בספר זה ימצא הקורא הדרכה כיצד ניתן להיעזר בספירות עץ החיים הקבלי בכדי למוסס פחדים ודפוסי הגנה ישנים שהפכו את לבו סלעי ואטום, בודד, באמצעות דיבור חומל ומשרה אמון, בחינת "דבר אל הסלע" כך שהסלע הזה יהפוך שוב לעילוס. 170 עמ'
- קטגוריה: ספרי קבלה וחסידות
מחיר:₪86
500
קנה עכשיו!
תיאור
הקדמה
סוד האלכימיה הרגשית
א. להפוך את הסלע לעילוס
בספר זה ימצא הקורא הדרכה כיצד ניתן להיעזר בספירות עץ החיים הקבלי בכדי למוסס פחדים ודפוסי הגנה ישנים שהפכו את לבו סלעי, אטום ובודד, וזאת באמצעות דיבור חומל ומשרה אמון, בחינת "דבר אל הסלע" כך שהסלע הזה יהפוך שוב לעילוס אוהב.
לצורך זה, בחלק הראשון של הספר, נערוך התבוננות מעמיקה בטבעה של המציאות מנקודת מבט קבלית, מדעית ופילוסופית. בהמשך ננסה למצוא הסברים ודוגמאות מוחשיות כיצד ניתן להיעזר במודל עץ החיים, ובמיוחד בדינימקה של הספירות כתר דעת ומלכות, על מנת לחולל שינויים משמעותיים בחיינו.
בספרי הקודם אייזק ניוטון ובית המקדש, הסברתי באריכות את השקפת העולם המדעית/קבלית ואת החיבור המופלא בין חומר/רוח. בספר זה אתמקד יותר בעיצוב הכלים הרוחניים והפסיכולוגים באמצעותם נסגל לעצמנו את אמנות האלכימיה הרגשית, שעיקר ענינה ליטול מאסה של יסוד רגשי כבד שיצרה המגננה הנפשית שלנו ולהפכו חזרה לזהב צרוף של אהבה והרמוניה עם ההוויה כולה.
תהליך זה אינו חייב להיות מייסר. אנו נלמד איך להפיק את הזהב באופן כזה, שהתהליך עצמו יהיה אף הוא מעניין ומענג, שהרי, מן הראוי להשיג מטרה קדושה ומענגת באמצעים קדושים ומענגים ככל האפשר.
אין זה קל להיכנס לעל-מודע שלנו, לאותו מקום המחובר תמיד לנביעת האינסוף של החכמה והאור האלוהיים. ואין זה קל להיכנס לתת-מודע שלנו, אשר תכופות מכיל כה הרבה חוויות של נטישה ופציעות רגשיות. ולא רק הכניסה היא קשה. לעתים קרובות, היציאה היא קשה לא פחות.
ברמה האישית, לכל אחד מאיתנו יש פרד"ס מסוכן שצריך לדעת להיכנס אליו בשלום ולצאת ממנו בשלום. מכל אותם ארבעה תנאים גדולים שנכנסו לפרד"ס רק אחד זכה להיכנס ולצאת בשלום והוא רבי עקיבא. להבין את סוד הצלחתו של רבי עקיבא יהיה עלינו ללמוד הרבה על חוק הפעולה והתגובה השולט בכל רמות ההוויה. הבנה יסודית של חוק זה והיכולת להשתמש בו באלגנטיות בחיי היום יום יכולים לאפשר טיול מהנה בפרד"ס, מבלי להיפגע מסכנותיו.
ב. אבנים עם לב אדם
זכור לי שלפני שהתגייסתי לצה"ל יצאתי לטיול מודרך בעיר ציפורי. במהלך הטיול המדריך עצר לרגע מלכת, הרים מהקרקע אבן קטנה ואמר לנו ברגש רב שאבן זו אוצרת בחובה את כל ההיסטוריה של ציפורי הקדומה. אם היינו יכולים לנהל איתה דיאלוג ולדובב אותה היינו מגלים באמצעותה את כל תולדותיה של ציפורי מאז היווסדה.
בכדי להמחיש לנו את כוונתו הוא החל לשוחח שיחה דמיונית עם אותה האבן שבכף ידו. דרכו, האבן סיפרה לנו על אירועים היסטוריים שעברו עליה ועל אנשים ידועי-שם שחצו את נתיבה. היבטתי כמו ילדה מוקסמת, מהופנטת, באבן שבכף ידו, שנדמתה לי לפתע מלאת חיים, תודעה, כמעט אנושית.
אולי אין פלא שדבריו עשו עלי רושם כה עז. מאז שאני זוכרת את עצמי דומה שחיפשתי את הסוד המסתתר מאחורי הדברים, חשתי שיש לכל יצור חי ואפילו לעץ או לאבן, סיפור לספר, היסטוריה אישית בעלת משמעות.
וייתכן מאוד שדברי המדריך נחרטו בי כה עמוק היות ולאורך כל חיי דומה שלי עצמי הייתה אבן כזו. ליתר דיוק, אני עצמי הייתי אבן כזו, עולמי הפנימי השוכן בקרבי. בילדותי חשתי שעבור אלו שהסתכלו עלי מבחוץ נראתי כמין סתם אבן. מאוחר יותר התחלתי להבין שאני עצמי בניתי את האבן הזו כדי להסתתר בתוכה מהסובב אותי ולבנות את עולמי שלי, שזר לא יבוא בו.
זו הייתה חומת אבן יקרה ששמרה עלי מכל משמר לאורך ילדותי ונעורי. עבורי, היא גם הייתה בועה שקופה דרכה יכולתי להבחין בפירוט רב במה שמחוצה לי, ללא מעורבות רגשית וללא סכנת פלישה.
כשלמדתי בשיעורי הפיסיקה בתיכון את חוקי התנועה של ניוטון הבנתי יותר את טיבה של הבועה שבניתי. הבועה שלי אפשרה לי להתרומם מעל קרקע המציאות כל אימת שחשתי לחץ מצד הסובבים אותי. למדתי להפוך אותה למערכת אינרציאלית, שלא פועלים עליה כוחות חיצוניים והיא מתמידה בתנועה קצובה בחלל, תוך מינימום מגע, מבלי ליצור חיכוך עם סביבתה[1].
כך גם גיליתי את סוד המים. בילדותי ובנעוריי ביליתי שעות רבות בבריכת השחייה שבקיבוץ. המים ערסלו והרגיעו אותי, הם הסבו לי הנאה רבה. הם היו שקטים, שקופים, מזככים, ודומה שחיבקו אותי באהבה, מפצים אותי במידת מה על החיבוק האנושי שהיה כה חסר לי בבית הילדים ובמשפחתי.
המים חסרו את תחושת האטימות והקשיות של האבן. הם היו הרבה יותר משתפי פעולה. אם רק הצלחתי לנוע בתוכם בתנועה אוהבת ורכה, במעין ריחוף, הם נשאו אותי בעדנה מלטפת. יותר מששחיתי צפתי. למדתי שתחושת הקלילות בציפה הייתה תלויה במיקום של הראש, הצוואר וכפות הרגליים, ולא פחות חשוב, בסוג המחשבות והרגשות שחוויתי באותם רגעים. אם נעתי בעצבנות וחוסר הקשבה, גופי נעשה כבד יותר ותנועותי יצרו מערבולות במים שהפריעו לשחייה. כאשר הייתי שלווה ומרוכזת ריחפתי על פני המים כמו ציפור הדואה על כנפי הרוח. זכורים לי רגעים שממש חוויתי ריחוף, כשצפתי על גבי והתמזגתי עם השמים הכחולים שמעלי ועם המים שנשאוני ברכות מופלאה ומלאת עוצמה. סגולה זו להתאחד עם המים ולשחות כמעט ללא שום חיכוך הפכה אותי לאלופת שחייה לנוער והרבה יותר מכך, היא לימדה אותי את עקרון החיים הבסיסי שאותו אימצתי ותרגלתי בשקדנות מאז ואילך.
אכן, הבועה הזו שבניתי סביבי הסבה לי אושר רב. היא הגנה עלי מפני ההתנגשויות והחיכוך הבלתי נמנעים עם בני אדם. ניסיתי להישאר כמה שיותר במצב המגונן הזה וקיוויתי שכל הכוחות החיצוניים יניחו לי לנפשי. רציתי להתמיד במצבי, שאף כוח חיצוני לא יפעל עלי וישנה את מסלולי.
מרגע שנכנסתי לתוך הבועה הנפלאה שלי דומה שכוח הכבידה הפסיק לפעול עלי והייתי עולה לגבהים ומסתכלת ממקום צלול ושלוו על בני כיתתי ושאר המבוגרים סביבי. משם, מהמרחק הבטוח, ניסיתי להבין אותם והשתדלתי כמיטב יכולתי להימנע מלהתחכך עמם. חשתי שכל מפגש בלתי זהיר מייד גורם לי לאבד את שלוותי ולהתרסק למטה. אך לבועה הזו היה גם 'צד אפל' כלשהו.
היות ובבועה שלי הייתי רק אני, חוויתי בה גם בדידות גדולה. לכן הכנסתי לתוכה את כל הדברים שאהבתי, בעיקר את עץ השיטה שעמד לו מחוץ לקיבוץ בשדות החיטה, את הרוח השקטה המלחשת בשיבולים, ואת גווני השקיעה. הוספתי את רגביה של האדמה הסדוקה לאחר הגשם, את כל גווניה הכחלחלים חומים, וגם סוסים, ציפורים, עצי אקליפטוס, פרחי החצב, וכל מיני דברים אחרים שאהבתי. רק בני אדם לא הכנסתי לבועה שלי שהרי מלכתחילה לא יצרתי אותה אלא מהסכנה להיות חשופה למבטם הפולשני של הורים, מטפלות, מורים, וכל ילדי וחברי הקיבוץ האחרים שביניהם חייתי.
באותה תקופה חוויתי את מרבית בני האדם סביבי כמסתורין בלתי ניתן לפענוח. ככל שניסיתי להבין מה מניע אותם מצאתי שאני כמעט תמיד שוגה בשיפוטי. לא הצלחתי לצפות מראש את התנהגותם או להבין מה גורם להם להגיב בדרך שבה הגיבו. הדבר תיסכל אותי ומילא אותי בסוג של פחד מהלא ידוע כך שעשיתי כמיטב יכולתי להימנע מחיכוך מיותר עמהם.
היה קיים פער מביך שעורר בי מתח ודאגה בין המסרים שהסביבה האנושית שידרה לי לבין מה שנאמר בגלוי. את הנחמה והאהבה שהייתי זקוקה להן מצאתי בחוקיות של הטבע, בנוכחותו הפשוטה, הישירה, ובשפתו האילמת. בני האדם היו מורכבים מדי עבורי. תוכם לא היה כברם. התמימות הילדותית שלי לא הצליחה להתמודד עם המסכה שלבשו ועם כפל המשמעויות ששדרו. חשתי נבוכה ומאוימת במחיצתם, כמו הייתי זן אנושי זר, מחוץ לסביבתו הטבעית.
סוד האבן, המכילה בפנימיותה עולם ומלואו, לא מש מזכרוני והמשיך להעסיק את מחשבותי גם אחר כך. זכור לי שבתקופת שהותי בלוס אנג'לס, במסגרת לימודי לדוקטורט בהיסטוריה של המדע, הצטרפתי פעם לסיור בהרים עם בעלי לשעבר ומומחה לגיאולוגיה. באמצע הטיול הפרופסור עצר מלכת והרים גם הוא אבן, ממש כמו המדריך בטיול לצפורי, והתבונן בה בריכוז רב. אזרתי עוז ושאלתי אותו מה האבן הזו אומרת לו. הוא הסתכל עלי בתמהון, משועשע מעט, ואמר לי שהוא מתכוון לקחת את האבן למעבדה ולבדוק מאלו חומרים היא עשויה. שאלתי אותו איך הוא מתכוון לחקור את טיבה של האבן הזו. הוא ענה לי שיש להם במעבדה מרסק סלעים ששובר את האבן לחלקיקים קטנים. לאחר שהם הופכים את האבן לעיסה ניתן לבדוק את מרכיביה בעזרת אנליזה כימית וצפייה במיקרוסקופ.
אני זכרתי את אותה אבן מלאת החיים שאיתה שוחח המדריך בציפורי, ותיאורו של הגיאולוג על החקירה שהוא עומד לערוך לאבן באמצעות ריסוקה עורר בי כעת כמעט חלחלה. שאלתי אותו מנין לו שאם ירסק וימעך את האבן היא תישאר אותה האבן, הרי אם מישהו ירסק ויטחן את לבבי הוא לעולם לא יוכל לדעת ממה הוא באמת עשוי.
הפרופסור נראה נבוך קמעה, וכך גם בעלי לשעבר, והם הביטו בי במורת רוח. שניהם חשבו שרק התחכמתי, כפי הנראה בגלל הידע הרב שצברתי בלימודי הדוקטורט בהיסטוריה של המדע, אך אני שאלתי את השאלה ממקום אחר, תמים ואישי לגמרי[2].
אני שאלתי את השאלה מאותו מקום עמוק בתוכי שחש את החיות המפעמת בכל פרודת חומר. לדידי, התיאוריה של ניוטון שחומר מתמיד בזמן ובמרחב מכיוון שמפעמת בו חיות הבורא הייתה חוויה ממשית לגמרי. הרעיון שלו, שכל כוח חיצוני הפועל על מאסה/חומר מוציא לפועל את התנגדותה לשינוי מצבה, היה עבורי תיאור מדויק של ההוויה הפנימית שלי. יכולתי ממש ל'ראות' איך ההתנגדות של המאסה לשינוי מצבה גורם לה להיות דרוכה ומתגוננת, אטומה, להפעיל כוח נגדי שקול כדי להתמיד במצבה. קלטתי זאת בבהירות כל אימת שהפעילו עלי כוח חיצוני. ראיתי זאת אצל בני אדם אחרים. האמנתי שהפיסיקה של ניוטון היא באמת מטאפיסיקה, היא נכונה בכל ממדי המציאות.
ידעתי מפנימיותי שכאשר מופעל כוח חיצוני על חומר הוא מתנגד לשינוי מצבו. כח חיצוני הפועל על גוף הוא כל כוח המנוגד לכיוון התנועה המקורי שלו, הווה אומר, לתכלית או לרצון שלו. התגוננות הזו גורמת לו לצאת משלוותו בנסיון להתגונן מפני פלישה ועיוות בזהותו ויעודו. אני חוויתי את התגובה הזו כסוג של מתח מכאיב, ובמקרים לא מעטים כהתרסקות ונפילה, שמהם ניסיתי להימנע כמיטב יכולתי.
ג. המעיין הזך שבלב הסלע
הקבלה, תורת הסוד היהודית, אומרת, שהעולם נברא על פי מחשבתו הקדומה של הבורא שהיא התורה. התורה היא סוד האדם – סיפור נפילתו ותיקונו. ידועה אמרתו של ר' נחמן מברסלב: "ודע, כי כל התורה היא האדם." אך להבין את האדם על כל נפתוליו, מכאוביו ושמחותיו צריך נשמה עדינה, חכמה ורחומה, שמסוגלת לראות את עצמה פנים אל פנים.
כאשר אנו מנסים להבין את הסוד הזה, אנו מגלים שסוגיית הטוב והרע היא מרכזית ויש בה עומק בתוך עומק. הטוב טבוע בנו, בעצם הוויתנו, שהרי כל אחד נברא ונולד ב'צלם אלהים'. בתפילה אנו אומרים, "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא". בכך, אנו מאשרים לעצמנו חווית יסוד עמוקה, שאין במהות שלנו רוע אמיתי, שאף אחד מאיתנו אינו ממש רשע. אם כן, מאין הרוע והרשע, מאין היצר הרע שלנו?
התורה נתנה לכך תשובות אחדות, אך אני אימצתי בעיקר את זו שאת אמיתותה יכולתי לזהות בתוך עצמי, מתוך הסתכלות ישירה. למעשה, הפיסיקה של ניוטון הפכה לי לא רק למטאפיסיקה אלא גם למעין פסיכולוגיה רוחנית. כאשר מופעל על האדם כוח חיצוני גס, הנפש מיד מנסה לבלום כח זה בעזרת מנגנוני ההגנה השונים. היא עוטפת את עצמה בקליפות. היא עשויה להפוך את עצמה לסלע, בנסיון לאטום את עצמה מההשפעה החיצונית הפוצעת.
במיתולוגיה היוונית, דמותה של מדוזה, האישה/מפלצת ששער ראשה נחשים, מגלמת את כח השפעה המאבן שיכול להיות למבט קטלני, פולשני, של אדם אחד ברעהו; מבט מעורר חלחלה, משתק, שגורם לשני להתכווץ ולהקפיא את עצמו. אך מה שנראה כהטלת כישוף רע עשוי להיות גם מבנה מגונן של הנפש עצמה בתגובה לאיום האיבון החיצון. האדם יוצר סביבו חומת מגן סלעית, השומרת עליו מפני חדירה פולשנית, ממבט עוין של 'מדוזה' כלשהי, אולי הורה שיפוטי מדי, שלא מסוגל לחוש אהבה טהורה מהסוג שהילד זקוק לה, או כל אדם אחר, שאינו נזהר בכבודו של זולתו ובגבולותיו.
קשה לדעת איך להתייחס לסלע הזה הנוצר בתוכנו בתגובה לאיום. אפילו צדיק מופלא כמו משה רבנו הכה בסלע כאשר היה צריך רק לדבר אליו. אמנם, אפשר להפיק מים מן הסלע גם על ידי ההכאה אך יש לשים לב לאיכות המים האלו. בהכאה יוצאים מהסלע מים מלוחים, דלוחים, כי הסלע חש כפוי לתת אותם. הוא עושה זאת מתוך אונס, מתוך השפלה. בדיבור, הסלע מעניק את מימיו הזכים מתוך רצון ואהבה. נתינה זו מעצימה אותו ומחזקת את תחושת הערך שלו. הוא נפתח לזולת והוא נפתח לעצמו. הוא מגלה את אותו חסד עמוק המפעם בתוך לבו, המחבר אותו לנביעת האינסוף.
לכל אדם סלע ומעיין סמוי בתוכו. בכדי לחדור לתוך נבכי עצמיותו ולהגיע למים הזכים עליו ללמוד את סוד הדיבור. העצמיות, שהיא מעיין של מים זכים, טמונה עמוק בתוכו וכדי להגיע עליה יש לחצות ולמוסס את מנגנוני ההגנה המייצרים קליפות. הקליפה נועדה להגן על הפרי אך היא גם עשויה לחנוק אותו בתוכה, לגזול את משאביו כדי להציל אותו ממלחמה שכבר הסתיימה מזמן.
תכלית הקליפה להגן מפני סכנה. כאשר הסכנה חלפה, על הקליפה להתבטל. אך הקליפה כמו כל יצור חי עשויה לפתח יצר הישרדות כה חזק, שהיא עלולה לחשוב שעליה להתמיד ולהתעצם בכל מחיר כדי להמשיך לעשות את עבודתה. כך, מתוך נחישות, הקליפה תגונן על בעליה ותעשה לו 'שירות דוב' שיכול לעלות אפילו בחייו. הקליפה עצמה הופכת לאויב.
על האדם לחזור תמיד לעצמיותו האמיתית, זו שמעבר לקליפות. עליו לעשות תשובה כדי להניח לכח גדול מזה שלו לגונן עליו, לחזור לחוש בטחון קיומי בסיסי בהוויתו.
יש תשובה הדומה להכאה על סלע. גם אם תפיק מים, אלו יהיו מים מלוחים, מרירים במקצת. ויש תשובה בדרכי נועם, פרותיה מבשילים לאט לאט, אך טעמם ערב ומתוק. המים שתפיק מסלעיך בדרכי נועם יהיו זכים ומרווי נפש, כי הם יינבעו מתוך אהבה.
אם תתקוף את הקליפה חזיתית, אתה תעורר מחדש את אותו כח הגנה שיצר את הקליפה מלכתחילה. אתה עשוי אפילו לחזק אותה. אפשר לחשוב על דרכי עורמה במלחמה, אך כל זמן שאתה חושב על הקליפה הזו כעל אויב פשוט, אינך מבין את ההגיון שלה, אינך מבין איך אתה עצמך נותן לה את הכוח בגישה האלימה שלך.
כל דרך רוחנית שתכפה על עצמך עשויה אמנם לקדם אותך, אך במהרה תגיע לסלע שלך, לקליפה. כאן, אם אתה נוקט גישה פשטנית, אתה תופתע לגלות שלא קל כלל להתמודד איתה. דומה שבמקום לקטול אותה אתה בעצם מזין אותה באנרגיה נוספת.
לכן, תכופות, אנו מנסים להמשיך בדרך הקדושה תוך כדי 'עקיפת' הקליפה. באופן זה אנו הופכים להיות 'צדיקים משוגעים', כלשון רבי נחמן. נוצר פער גדול מדי בין הצד הרוחני שלנו לצד האנושי שלנו. אנו כמו "מרחפים" מעל האישיות שלנו, מנסים "לגעת בשמים", כאשר לרגלינו עדיין קשורות אבנים כבדות. איננו בני אדם שלמים כי האישיות שלנו עדיין מרוסקת, מתגוננת, ואנו רואים את עצמנו ואת אחרים דרך המסך הכבד של מנגנון ההישרדות. רק כאשר תוכל לראות נכוחה תהיה מסוגל להוריד את כל ההשגות הגבוהות על היכלות הקדושה לתוך חייך, לתוך תאי גופך, וייעשה שלום בהוויתך בין הצד הרוחני לצד הגשמי שלך.
האדם הוא התורה וכדי לזכות להיות אדם שלם, קדוש, יש צורך בתשובה. תשובה קדמה לעולם, מה שאומר שכדי לעשות תשובה תחילה עלינו "לצאת מן העולם", כדברי הרבי מקוצק. אל לנו לראות את הגלוי לעין החיצונית, אלא להתבונן בעומק הנשמה שלנו, שם אנו תמיד טהורים ויפים.
האדם נולד כתינוק חסר דעה. במהרה, החיכוך והסבל בחייו יוצרים בתוכו כובד ואטימות של סלעים וקליפות, אותם יהיה עליו לברר ולמוסס בבגרותו. בכל אופן, הסבל יניע אותו לתור אחר דעת גדולה יותר החבויה בעל-מודע שלו.
בשפת הקבלה, תהליך גילוי העצמי החבוי בסלע פירושו להפוך את הכתר – העל מודע – לדעת. במלותיי שלי, זהו המסע להמסת המאסה - סוד הדיבור עם הקליפות שלך כדי ליצור חיבור פנימי ולשחרר את הניצוץ הקדוש הכלוא בתוכן.
[1]. על פי החוק הראשון של ניוטון, הנקרא 'חוק ההתמדה', כל גוף ימשיך במצבו המקורי, בין אם הוא מנוחה או תנועה, כל זמן שלא פועל עליו כוח חיצוני של גוף אחר. כח פנימי זה השומר על כל גוף במצבו הראשוני נקרא, 'ויס-אינסיטה', מעין רצון של כל גוף לשמור על זהותו ועל מצבו הטבעי המקורי, מבלי להיות מושפע מכוח חיצוני, הזר לו. בספרי, אייזק ניוטון ובית המקדש, הסברתי בהרחבה את משמעותו הפיסיקלית והרוחנית של חוק זה.
[2] מעניין לציין שכבר אריסטו טען שעלינו רק לצפות בטבע אם אנו מעוניינים להכירו שכן, כל התערבות חיצונית פוגעת בתנועתו הטבעית לעבר מימוש תכליתו. 'הסיבה התכליתית' מגדירה אף היא את מהות החומר. כאשר איננו מאפשרים לחומר לבטא את תכליתו, אנו מאבדים מידע רב וחיוני על טיבו. מושג 'הסיבה התכליתית' ומושג ה'אנטלכיה' שאף הוא ביטא את העקרון התכליתי של אריסטו השפיעו מאוחר יותר על הבנתו של ליבניץ את ה'מונדה', על המושגים 'סיבת עצמו' ו'קונטוס' של שפינוזה, ועל מושג 'ההתמדה' של ניוטון.
