי ראתה אותו בכל מקום. עצם המחשבה עליו גרמה לפניה לקרון. כאשר אהבתם התעצמה, יחסיהם נודעו בציבור ושמעם הגיע לאזני המלך. במאמץ לקטוע את היחסים הללו, המלך הזועם העניש את השניים באופנים שונים: הם הוטבלו במי קרח, הם טוגנו בשמן רותח, הם נקשרו לרגלי פיל, הם הולקאו.

ינדרה אמר למלך כשהוא צוחק: הו מלך, עבורי היקום כולו אינו אלא אהובתי. כך גם לאהליה, היקום כולו אינו אלא אהובה. איננו מושפעים מכל זה. הנני רק הכרה. הכרה לבדה היא הפרט. יכול אתה להעניש את הגוף, אך אינך יכול להעניש את ההכרה ואף לא לגרום בה לשינוי הקל ביותר. אם ההכרה ספוגה בדבר מה במלואה כל מה שקורה לגוף אינו משפיע עליה. ההכרה איננה מושפעת אפילו ממשאלות וקללות, כפי שאין קרניה של חיה קטנה יכולות להזיז הר המבוסס ביציבות. אין הגוף בורא את ההכרה. ההכרה היא זו שבוראת את הגוף. ההכרה לבדה היא הזרע לגוף; כאשר העץ מת, הזרע לא מת, אך כאשר הזרע נכחד, העץ מת עימו. אם הגוף נכחד, ההכרה יכולה לברוא לעצמה גופים חדשים"

מאיה הקשיבה רוב קשב, נאנחת בהשתוממות, פולטת לפעמים צחקוקים של הנאה או פחד. דומה שהסיפור הזה נגע גם בה בנקודה רגישה, אולי בפחד שלה לאבד אותי, אולי בפחד הכבוש בכולנו מפני המוות. הסתכלתי עליה באהבה ואחר המשכתי לקרוא.

"לאחר שנפטרו מן הגופים הללו, הם נולדו מחדש כחיות, ואחר כך כציפורים ולאחר מכן כזוג אנושי במשפחה קדושה. עד עצם היום הזה, מחמת אהבתם המוחלטת זה לזה, הם נולדים יחדיו כבעל ואשה. אפילו עצי היער נמלאו השראה והושפעו מן האהבה והמסירות העלאיים של בני הזוג".

"בפעם הבאה, רוצה שנהיה ציפורים?" לחשה אלי מאיה בילדותיות.

בכל פעם שרצתה להגיד דברים מאוד מרגשים ומיוחדים הייתה נכנסת לתוך הילדה שבה, בעלת הקול הדק והמצחיק, שהיה פולח את לבי בשעשוע גדול. לה זה העניק מרחק מסוים שעזר לה להתבטא.

"לא," אמרתי, "אני רוצה שנחזור כשבלולים."

"למה אתה רוצה שנהיה שבלולים ולא צפורים?" שאלה מאיה באותו נימת קול ילדותית.

"כי שבלולים," עניתי, "יודעים להתעלס שעות וימים שלמים ואילו אצל צפורים תוך רגע הכל נגמר."

"מתאים לך באמת להיות שבלול, רכיכה פרוקת רגל שכמוך!" צחוקה של מאיה היה צוהל, מלא גוונים, והפה שלה גהר על פי במתיקות נפלאה.

סיפרתי למאיה שמאז שקראתי סיפור זה לראשונה חשבתי לא פעם על אהליה וינדרה, במיוחד על ינדרה. הסיפור מציג אותו בהתחלה כ"עלם יפה תואר ובעל מוסר ירוד," שחי בקרבת הארמון. יכולתי לתאר לי אותו כמין בחור נאה, קל דעת ובעל תושיה, המסור כולו למרדף אחר חוויות, בעיקר מיניות, אמן הפיתוי והמשגלים החטופים. ברמה מסוימת אפילו יכולתי להזדהות איתו, אם כי סברתי שמטבעי הייתי אדם רציני ושאפתן מדי מכדי להיות נהנתן. אך עד שפגשתי את מאיה, חיי הרגשיים דמו במידה רבה לחייו. כמה משרתות חצר הצליח לפתות לפני שהמלכה הבחינה בו? אהליה המלכה הייתה ודאי ההישג המרשים ביותר ברשימת כיבושיו. האם הוא תיאר לעצמו את השינוי העומד להתחולל בו?

ומה באשר לאהליה? אנו שומעים שהיא התאהבה בינדרה בגלל סיפור מיתולוגי על אהבתו של אל בשם זה לבת אדם, בעלת שם זהה לשמה. האם הייתה זו סתם פנטסיה של מלכה משועממת, שאינה רווה נחת מבעלה, או אולי חשה אהליה את החיבור שלה למימד גבוה יותר, שהיא מהווה רק השתקפות שלו? ייתכן שההזדהות שלה עם אהליה שבסיפור הייתה כה עזה, שהיא הפכה עימה לאחד, ואחר חיפשה מישהו בשם ינדרה שיהפוך את סיפור חייה לסיפור הגורלי שקראה, שיעניק לחייה הרגילים מימד של משמעות עמוקה, אלוהית.

לפתע, קלטתי את הרצון שהסתתר בתוכה: היא רצתה להיות נאהבת אהבה מוחלטת, אהבתו של אל. היא רצתה להתמסר עד טירוף לאותו אל שלה, לא להניח לעצמה מאומה שאינו שייך לאהובה. ובדרך קצת מוזרה לשכל הרגיל, כמו מתוך משחק שמות, היא מימשה את הפנטסיה שלה, היא זכתה באהבה מוחלטת כזו.

וינדרה? הוא לא שמע את הסיפור ולא היה מוכן לקראתו כמוה, אך הוא נסחף כולו באהבה הכבירה הזו שהורעפה עליו מצד אהליה. הוא נפתח אליה בעוצמה דומה שמעולם לא חווה קודם לכן, שמעולם לא ידע כלל שהיא אפשרית. אותו בחור קל דעת מגיע במהירות מדהימה להישג שאפילו יוגים גדולים מתקשים להגיע אליו ברבבת שעות של מדיטציה עמוקה. הוא מגיע אל שיא הריכוז, עד שדבר לא קיים עבורו מלבד אוביקט ההתבוננות - אהליה.

כל העולם הופך להיות אהליה. כעת ניתן לענות אותו, לרסק את גופו וזה לא מצליח לזעזע את הכרתו, את מציאותו הפנימית. הוא צוחק למלך. יכולתי להרגיש שאין זה צחוק של זדון. אין לו כל עניין לפגוע במלך, אולי הוא אפילו מרחם עליו במידה מסוימת. הוא צוחק כי הוא מרגיש עד כמה הוא חופשי, עד כמה הוא חסון בתוך עצמו, עד כמה הוא מאושר ונצחי. האנרגיה העצומה של האהבה שמפעמת בו הודפת מעליו כל כאב וצער, כל פחד, כל מוות.

צחוקו של ינדרה היה רודף אותי לא פעם, כל אימת שהייתי מרגיש פחד אפילו מדקירת סיכה קטנה באצבעי. כל אימת שהיה מתגנב אלי חשש כלשהו להחמיץ את אהבתה של מאיה, לאבד אותה.

"הם הוטבלו במי קרח, הם טוגנו בשמן רותח, הם נקשרו לרגליו של פיל, הם הולקאו." המחזה האכזרי הזה עורר בי פחד סמוי שעד כה לא ידעתי שהוא מקנן בי. האם אהבה גדולה, שלא כדרך הטבע, מושכת עליה איזה זעם טמיר, אלימות שכוונתה להרוס את האיכות הנדירה הזו, האלוהית? מיהו זה שרוצה להשמידה בחרי אף כזה? נזכרתי באנבלי-לי, אהובתו ואשתו של אדגר אלן פו, שנפטרה בגיל צעיר ממחלת השחפת. פו התאבל עליה ברבים משיריו. באחד מהם כתב שאהבתם הנפלאה עוררה את קנאת המלאכים והם הרגו אותה.

קודם לכן, מעולם לא חשתי פחד אמיתי לאבד מישהו. גם כאשר הייתי מאוהב בבחורה, ידעתי שבמהרה תבוא מישהי אחרת שתחליף אותה בלבי. אבל את מאיה אהבתי בלב אחר, ששכן, כמו קרוב משפחה מטורף, בסתר המרתף של לבי קל-הדעת. אותו לב לא הכיר אהבות רבות, הוא הכיר רק אהבה אחת, מוחלטת, והמחשבה להחליף אותה במישהי אחרת לא עלתה מעולם על דעתו.

באותו ערב, באפלולית החדר, יכולתי לראות את עיניה של מאיה, גדולות, נוצצות, יפות יותר מכל דבר שראיתי בימי חיי. הן הביטו בעיני מתוך שקיפות כה גדולה, מתוך כזה ביטול של התענגות, שחשתי כיצד לבי נפתח אליה ללא גבול. יכולתי להבין את ינדרה, גם אני יכולתי לראות את העולם כולו בפניה של מאיה, בתוך עיניה. יכולתי להתבונן בה שעות ללא כל שעמום. אחר כך, הייתי חש כיצד פניה ספוגות בפני, כיצד הפכו פניה לפני. זו הייתה הרגשה ממשית ביותר ומדהימה. כאשר חייכתי, היה זה חיוכה של מאיה על שפתי, והלב היה מרטט מאחורי החיוך תחושות ורגשות שלא היו שייכים לי אלא לה. לפעמים לא היו אלו רק הפנים, אלא כמו כל גופה נספג בתוך גופי. כאשר תחושה זו נשמרה בהתעלסות, הייתי מאבד לגמרי את הגבולות, לא הייתי יודע כלל היכן אני נגמר והיא מתחילה, הייתי אחד איתה.

כל אימת שהדברים הפכו עמוקים וסוערים מכדי להכילם, הייתה למאיה דרך נעימה מאוד לעגן את עצמה ואת זולתה לאדמה. היא הייתה מושכת את תשומת לבי למשהו אחר, כפי שעושים לילד מתייפח ועקשן.

"ספר לי על השבלולים שלך," לחשה אלי מאיה.

אך הפעם היה קשה לה להסיח את דעתי. איך מתרחשת הספיגה הזו? איך הוויה אחרת יכולה להימהל בהוויה שלך עד כדי כך שאתה חש כאילו אתה אחד איתה? זה היה קורה לי אחרי חוויה של התבוננות חזקה במאיה, כאשר הלב היה מאוד פתוח והמחשבות היו משתתקות כמעט לחלוטין. דומה כאילו הלב, במבט המרוכז, היה מטיל איזה כישוף על השכל ומשתיק אותו לזמן מה. בתוך הריקנות הזו הייתה נותרת רק הפליאה הדקה ורגישות בלתי רגילה, נכונות לקלוט, לספוג, להפנים כל דבר, להזדהות איתו. הריק הזה של ההכרה היה הסוד של כל שטיפת מוח, כפי שהיה הסוד של היוגים הגדולים.

היוגים אומרים שרגע המוות שלך קובע את הגלגול הבא שלך. התודעה נוטה להזדהות עם הדבר האחרון שהיא רואה. בסיפור הודי אחר, המלך בהרתה מת כאשר כל תודעתו מרוכזת בעופר האיילים האהוב שלו. בגלגול הבא הוא הפך לצבי.

עלה בדעתי כי מה שקורה ברגע המוות הוא, שחוויה עזה של כאב, פחד, או אהבה גדולה, משתקת את היכולת לחשוב, להיאחז בגבולות האישיים המוכרים. התודעה סופגת איזה הלם חזק שמותיר אותה בערנות גבוהה, אך ללא כל דימוי ותחושת גבול. ברגע זה, כל מה שיחדור בה יעשה עליה רושם בל-ימחה, יתכנת ויעצב אותה מחדש. אך דבר כזה אינו חייב להתרחש ברגע המוות דוקא, זה יכול להתרחש בעקבות כל חוויה מספיק חזקה של ערנות גבוהה, נטולת מחשבה. זה יכול להתרחש כאשר אתה מסתכל בפנים אהובות או תוך כדי התעלסות מאוד עדינה, מאוד מתמסרת. אך האם אני רוצה הזדהות מוחלטת, האם אני רוצה 'להיות מאיה'?

לאט לאט שבה אלי היכולת להגיב לדבריה של מאיה.

"שבלולים, כן. היית מאמינה ששבלול יכול לשנות את המין שלו כרצונו, להיות פעם זכר ופעם נקבה? שני שבלולים נפגשים והם מחליטים בו במקום מי יהיה הזכר ומי תהיה הנקבה. מדהים, לא?"

"נחמד," צחקה מאיה, " באמת יהיה נחמד ל'דפוק' אותך פעם בתור נקבה."

"לא רק שבלולים מסוגלים לזה," המשכתי, "גם דגים וגם עצים וצמחים מסוימים מסוגלים לזה. מה שמייחד, כפי הנראה, את השבלולים הוא, שהם לא עושים זאת לצורך גיוון גנטי אלא לשם השעשוע שבדבר. כאשר בלהקת דגים אין כלל זכרים, יכולה נקבה אחת לשנות את מינה לזכר ולהפרות את שאר הנקבות, אך שבלולים מחליפים את מינם ללא כל מניע הישרדותי ברור."

"בעצם, כאשר אני חושבת על זה, גם אנחנו לא פעם מתנהגים כך," אמרה מאיה. "אתה יודע שיונג אמר שבכל גבר יש אישה ובכל אישה יש גבר, 'אנימוס' ו'אנימה'. אני מרגישה איך אני נעה לפעמים בין קטבים שונים, פעם אני יותר נשית ופעם אני יותר גברית. גם אצלך אני מבחינה מתי אתה יותר גברי ומתי יותר נשי. פעם אני רוצה שתחדור בי, אני רוצה לבלוע אותך בתוך גופי, אבל לפעמים אני רוצה לחדור בך, להיבלע בתוכך."

"בגלל זה את תוקעת לי את הלשון לתוך האוזן?"

"מה אני יכולה לעשות," לחשה מאיה בהיתול, "האוזן שלך נורא מגרה אותי."

"את יודעת דבר מוזר," אמרתי, "אני חושב שלא הייתי אישה באף גילגול וגם לעולם לא אהיה. זה נראה לי דבר נורא."

"אתה רציני? מה כל כך נורא בלהיות אישה?"

"נפלא להיות אישה, אבל זה עוד יותר נפלא בשבילי לאהוב אישה, לאהוב אותה כגבר. אם אתגלגל אי פעם באישה אני אהיה לסבית, על בטוח. אני רוצה לאהוב אישה, לא להיות אישה. היה יוגי גדול בשם רמהקרישנה שליגלג על אלו שרוצים להתאחד עם האל, עם ברהמן. "אני רוצה לטעום את הסוכר," אמר רמהקרישנה, "לא להיות סוכר." שניים לא אמורים להפוך לאחד בדרך של ביטול היחודיות שלהם. עליהם ליצור מעגל ארוטי חשמלי שבו הם טועמים זה את זה באופן האינטימי ביותר, אך מבלי להפר את הקוטביות ביניהם. זהות היא חזרה לשקט, לאפס, כי ללא קוטביות אין זרימה, יש רק שלמות חסרת תנועה."

"אתה רוצה לטעום אותי עכשיו," אמרה מאיה, "או לטעום אותי אחר כך?"

"אחר כך," עניתי בעוד אצבעותי החלו להפשיט אותה, להחליק על עורה הכה נעים למגע, לרפרף על שדיה.

"מתי אחר כך?" שאלה מאיה, מתחככת כנגד חלצי.

"אחר כך, אני לא יודע." לבי החל לפעום מהר יותר וגל חזק של אנרגיה התחיל לזרום מתחתית עמוד השדרה אל כל הגוף.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה עכשיו?" היא לחשה, מחליקה את ידה מתחת לחולצתי.

"כן, בטוח לגמרי... באמת..." הריח שלה היה משכר והטעם של שדיה, של צווארה, של בטנה, של אצבעותיה המלטפות. התשוקה החזקה מוססה את הצחוק שלנו ופיזרה אותו סביבנו כמו הילה של פתיתים זעירים, רוויי שמחה. שנינו השתתקנו לפתע, מרוכזים בשעשוע, בחמדה הזו הזורמת בינינו.

"אם ההכרה ספוגה בדבר מה במלואה..." זהו הריכוז העלאי. כשחושבים על ריכוז נוטים לחשוב על מצח מקומט מרוב מאמץ, אך זה עדיין אינו הריכוז המלא, ריכוזו של ינדרה. הריכוז שינדרה מדבר עליו מתרחש כאשר ההכרה נמשכת מתוך שכרון אל האוביקט שמעורר בה עונג, סקרנות, כפרפר מסומם אל האור. הנטיה הטבעית שלה היא להתרכז, אפילו להתהפנט, להתמזג עם מה שמעורר בה התפעלות, להיות ספוגה בו כל כולה.

ברגע מסוים האוביקט מתחיל לקרון, להתייפות, הוא הופך לשדה מגנטי רב עוצמה, המושך אליו את ההכרה בכח פיתוי שקשה לעמוד בפניו. היא יכולה להתנגד, אך אם היא מפקירה את עצמה, מתמסרת, היא מתחילה לנוע אל תוך אויבקט ההתבוננות שלה בתאוצה הולכת וגדלה.

כך מן הסתם קרה לינדרה. לילה אחד, מי שהייתה עבורו עוד אישה נאה, להוטה למין, לשעשועים, למשחקי אהבה, הפכה להיות שדה מגנטי זוהר, רב עוצמה, בעל יופי מהמם. הוא החל לראות את אותה ישות שבאהליה היכולה להתעלס עם אל ולהיות שווה לו בכל. לבו נפתח. הוא גילה את אהליה האלוהית, בת האלמוות. באותו הרגע, החל ינדרה לגלות את האיכות האלוהית שבתוכו. החלום של אהובתו הפך להיות מציאות. בתחילה עוד נזהרו כפי הנראה, מנסים לשמור על מרחק מסוים ביניהם, אך הפיתוי הפך חיש-קל משכר מדי והם הניחו להכרתם לזרום, לספוג, להיספג, לנוע אל תוך האור שקרן מכל אחד מהם. האהבה שלהם אחד לשני הביאה אותם להארה, לתודעת אלמוות.

לא אדע באיזו מידה השפיע עלי אותו סיפור שהקראתי למאיה לפני שנרדמנו, אך באותו הלילה הופיע מישהו חדש בחיי, הפעם בחלום - רמה, הרקדן האלוהי. היה זה מאותם חלומות שבהם הכל כה ממשי, שכל הזהות שלי בהקיץ כמו נשכחה כליל. בדרך מוזרה כלשהי, הייתי רמה, או שצפיתי בחייו מבפנים, דרך עיניו ולבו. כאשר התעוררתי פרטים רבים אבדו לי, אך נותרה מעין תמצית מכושפת של אישיותו רבת העוצמה, שהחלה להשפיע על חיי בדרכים בלתי צפויות.