_{זמן החלום הסוריאליסטי}

_{התת-מודע, חירות הרוח וכח היצירה}

1.

לכאורה, כל מה שאתה צריך כדי לגבש אישיות יחודית הוא שיניחו לך לנפשך. היו הוגים שסברו שאם נאפשר לאדם 'לחזור אל הטבע' ולחיות כאוות נפשו נקבל את 'הפרא האציל' של רוסו או זן של טאויסטים, ש'רוקדים' עם הרוח החופשית ועושים כטוב בעיניהם. והרי כל זמן שאתה אוהב, שאתה מחובר לעצמך, לא ייתכן שתעשה רע, לא כן? אתה אחד עם הקוסמוס, עם אלהים או עם הטאו – הטבע העמוק שלך, וממילא אתה בהרמוניה מלאה עם החיים. 

אולי זה כך, איני יודע. מעולם לא ערכתי את הניסוי שהגיתי בצעירותי, לחטוף כמה אלפי תינוקות ולגדל אותם באי בודד הרחק מההשפעות המזיקות של הוריהם ושל החברה. 

בניגוד להשקפה האופטימית על טבע האדם, הסופר ויליאם גולדינג סבר שאם נערוך ניסוי כזה, כל הסיכויים שנקבל חבורה של מופרעים אלימים שסוגדת לבעל זבוב. אני מתכוון, כמובן, לספר 'בעל זבוב', שבו הסופר המכובד ערך 'ניסוי מחשבתי' על טבע האדם והגיע למסקנה העגומה שהוא רע מנעוריו... מאד רע. אפילו תניח את האדם באי בודד דמוי גן עדן שבו כל צרכיו מסופקים, במהרה תגלה את טבעו השתלטן והאלים מלידה. הספר נכתב מיד אחרי מלחמת העולם השניה ואפשר להבין בקלות איך מחברו הגיע למסקנותיו. 

מן הסתם, הניסוי המחשבתי שלו היה שונה משלי. הוא החל אותו עם חבורה של נערים שהופקרה באי בודד ואילו אני חשבתי לערוך אותו עם תינוקות רכים שטרם עוצבו על ידי גורם זר. אני גם לא חשבתי לרגע להפקיר אותם חלילה ליד הגורל ולטבע ההפכפך. 

לדעתי, הטבע הוא פוטנציה גולמית שצריכה לעבור עיצוב על ידי תהליך ארוך וסובלני של למידה, הנמשך... כל החיים. האדם לאמיתו אינו טבע – הוא יצירה של קהילה ותרבות. ההישג החשוב ביותר של תרבות הוא לצייד אותו בערכת כלים טובה להמשיך לעצב את עצמו. אזי, כאשר הוכח שהוא יודע להשתמש יפה בכלים שקבל והוא אחראי לכח שהופקד בידיו, יש לשחרר אותו לנפשו. 

אם הייתי מקבל הזדמנות היום לגדל את אלפי ילדי, הייתי עושה זאת מתוך התחשבות מירבית בפירמידת הצרכים של מאסלו. שתי הסיסמאות שהיו עומדות בבסיס שיטתי היו: 'מטרה קדושה מחייבת אמצעים קדושים' ו'שיתוף פעולה הוא ההישרדות הטובה ביותר'. מכאן ואילך, אפשר לבנות חברה עתידנית מוצלחת יותר מקודמותיה. תהליך למידה אינטליגנטי, שבו היצירתיות משרתת את האהבה, הוא הבסיס היחיד שעליו אפשר לבנות חברה נאורה. 

כאשר אתה סבור שהחברה היא חולה ומופרעת, אם טיפת מצפון בלבך, אתה הופך לאנרכיסט. אתה מסרב לשתף פעולה עם התוקפן. אתה מבין את האיסטרטגיה של החברה להשתלט על המוחות ולשעבד את כולם לאותם ערכים. אך בעצם, מיהי אותה 'חברה' שעליה אנו מדברים? מיהו 'האח הגדול' המושך בחוטים מאחורי הקלעים ומשכנע את כולם במעין הטלת היפנוזה המונית לחלל את קדושת האדם, לדכא ולשעבד את הרוח האנושית?

האח הגדול הוא כולם יחד והוא אף אחד. הוא רוח ההמון שהוא רוח הכוורת. הוא הקולקטיב. האינטליגנציה של הקולקטיב מרקדת כסהרורית בין גאונות משולחת רסן לבין הטמטום התוקפני, רפה השכל, של הממוצע הנמוך ביותר. לפעמים, 'השלם עולה על סכום חלקיו'. אך לפעמים, היחיד, אפילו יהיה אדם פשוט ונטול שאר רוח, עולה בסגולותיו האישיות על ההמון נטול הפנים. 

יש תקופות שהצלחה כלשהי של 'השבט' הופכת כל אחד מבניו חדור גאוה בעצמו ובאילן היוחסין של אבותיו המגיע עד אל כלשהו או חיית טוטם עתיקה בראשית הזמנים. מאוחר יותר, האדם העביר את הנאמנות השבטית שלו אל העם והמדינה. כעת, הוא גאה בארצו. בעבר מעטים בלבד הגדירו את עצמם כאזרחי העולם. הם היו גאים במין האנושי. 

אך יש זמנים אפלים שבהם אדם מאבד את האמון בעצמו, בשבטו, במדינתו, במין האנושי, שלא לומר כלום על אלהים. בדרך כלל, מדובר במשבר רציני שתבע קורבנות אדם בצורה כה אכזרית וחסרת שחר, שהתגובה שלו היא סלידה וכפירה בכל מה שהיה יקר לו קודם לכן. 

כך קרה אחרי מלחמת העולם הראשונה למיטב המוחות היצירתיים של אירופה. המלחמה הגדולה, שבלעה אל קרבה כמה עשרות מליוני צעירים בחוסר טעם משווע, בהמיטה סבל בל יתואר על כל השאר, במיוחד על אלו שחזרו מן המלחמה מסויטים ושבורי נפש, עורר גל של מחאה לא רק כנגד המלחמה אלא כנגד התרבות עצמה. 

באמנות, נוצרה אסכולה שכינתה את עצמה בשם 'דאדא', שאימצה לעצמה עמדה בלתי רציאונלית קיצונית כדי להפגין את שאט נפשה וסלידתה מן החברה הרצחנית והמעורערת בנפשה, שאליה השתייכה – חברה שהשתמשה בהישגי הקידמה המדעית כדי להמציא אמצעים להשמדה המונית: טנקים עצומי מידות, פצצות אימתניות, מטוסים רצחניים וגז חרדל. אם ככה עלה בגורל התרבות הנאורה, איך אפשר לשים מבטחנו באלילי התבונה שלה? המחאה כנגד המלחמה והחברה הלא שפויה לבשה צורה של 'זעקה ראשונית'. במקרה זה, היא הייתה 'אינפנטילית' במתכוון; צינית, מנוכרת, נהיליסטית ואנרכיסטית בתכלית. היא רצתה להקים חברה חדשה אך לא האמינה בכוחה לעשות זאת. היא הייתה חייבת למצוא ביטוי לטראומה המחרידה שעברה אך לא האמינה שבכך היא תרפא. כל ביטוי אישי או חברתי היה פרדוקסלי בעיניה. 

יש זמנים של תוהו שבהן חברה נהרסת, תחילה על ידי השחיתות שלה ואחר כך, על ידי פולשים. תכופות, היא עוברת משבר כה אלים שהוא תובע ממנה לא רק שיקום ההריסות אלא מהפכה. 

לויקי שלנו יש על דאדא ערך מומלץ ולנו לא נותר אלא להביא מתוכו ציטוט מלומד:

"הדאדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט, שבעזרתו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון – באקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר, ללא מלחמות. במידה רבה גם ביקרו הדאדאיסטים את תנועות האוונגרד האמנותי של תחילת המאה כגון אקספרסיוניזם, כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, לא כשינוי רדיקלי של התרבות.

ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר 'דאדאלנד' את אופי הפעילות של התנועה: 'בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות של מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תמה שה'פושעים' לא יכלו להבין לליבנו. השיגעון הילדותי שלהם לציית לסמכות דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם.'

במניפסט שלו משנת 1918  טריסטן צארה מאפיין את ה"דאדא" ברוח הניהיליזם שבה דגלו: 'דאדא הוא חיידק בתול. דאדא מתנגד לחיי מותרות. דאדא; חברה אנונימית לניצול רעיונות. לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא. הוא משתנה – אומר הן – ובאותה עת אומר את ההיפך. ללא חשיבות – צורח – יוצא לדיג עם חכה. דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי. דאדא מתנגד לעתיד. דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא. דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח'."

דאדא הייתה תנועה מהפכנית באופיה, ש'צרחה' כמיטב יכולתה כנגד הטירוף של העולם. היא עשתה זאת בצורה 'מטורפת' בתקווה שתשמש מעין ראי אמנותי מעוות לסביבתה. היא קראה לשינוי ערכים בסיסי של החברה כולה. בכל אופן, עמדתה האנטי-רציאונלית הייתה כה קיצונית שהיא כרתה את הענף שעליו יושבת כל מהפכה – חזון לעתיד טוב יותר. לדאדא לא היה חזון שהרי היא לא הסכימה להשתמש בשכלה מתוך עקביות כלשהי. סופה, שהיא נעלמה תוך זמן קצר. אך כרגיל, כל מה שנעלם מעל פני השטח מתחיל לנהל חיים חשאיים מתחת לפני השטח. אפילו אתה הורס לגמרי תרבות מסוימת, היא תמיד מותירה עקבות, לא רק בחומר אלא ברוח. היא חוזרת בגלגולי הצורה. דומה, הרוח השבטית אינה זקוקה אלא לתורשה פיסית כדי להמשיך להפיץ את עצמה בין הבריות. 

בעקבות הדאדא קמה כמעט מיד אסכולה נוספת שאף היא ניחנה ברצון דומה לשלה – להיחלץ מאותם ערכים חברתיים אשר שימשו לדעתה המניע הסמוי למלחמה – ה'סוריאליסם'. חוליית החיבור בין שתי התנועות היה הסופר, המשורר והוגה הדעות אנדרה ברטון, שהחל את דרכו בתנועת הדאדא ואחרי שהתפרקה, יצר אסכולה משלו, שניסתה להפיק תועלת מחסרונותיה ולקחיה של זו הקודמת. 

2.

אם אתה רוצה להבין תנועה אמנותית עליך לקרוא את המניפסט שלה, ואחר כך... לבדוק היטב איך הם הוציאו את רעיונותיהם אל הפועל. אישית, לא פעם אני אוהב יותר את המניפסט המביא לנו את החזון הלבבי והאינטליגנטי של האסכולה ולא מחבב במיוחד את היצירות שהתבססו עליו. 

יכול להיות לך רעיון מצוין ב'תיאוריה' אבל כאשר אתה מגיע להגשימו במציאות, אתה מפתיע את כולם בפרשנות המשונה והמכוערת שלך. האם לכך התכוון המשורר? לא בטוח. תכופות, בתוך האסכולה עצמה יש מחלוקת רועמת בין החברים איך צריך להוציא לפועל את רעיונות היסוד שלה. די לפעמים בשינוי גוון או הדגש כדי לחולל קרע פנימי בין החסידים ולסיים את הערב בכינונה של... אסכולה חדשה.

אנדרה ברטון כתב את המניפסט של הסוריאליסם. הוא עשה זאת כה יפה שהוא שיכנע אותי להיות סוריאליסט. לדאבוני, כאשר אני מסתכל ביצירות הסוריאליסטיות אני מוצא את עצמי תוהה אם להצטרף לתנועה או... להקים לי אסכולה משלי.  

הבה נתחיל בציטוטים מן המניפסט הזה, שלטעמי יש בהם לשכנע כל בר דעת להשליך את שכלו מתוך מיאוס לפח הזבל הקרוב ולאמץ את זמן החלום הסוריאליסטי. ותחילה, למונח 'סוריאליסם' עצמו.

"מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות על – סוריאליסם, אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך אהיה שווה נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת."

ובכן, 'המציאות' לבדה 'קטנה' על ברטון, שתמיד קיווה להיות 'גדול מהחיים' ואפילו הצליח בכך, במידה כלשהי. המציאות משעממת אותו ואולי הגישה היומיומית שלנו למציאות מאוסה עליו בקטנות המוחין הבאנלית שלה. תחילה, מאוסה עליו הגישה המטאריאליסטית למציאות, זו שטוענת שרק החומר הוא ממשי. בכל אופן, מכיוון שהגישה הזו משמשת להגביל את הספירטואליסם שיצא מגדרו, ולא פעם אפילו מדעתו, היא עדיין טובה יותר בעיניו מאשר הגישה הריאליסטית:

"הגישה הריאליסטית, השואבת השראתה מן הפויזיטיביסם למן תומס אקווינאס ועד אנטול פראנס, דומה עלי כעוינת כל התעלות אינטלקטואלית או נפשית. אני מתעב אותה משום שהיא עשויה בינוניות, שנאה ושביעות רצון שטוחה."

כדוגמה למה ששנוא עליו, ברטון מביא את הרומן, המגבב לטעמו פרטי פרטים שהם לגמרי טרחניים ומיותרים, המספקים צורך ילדותי ברכילות וסיפורי מעשיות. דומה, מחברים אלו עורכים לך 'מסע על פני העור' מבלי לראות כלום 'מעבר', בעומק המציאות.

מדובר ברשימות מלאי שעורך השכל שעוסק בכל שעות היום בהטרדה מוחית. לא די לאדם שהוא מטריד את עצמו בפרטים חסרי חשיבות ושטותיים אלא מטריח בהם את האחרים שאפילו מעניקים לו לפעמים פרס נובל לספרות. והכל בזכות הכשרון המפוקפק לחקות את היומיומי ולהצביע על המובן מאליו. אין כאן יצירתיות אמיתית שהרי אין כאן חידוש של ממש. היוצר והמעריץ שלו לכודים כמו זבובים על הציפוי הדביק והמתקתק של המציאות החיצונית. 

אנו משתחררים מן המרות השתלטנית של השגרה והרדידות המוחית רק בחלום הלילה. החלום הוא אמן גדול שהרי הוא רוקם מרסיסי לילה חזיונות אין מספר. הם לא מובנים מאליהם. בדרך כלל הם מסתוריים. הם מוליכים אותך בדרך סחרחרה וחדים לך חידה שתתקשה לפענח בכח השכל. אינך מוזמן לחשוב – אתה בהחלט מוזמן להרגיש.

הרעיון הגאוני שעלה במוחו של ברטון היה לשלב כהלכה בזיווג מין בשאינו מינו – את המציאות היומיומית עם כח החלום היצירתי ולהפיק מציאות חדשה, מעושרת באורניום של ההזיה החופשית. מה שנקבל הוא מציאות חדשה לגמרי. מרגע שאתה מזווג את המציאות והחלום אתה לא מקבל שני דברים שלובים אלא מציאות אחת, 'אחרת' מכל מה שיכולת לשער בדעתך: "הנפלא בפנטסטי שהוא מבטל את קיומו של הפנטסטי – שוב לא קיימת אלא מציאות." 

לאמור, כאשר אתה מתייחס למציאות כאל פנטסיה ממילא אתה מקבל מציאות חדשה מעיקרה. מכאן ואילך, העל-מציאות הזו הופכת להיות המציאות היחידה שלך.

כמדומני, הוא נטל את המהלך הלוגי הזה או עשוי היה ליטול אותו, מניטשה, שסבר שמרגע שאתה מבטל את קיומה של הממשות האידיאלית בנוסח המטאפיסיקה האפלטונית והדת הנוצרית – 'העולמות שמאחורי הקלעים', אינך נותר עם 'המציאות הרגילה'. והרי המציאות הרגילה תמיד התפרשה לך מתוך השוואתה עם המציאות הוירטואלית של הדת. אתה שפטת אותה תמיד לאורה של מציאות רוחנית טהורה. כאשר אתה קולט שאין מציאות אחרת, 'עליונה', אתה רואה מחדש, כמו בפעם הראשונה, את המציאות הזו, היחידה שהיא ממשית. 

האם ברטון מציע לנו להפוך לסהרורים המהלכים בשנתם בעינים פקוחות או לזן חדש של משוגעים הבודים חזיונות ממוחם הקודח מכיוון שלא הצליחו להקיץ מן הפנטסיה או החלום שלהם?

מסתבר, שמה שברטון אוהב אהבת נפש, הדבר היקר לו מחייו, היא החירות:

"רק המילה חירות עוד מלהיבה אותי. בעיני היא מסוגלת לשמור לעולמי עולמים על קנאות האדם עתיקת הימים. אפשר שהיא עונה על שאיפתי הלגיטימית היחידה. בין כל התלאות הרבות שנפלו בחלקנו, עלינו להודות כי נותרה בידנו החירות הגדולה מכולן, היא חירות הרוח."

חירות הרוח האמיתית של האדם היא בדמיון. הדמיון לבדו משוחרר מכל העכבות והחוקים הנוקשים שמטיל עליו עקרון המציאות. בחלום, כח הדמיון משוחרר לפעול כחפצו ולברוא לו עולמות אין-מספר. 

אמנם, תמיד קיימת סכנה לצאת מן הדעת. אבל האם לא שווה החירות הזו, שופעת הדמיון, את הסכנה שבשגעון? בסופו של דבר, האמת נמצאת דווקא אצל השוגעים, שהרי הם ההגונים והתמימים שבבני האדם. "קולומבוס חייב היה להפליג למסעו בחברת מטורפים כדי לגלות את אמריקה. צאו וראו כיצד שגעון זה קרם עור וגידים והאריך ימים." 

אני משער שברטון ראה את עצמו קולומבוס מודרני, שיפליג למסעו בחברת המשוגעים וחלומות הלילה חסרי הרסן והצנזורה ויגלה יבשת חדשה – את התת מודע, בכל עושרו היצירתי האינסופי. 

להזכירך, ברטון קבל השראה רבה מספרו של פרויד, 'פשר החלומות', אותו קרא כמין תנ"ך חדש, שפיצח לראשונה את סודות תת ההכרה. אך בעוד שפרויד ביקש לרפא אנשים בכך שידריך אותם איך להיחלץ משעבודה של תת ההכרה לטראומות מן העבר, ברטון ובני חבורתו הסתכלו על התת מודע כעל גאון יוצר, הטמון בכל אחד מאיתנו ורק מחכה שישחררו אותו מכותנת המשוגעים שלו. לדידם, הצו הקיומי 'שחרר את הכח שלך' – 'unleash your power', פירושו להרשות לתת מודע שלך ליטול את השליטה על התהליך היצירתי שלך. 

איך אתה עושה זאת? פשוט מאד, בעזרת 'אוטומטיסם טהור'. אתה משהה את השיפוט השכלי שלך, נכנס לסוג של הרפיה מדיטטיבית, ומפנה מקום לגאון האמיתי הטמון בך, התת מודע. אתה מניח לו לעשות באופן אינטואיטיבי ככל העולה על רוחו ללא שום ביקורת, שיפוט והנחייה מראש: והנה, ההגדרה המפורסמת של ברטון לשיטה המעשית איך להתחבר לכח החלום בעודך ער:

"אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בין בדיבור, בין בכתיבה, ובין בכל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית. הסוריאליסם נשען על האמונה במציאותן הנעלה יותר של צורות אסוציאטיביות מסוימות. האמונה בכל-יכולתו של החלום, במשחקה נטול התכלית של המחשבה." 

זו מעין 'הכתבה' כי לא אתה הוא ההוגה את המלים או עושה את הפעולות – לא האני השגרתי והנדוש שלך, הער והצלול בדעתו. התת מודע החולם שלך עושה זאת ואתה רק מציית לו מתוך הנחת עצמותך. אתה לא דואג אם יצא לך משהו יפה ומוסרי. לעזאזל עם האבחנות הבורגניות הנדושות האלו. העיקר החירות, לא כן? הכי חשוב, אתה לא מודאג מזה שיוצא לך משהו חסר שחר, מכוער או כזה שאין בו שום הגיון. אדרבא. אם היה בו הגיון משמע שהיית יכול להגיע אליו באמצעות האינטלקט. אזי, היצירה שלך הייתה רציאונלית אבל חסידי הדאדא כבר צרחו עלינו בכנות את דעתם על השכלתנות המגוחכת שלנו. היא אינה שווה גניחה אחת. 

תמיד אמרו לנו להיות ילדים טובים וצייתנים. החברה לא אוהבת חריגים והיא חשדנית כלפי אלו המנהלים 'חיים חשאיים'. אם הייתה יכולה, היא הייתה מצוטטת לא רק לטלפונים ומתגנבת למחשב שלנו. היא הייתה מפקחת על החלומות שלנו. איזה מזל שעוד לא המציאו טכנולוגיה חדישה להטמין במוחנו שבב כזה שיתעד את חלומותינו וידווח עליהם לועדה רפואית מטעם איזה משרד ממשלתי. רק בחלומותיו האדם חופשי להיות באמת יחידי. כאן 'רשות הפרט' של כל יחיד ועדיף לכולם שתשאר כזאת. במובן מסוים, החזרה אל החלום היא חזרה אל הילדות האבודה שלנו, לפני שהחברה קצצה את כנפי הרוח ולכדה אותנו כציפור בכלוב. 

3.

כפי שהכל יודעים, פרויד טען שהחלומות הם 'דרך המלך אל התת מודע'. בכל אופן, שאיפתו הייתה להביא את התת מודע תחת השפעתו ושליטתו של המודע. הוא סבר שמחלות הנפש נובעות מכך שהתת מודע משתלט על האדם בצורה כפייתית. המטרה שלו הייתה לשחרר את האישיות הרגילה מן המרות הרודנית של התת מודע כדי להחזיר לאדם את היכולת לתפקד במציאות. שפיות הייתה בעיניו הישג של נפש שברירית העושה כמיטב יכולתה לחיות על פי 'עקרון העונג' בעוד 'עקרון המציאות' מזנב אחריה בכפייה אכזרית. איכשהו, אישיות בריאה היא גשר צר ואיזון  של לוליין בקרקס בין שני העקרונות האלו. 

ברטון סבר שכל אדם צריך לטפל בעצמו על ידי חיבור בלתי אמצעי לתת מודע שלו ושחרורו מאזיקי המוסכמות, הן אלו של השכל הלוגי והן אלו של החברה. החולי של האדם נובע לדעתו מכך שהוא אסיר בתוך מציאות אשלייתית, שטוחה, שמעלימה ממנו את הכוח היצירתי האמיתי של נפשו. 

משאת נפשו הייתה לשחרר את הכח היצירתי של האדם על ידי חיפוש שיטות לעקוף את השליטה השכלית המודעת. את החירות הזו אנו משיגים רק בחלומותינו ולכן עלינו להתחיל להתמסר לחקר החלומות... ולחלימה בהקיץ. האמנות היא חלימה רצונית, שהאדם נכנס אליה במכוון על ידי השהייה של כח השיפוט הרגיל. 

"בניגוד לפילוסופים הבולטים של תקופת הנאורות, שתרו אחר עקרונות הרציאונליות, הסוריאליזם היה משב רוח רומנטי, שקרא לאמנים, להוגים ולסופרים להיעזר בקסם, במקריות, באי-רציונליות, בסמלים ובחלומות. במניפסט הראשון של הסוריאליזם, שפירסם ב-1924, העלה ברטון על נס את הלא-מודע וקרא להחזיר את האדם אל שחר ילדותו הקסומה והחלומית, שממנה התנתק בבגרותו בנופלו בשבי התבונה והציוויליזציה. 'אם שמר בלבו האדם על מידה כלשהי של צלילות דעת', כתב ברטון, 'הרי לא יוכל אלא לשוב ולפנות אל עבר ילדותו, שעל אף מאלפיה, שהרסוה בקפדנותם, לא איבדה בעיניו מאומה משלל קסמיה'.

בהשפעת פסיכולוגיית המעמקים של פרויד ביקש ברטון להיעזר בחלומות לצורך הבנת המציאות, שכן גם כאשר האדם מתבגר, 'הנפש על כישוריה אינה משתנה מהותית: הפחד, המשיכה אל החריג, הסיכויים, אהבת הגודש, אלה הם כוחות מניעים שלא יכזיבונו לעולם'. הוא הציע לפתח לוגיקה סוריאליסטית, שתושתת על חיבורים אסוציאטיביים, שרירותיים וסותרים, ובמקום לקבל את המציאות הקיימת כהווייתה, תתבסס על שלילתה. כך יתאפשר, כדבריו, 'לכתוב סיפורי אגדה למבוגרים'. 

לצורך הבהירות, עלינו לציין שסיפורי האגדה למבוגרים של ברטון לא היו בדיוק מעשיות על פיות בתולות, זכות ותמימות, וגיבורים אציליים, שיעשו הכל למען גבירת לבם. 'ארץ נרניה' שלו לא הייתה חסרה פיוטיות אמיצה, אך סיפורי האגדה האלו יצרו עד מהרה אווירה גוטית מסויטת, החדורה בסוג של חולניות, מוזרות, ארוטיקה מופקרת ואכזריות לשמה. אמנם, התחברנו לקסם הילדות שאבדנו כאשר החברה אילפה אותנו בתקיפות כמו היינו גורי זאבים. אך במהרה גילינו, ש'הילד הפנימי' שלנו, אולי מחמת האילוף הנוקשה, נותר פגוע ומיוסר, חדור כאב וחרדה קיומית. 

אולי אחד הסוריאליסטים ש'הילד הפנימי' שלו היה הכי פגוע היה סלוודור דאלי. החרדה הקיומית שלו הייתה גדולה כגודל החוצפה, המרדנות והאקסטצנטריות שלו. מן הסתם, היה גאון שכן כדרכם בקודש, הוא ניסה וכפי הנראה גם הצליח, להפוך את החסרון שלו ליתרון. הוא השתמש בחרדה על מנת להעצים את כוחו היצירתי. לשיטה הזו הוא קרא, 'מתודת הפרנויה הביקורתית'. לדבריו, היא אפשרה לו לחשוב ולהתנהג כמשוגע... מבלי להיות משוגע. כפי שהוא עצמו התבטא, "הדבר היחידי שמבדיל ביני לבין איש משוגע הוא... שאני לא משוגע."

אך בין שאר המטרות של הסוריאליסם הייתה הכוונה לא רק להתחבר לילד הפנימי ולתת מודע אלא בדרך זו לחולל מהפכה חברתית רחבת היקף.

"אמני הסוריאליסם התעניינו במופלא, בפנטסטי, בפרוורטי, בצירופים וביצורי כלאים של מין בשאינו מינו. מורשתם מתמקדת בהרס הסימן. הסימן יוצר את המוסכמות שבאמצעותן אנו מבינים את המציאות. 

התפוררות מערכת הסימנים, שהיא התפוררות הלשון עצמה, עוררה מבוכה מטאפיסית בקרב הקהל הבורגני, שלא היה רגיל לחשוב על המציאות כעל בעיה. בעייתיות מטאפיסית זו – שערבבה בין אובייקט לסובייקט, בין האורגני לאנאורגני, בין הסביר למגלומני, בין הפרטי לצבורי, בין הפנימי לחיצוני, הייתה מהפכנית ומטרידה. היא בקשה להדהים ולזעזע, להתאבל וללעוג, להוציא את האדם הממוצע משגרת עולמו. היא רצתה להפוך את האמנות למנוף המציב את המתבונן בפני תהומיות החיים; זו נחשפת במגע היומיומי עם היסוד האקראי והבלתי אפשרי של הקיום."

לדעת ברטון, במתודה הסוריאליסטית של ה'אוטומטיזם הנפשי הטהור' אנו מסוגלים לעקוף את 'הצנזורה' של החברה ושל התת-מודע עצמו. כאשר מניחים לנו לנפשנו כולנו סוריאליסטים מלידה. כל מי שהתבונן במחשבותיו ותחושותיו יודע זאת. המציאות החיצונית שיצרנו מגלמת סדר מדומה, שטחי, שהוא תוצר של הסתרה, דיכוי, פישוט, רציאונליזציה ומוסכמה חברתית. המציאות האמיתית שלנו היא סוריאליסטית.

4.

כמו תנועת הדאדא, שגוועה במהירות, אך נספגה כמו טל ברכה, הלם עצבי ונשורת גרעינית, בתוך העורקים של התרבות הכללית, כך קרה לסוריאליסם. הוא נעלם כאסכולה אך חלחל אל השיתין בעודו חוזר להשפיע על מיטב המוחות היוצרים בכל תחומי האמנות, ובמיוחד על הציור. במלים אחרות, שתי האסכולות האלו לא מתו כלל. הן נוכחות בעוצמה רבה בכל גלגולי הצורה שלבשו.

כאמור, כל הזרמים של האמנות המודרנית שחררו לאוויר העולם את 'החיידק' של חופש הביטוי וההשראה לחיפושי דרך, משונים ככל שיהיו. האמן הפך את עצמו למעבדה חיה של ניסויים בכוחו היצירתי ובאפשרויות העיצוב של החומרים, הדימויים והמסר האישי או החברתי שלו. מכאן ואילך, באמנות, הכל מותר והכל אפשרי. השמיים... וגם השאול, אינם הגבול. 

בכל אופן, אלו שהפכו את החיידק הזה לשפעת אסייאתית המתחדשת בכל חורף, והדביקו בו את העולם כולו, היו הדאדא והסוריאליסם. מרגע שאתה מוכן להפקיר את כל העקרונות והכללים, לקפוץ לתוך הלא ידוע, להפקיר את עצמך לספונטניות הגמורה, סופך לגמור בבית משוגעים או להפוך לגאון ללא הפסקה שתמיד חלמת להיות. 

הנביעה הפנימית היא באמת מעוררת השתאות בכוחה הבלתי נדלה לצרף יחד מין בשאינו מינו ולשפוע רעיונות שטותיים בלי סוף. מדי פעם, אתה נתקל במשהו נפלא, קסום, מעורר התפעמות, שכמו הגיח מן האין. 

מבחינות רבות, היצירה הספונטנית דומה לסוג של דייג. אתה משליך את החכה ומחכה. תכופות, אתה מעלה דגים קטנים שרצוי מאד להחזיר למים למען יגדלו. לפעמים, אתה דולה סרטן, קונכיה משונה, נעל רקובה או גופה מצחינה, שהיה עדיף להשאירה על הקרקעית. אך מדי פעם, אתה מעלה בחכתך בתולת ים מחויכת ויש לך כעת הזדמנות להתאהב מחדש. 

עליך לגלות סקרנות לעולמך הפנימי, למציאות בכלל. עליך לפתוח את עצמך לבלתי צפוי. עליך לעסוק בניסויים ולהתחדש בלי הרף. ככל שאתה ממשיך במדיטציה היצירתית, תגלה רבדים עמוקים יותר הצפים כלפי מעלה, נושאים עמם עצבונות וכאבים ישנים אך גם אנרגיה חדשה. ואולי, מסר הבא לא רק מן התת מודע האישי שלך אלא ממקור נביעה קולקטיבי או טרנס-פרסונלי. 

אולי כדי להגיע לאלוהי עליך לעבור דרך הקליפות של האישיות הפרטית שלך. עליך לסנן כל כך הרבה קולות, להחריש את ההמולה היומיומית כדי לפנות פנימה אל המצולות; אכן, תהליך היצירה האמנותי אינו שונה ביסודו מהתהליך שכל חניך יוגה עובר במדיטציה – סוג של מוות ולידה חדשה. הרפיה מן המוכר, התרוקנות הכלי כדי להתמלא בחיות לא מוכרת. אך בעוד היוגי מחפש את התודעה הטהורה, שמעבר לכל דימוי, תחומו של האמן הוא הדימוי המוחשי שעולה בקרבו והרגשות שהוא מעורר בו. 

בעוד היוגי רוצה 'לדעת את עצמו' כמהות שמעבר לכל הלבושים, האמן מתמסר לצורות שרוקמת המהות הטהורה שלו כמו היו אלף הפרצופים של העצמי, שהוא הגיבור האמיתי העומד מאחורי כל תופעה, פיסית או נפשית, אישית או קולקטיבית. אם היוגי הוא ביסודו 'איש הדומיה', האמן המדיטטיבי הוא 'איש החזיונות'. 

החופש של הדאדא והסוריאליסם גבלו בהפקרות שכן, כאשר אתה מתייחס בקלות ראש למוסר, אתה מתחיל לגלוש לא רק אל האינטואיטיבי אלא גם אל צד הצל שלך. אינך עשוי כולך אור ואהבה. עד שתוכל לבוא אל העולם מתוך אהבה, עליך לסגל לעצמך את עקרונות המוסר. הוא 'מחליף' את האהבה בכל המקומות שאתה עדיין אנוכי ושקוע בעצמך. המוסר אומר שגם ללא אהבה עדיין יש כללי התנהגות נאותים על מנת לכבד את קיומו של הזולת ולאפשר לשניכם חיים יחדיו. המוסר מגן עליך מפני האנוכיות והנרקסיסם העיוור של אחרים והוא מגן על אחרים מפני האנוכיות והנרקסיסם העיוור שלך. 

אתה יכול להתייחס לצד הצל שלך כאל ערפול מנטלי ורגשי היוצר אטימות בינך לבין עצמך ובינך לבין אחרים. כך נוצרת 'החומריות' שלך. היא מבטאת את בהירות הקליטה שלך. אם היית כולך אהבה, היית כולך שקוף, לעינך הפנימית כמו גם לעיני הזולת. כאשר אתה עובר דרך צד הצל שלך אתה מתחיל לראות בבהירות הולכת וגדלה ואתה גם זוכה לשחרר את האנרגיה הכלואה בתוך טראומה ושכחה עצמית. אתה חי יותר ויותר בהווה במקום להילכד בדרמות של העבר. אתה הופך לפריסמה ומוליך-על שהאור והאנרגיה הזורמים דרכם חזקים וטהורים יותר. 

הסוריליאסם הושפע בעיקר מפרויד, גם אם לקח ממנו את היפה בעיניו – לא תרפיה פסיכואנליטית אלא עקרונות אמנות וחופש פנימי. אך כידוע, לפסיכולוגיה המודרנית היה אב נוסף בעל אמירה וכח השפעה אדיר על הדורות הבאים – קארל יונג. הוא פיתח תורה פסיכולוגית שהייתה שונה בכמה נקודות חשובות מן התורה הפרוידיאנית. 

בתמצית, יונג הדגיש את החשיבות של הארכיטיפי בחיי הנפש וזאת משעה שהפרט נקלע למשבר שהוא רוחני ביסודו יותר מכפי שהוא פסיכולוגי. האדם שואף אל הכוליות של עצמו, לא רק אל הנורמליות. הוא מעוצב על ידי כוחו של תת המודע הקולקטיבי. יש דרגת בשלות אישית שבה הוא מתחיל לשמוע בקרבו 'קריאה ממעמקים' – הוא מתחיל להיות מודרך אל עמקי עצמיותו על ידי אנרגיה וחזיונות הבאים ממקור נעלם, שהוא 'על-חושי'. לצד פרויד, יונג עשה גם הוא כמיטב יכולתו להפוך את הפסיכולוגיה שלו למדע ולהעניק לה 'תוקף אובייקטיבי'. הוא סירב לומר אם האלוהי באמת נמצא 'שם בחוץ' או שהוא מבטא רק חזיון נפשי כלל-אנושי; 

קאנט העניק לו את האבחנה החשובה בין הטרנסצידנטי לטרנסצידנטלי. הראשון מדבר על מציאות נומינוזית בלתי תלויה באדם. השני מדבר רק על יסוד בהכרה המתנה את ההתנסויות שלה, תולדה של מבנה התבונה עצמו. אין שום אפשרות לבחון לאשורו באיזו מידה שני הממדים האלו תואמים זה לזה. במלים פשוטות, אולי האדם יצר את אלהים 'בדמותו כצלמו' אך מדובר בהתנסות כלל אנושית בעלת חוקיות שאינה תלויה ביחיד. במובן זה היא אוניברסלית ולכן, אפשר בעקרון להעניק לה תקפות מדעית. 

המדע הוא חקר העולם האוניברסלי. בהיות החוויה הרוחנית, המיסטית והדתית, התנסות אנושית אוניברסלית, הרי שהפסיכולוגיה נכללת בתחום המדע גם אם לצורך זה עליה לאמץ מתודות חקירה משלה. 

מכאן ואילך, התפצלו גם האסכולות האמנותיות בין חסידי פרויד לחסידי יונג. אנדרה ברטון הכיר את עבודתו של יונג אך היה נראה לו שהארכיטיפי חוסם את חירותו של הפרט. והרי, כל ארכיטיפ הגיח מן התת מודע הקולקטיבי ומשרת את היסוד האוניברסלי הרוחני שבאדם. ברטון שאף להפוך את החקירה העצמית של התת מודע למסע אישי משוחרר מכל יומרות וציפיות. הוא לא היה מוכן להפקיר את הפרט להשגחת הארכיטיפים. להזכירך, הדבר היחידי שנגע אל לבו הייתה חירותו של הפרט. הפרט צריך לעצב את עצמו כרצונו. החזיון הארכיטיפי כפייתי מדי וכמו מחזיר את האדם לנתיב של 'גורל', שנטווה ביד נעלמת, לא על ידי האדם עצמו.

וכאן אנו מגיעים לאסכולה העומדת בלבו של הספר שלנו – 'הריאליסם הפנטסטי', שנטלה את החופש האמנותי המופלא והמסוכן שיצרו הדאדא והסוריאליסם והשתמשה בו בהנאה רבה, אך האב הרוחני האמיתי שלהם היה יונג ולא פרויד. הם העדיפו לחפש באופן מאד אישי דוקא את היסוד הארכיטיפי שבתוך עצמם.