וַואבִּי-סַאבִּי

יופיים של דברים לא מושלמים

1.

ב'מפתח גאודי' הוזכר מונח מרכזי לאסתטיקה היפנית – 'וואבי-סאבי', שהוגדר שם כ'חיים בהרמוניה עם היקום'. לי נראה, שההגדרה הזו כללית וסתמית מדי לאיכות החמקמקה של יופי שעליה המונח הזה רוצה 'להצביע'.

להזכירך, אצל היפנים המקסימום שאתה יכול לעשות הוא 'להצביע על המציאות' – לא לבאר אותה או 'ללכוד' אותה בצורה שכלית כלשהי; ההוויה היא ערפילית ונזילה מדי.

אפילו הגדרה זהירה, המותירה שוליים רחבים להתנסות בלתי אמצעית, יכולה לפתות אותך להקפיא מצב רגעי כמו היה 'דבר'. אך כל יש מגיח כמו מתוך האין ושב מיד להתמוסס בתוכו. למי שמודע, האיכות הבסיסית של היקום היא ריקות או זרימה.

ייתכן שהיפנים היו מזדהים עם 'פנטה ריי' של הירקליטוס – האמירה ש'הכל זורם' או 'המשך' של ברגסון – הטבע של הדברים כמוסיקה שבלתי אפשרי לחלוק אותה לצלילים בודדים מבלי להרוס אותה. השכל לא יעזור לך להקשיב למוסיקה. אתה זקוק לחוש פנימי כלשהו שברגסון מכנה 'אינטואיציה'.

הזן הוא אמנות 'ההצבעה' על הדברים כמחווה המזמין אותך לשימת לב. כל השאר, אינו אלא 'ככות' – מה שיתגלה לך אישית בחוויה בלתי אמצעית ישירה.

2.

"וַואבִּי-סַאבִּי הוא יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים וחסרים. זהו יופיים של דברים פשוטים וצנועים. זהו יופיים של דברים לא מקובלים."

תחילה, אנו עוסקים ביופי. מן הסתם, למרות כמה תכונות כלליות, כאשר המרכזית שבהן היא הסימטריה, 'היופי הוא בעיני המסתכל'.

ניטשה אמר ש'היופי הוא הבטחה לאושר'. יש להניח שהאושר שהיופי מבטיח לך הוא ביסודו תענוג מיני השואף אל הפורקן האורגזמי כסוג של התגלות. העונג המיני מבטיח את האושר של שימור עצמי בצאצאים. אחר כך, הוא מבטיח לך הנאה מתוקה ואינטימיות עם אהוב/ה. לבסוף, כאשר הוא מתעדן עד לדרגה שהוא ניתק מן הסיבה שהולידה אותו, הוא מבטיח לך התעלות אישית, אולי אפילו... אלמוות.

אצל אפלטון, היש המושלם, האלוהי, הוא לא רק אמיתי וטוב, הוא גם יפה. כל דבר שהוא שלם הוא יפה. הוא אידיאה טהורה. המציאות החומרית הגסה עשויה רק לחלל אותו. כאשר משהו מאבד את שלמותו הוא נעשה לא רק שקרי ורע, הוא גם נעשה... מכוער.

תאר לעצמך שקיים 'אי שם, אי מזה' עולם האידיאות. זהו עולם של שלמות. מעין גן עדן של מעלה. כאן מלאכים ונשמות משוטטים בנועם הליכות נפלא בין עצי הגן, חפים מכל פגם, כפי שעלו בדעת הבורא המושלם שברא אותם.

אתה מסתכל בהם ורואה שהם קורנים ומלאים זיוו, כל כך יפים שבא לך לבכות מרוב אושר. הם גם אף פעם לא מזדקנים ולא מאבדים את זוך עלומיהם. הכל בהם מושלם, מכף רגל ועד ראש. הכל זך וללא רבב; העור העדין, החלק למשעי, המבנה של כל איבר, ההרמוניה בין כל האיברים. מכל זווית שתסתכל אתה תראה את אותה שלמות מרהיבה.

ועכשיו, אתה יורד למטה, ואולי נופל כמו מלאך מפוטר, ומוצא את עצמך בעולם הזה. כאן, האידיאה נאלצת לעטות על עצמה את בגדי החומר. הבגד הזה הוא בוגדני מטבעו, ואינו יכול שלא להיות. טבעו של החומר הוא גס, אטום ומלא חסרונות. הוא משקף בראי מעוות את השלמות האידיאלית וכך הופך אותה עלובה בעיני כל רואיה – עלמה יפהפיה שהזדקנה, ירדה מכל נכסיה ואיבדה את כל חמודותיה. אפילו חסד נעוריה לא בא כעת לעזרתה. כמעט שאין להכירה. כל אלו שאהבו אותה פעם מסתכלים עליה כעת בתמהון וחרדה ולא מסוגלים להתנחם על הפגיעה שפגעה בה יד הזמן. עם היופי נעלמת גם ההבטחה לאושר וכל העונג שהיה טמון בציפיה להתגשמותה.

החומר מזכיר לך את טבעו החולף, החמקמק, של הזמן, את האובדן הבלתי נמנע או במילה אחת קטנה – את המוות שלך. החלופיות של הדברים היא מזכרת עוון תמידית לזה הכמה אל הנצח והאלמוות. לדידו, האמת יכולה להיות רק זו הנצחית. רק אמת כזו היא טובה בעיניו. וכעת, החלופיות של המציאות הזו הופכת אותה בעיניו... מכוערת.

משום כך, הוא פוחד מן הכיעור ומנסה להקיף עצמו ביופי תמידי. משום כך, כאשר משהו נפגם הוא מנסה חיש לתקן אותו או להחליף אותו במשהו חדש.

דוגמה מובהקת לאחד כזה הוא גבר שהחל להזדקן שנוטש את אשתו המסורה לאנחות ובורח עם המזכירה הצעירה. אתה תאמר שהבוגד הזה חומד את הצעירונת הזו בגלל הסקס. אבל אתה רואה רק את המובן מאליו. עמוק מזה, הוא מנסה לחמוק מן המוות שהופיע לו בדמות הזקנה והפגמים שהיא יוצרת ביופי;

הוא מסתכל באשתו ונזכר... במותו. תת הכרתית, אשתו הופכת להיות תזכורת להיותו בן תמותה מסכן, ההולך אלי קבר. חרדת מוות סמויה מתחילה לחלחל לתוכו. יום אחד הוא מוצא את עצמו נמלט על נפשו עם אותה עלמה, שמן סתם אינה מגיעה לקרסוליה של אשתו. אך דומה שיש לה משהו שהוא זקוק עכשיו כמו אוויר לנשימה. הבטחה להמשך החיים, לאלמוות.

והרי, הבטיחו לו אלמוות, לא כן? והרי הוא תמיד חש עמוק בתוכו שהוא לעולם לא ימות. אבל עכשיו, הכיעור מזכיר לו את חלוף הזמן ואומר לו די מפורשות, שההוצאה להורג שלו היא רק עניין של זמן.

אתה חושב שהוא נס מפני אשתו, שהוא חומד את הסקס עם הבחורה הצעירה, אך האמת הפשוטה היא שהוא נס מפני מלאך המוות. אבל כמו שאנו יודעים מן האגדה, מלאך המוות ימצא אותך בכל מקום שאליו תנוס. כמו האביר הצליין בסרטו של ברגמן, אתה משחק איתו שחמט שתוצאתו ידועה מראש. אפילו תסיים בתיקו במספר משחקים, בסופו של דבר, מלאך המוות יתן לך את המט הסופי.

3.

כדי להתחיל לחוש את האיכות הנדירה הזו שהמונח 'וואבי סאבי' מצביע עליו, עליך להבין את הכאב הכרוך בחולף ואת המאמץ של היפני להשלים עם המוות והאיון של כל הדברים.

מונח מרכזי בפילוסופיה של בודהא שמופיע בחכמת הזן שהתפתחה ממנה – 'החמלה'; עליך להגיב על הסבל בכל צורותיו בדרך האינטליגנטית היחידה שאינה מאיימת להרוס את לבך אלא לרכך אותו בכאב מתוק.

אם הייתה לדברים שלמות חפה מכל איום, רשאי היית לבקש מהם למלא אותך רק בהתפעלות והנאה. אבל כל הדברים במציאות הזו הם מאד... שבריריים. אפילו מדובר בהר גדול, שראשו בשמים, שכל אלף שנים באה ציפור קטנה ומשייפת בו את מקורה, סופו של זה שהוא נשחק ונעלם מן המציאות, ומה נאמר על עץ, ציפור או אדם, שדומים יותר לבועות סבון צבעוניות?

כל זמן שאינך קולט ברצינות את האובדן הצפוי לכל אתה מתמרמר ומוחה על כך. אתה נצמד וממאן להרפות. אתה מאד מפחד וסובל. אך אם תבין בכל נימי נפשך שאינך יכול לשנות את המציאות, יש סיכוי שתפסיק להילחם בטבע הדברים ולנסות להיצמד לשוא אל החולף.

יכול היית לחסום את לבך מפני הכאב אבל אז היית מאבד אותו.

בודהא אומר שאם אתה רוצה להישאר אוהב עליך להפוך את האהבה שלך לחמלה. זו מודעות עמוקה לצער ולסבל שבמציאות, בכל קיום עלי אדמות, אבל גם הסכמה לאהוב את מה שיש – כניעה בפני כוח עצום לאין שיעור מזה שלך יחד עם דבקות עיקשת מסורה, לדברים כפי שהם.

כעת, אתה מסוגל להכיל בפעם הראשונה את הכאב הכרוך בקיום החולף מתוך השלמה ואהבה, להמשיך לפתוח את לבך אליהם. באופן זה, הכאב שלך מותמר למתיקות מיוחדת במינה.

אני הייתי אומר ש'וואבי סאבי' הוא קודם כל... כאב מתוק של אהבה שאין להגשימה אלא לרגע וחמלה שהתפייסה עם המוות מתוך השלמה.

אתה מכיל את השבריריות שלך, של כל הדברים, אתה חומל על עצמך ועל אחרים, אתה חובק אותם אליך ללא פחד למרות שהם הולכים ומתפוגגים. ואולי אתה פוחד, אבל אתה חובק אליך גם את הפחד הזה. לא, אינך יכול להעניק לדברים אלמוות אבל אתה יכול להעניק להם אהבה ללא תנאי.

ותוך כדי כך מגיחה חוויה נוספת: הערך העצום, האינסופי, של כל רגע חולף. מלאך המוות מלמד אותך שיעור שאף מלאך אחר, נצחי, לא יכול ללמד אותך. הוא מלמד אותך להעריך כל רגע כחד פעמי ובלתי נשנה. אמנם, אינך רשאי לקוות שתוכל להקפיאו אך דוקא בחלופיות שלו יש משהו נוגע אל הלב, שעושה אותו יקר ערך. כל רגע הוא לא רק נדיר, הוא חד פעמי. לעולם לא יחזור עוד רגע דומה לו בכל תולדות הזמן.

אספנים למדו להעריך את הנדיר. הם מוכנים לשלם תמורתו מחיר יקר, שיהיה בבעלותם. אך מה נדיר מן הרגע? והרי הוא אחד במינו. אך בשונה מחפץ את הרגע אינך יכול לרכוש ולא משנה כמה תסכים לשלם תמורתו. יש רק דרך אחת להתייחס אליו. לחבקו אליך באהבה ובד בבד להרפות ממנו, ולהניח לו ללכת לדרכו. כאן, אינך משלם בכסף, כאן אתה משלם בכאב לב, ערגה טמירה, אבל אתה זוכה במתיקות הזו, שרק נפשך יכולה לרכוש אותה לא על דרך הזכרון אלא כתמצית ריחנית שנספגה בתוכה.

וואבי סאבי הוא איפוא גם אותה איכות חמקמקה של התפעמות לנוכח החד פעמיות של כל רגע – היופי ההולך ומתפוגג כשובל של בושם עדין ומותיר אחריו רק רחש לב עלום שם.

4.

ויש זווית אחרת, תמימה יותר, שממנה אפשר לקלוט את מה שהמונח החמקמק הזה רוצה לומר.

תאר לך ילדה קטנה עם בובת סמרטוטים מרוטה. אולי תחשוב שהיא הייתה שמחה לקבל בובה אחרת תמורתה, חדשה, עשויה פלסטיק ולבושה כמו ברבי, שהיא כמובן, הרבה יותר יפה מזו שלה. אבל אתה לא מבין כלום בילדות קטנות. אתה לא מבין שהבובה הזו יפה בעיניה כפי שהיא. היא יותר מיפה, היא מיוחדת לה, היא אחת ויחידה. היא ספוגה בכל כך הרבה רגש שהילדה הזו הרעיפה עליה שאם היית חש זאת, היית מתחיל לבכות מרוב התפעלות וצער.

לא, היא לא רוצה בובה אחרת, יפה יותר. באמת, שהצחקת וגם אכזבת אותי. היא אוהבת את הבובה שלה, היא שומרת לה אמונים. כל דבר שאתה רואה כפגום היא רואה כנוגע ללב. היא אוהבת את הבובה שלה לא בגלל שהיא מושלמת. בדיוק להיפך, בגלל שהיא אוהבת אותה היא נראית לה מושלמת. ויותר מזה, היא מושלמת באי שלמותה. מה שאתה רואה כחסרון היא רואה כיחודיות, מה שעושה את הבובה שלה לבובה שלה. כל בובות הברבי שלך הן שכפול מפס יצור. כל ברבי דומה לברבי אחרת. אבל בובת הסמרטוטים הזו היא אחת ויחידה.

צא ולמד, שיש יופי מושלם אבל מהרבה בחינות הוא... ריק – יופי של פלסטיק. הוא לא אמיתי. יותר מזה, הוא לא נוגע ללב. לעומת זאת, יש יופי שמתמיר את כל הפגמים לסוג נדיר של חן.

לא, הסימטריה אינה מושלמת. העור אינו לגמרי חלק, האיברים לא לגמרי בנויים על פי 'חתך הזהב'. האם זה מה שאתה רוצה, 'חתך זהב'? היופי הזה, הקלאסי, אולי מספר לך למה התנהלה מלחמה עשר שנים עבור בעלות על האשה היפה ביוון, הלנה. אבל הוא אינו מספר לך כלום על הקסם שיש לבובת הסמרטוטים של אותה ילדה קטנה.

כאשר אתה חושב על וואבי-סאבי תשכח מחתך הזהב, תשכח מהלנה מטרויה, תשכח מאותה שלמות פלסטיק שיש לבובת הברבי. תחשוב רק על בובת הסמרטוטים של ילדה אלמונית שהפיחה בבובה המרוטה שלה כל כך הרבה חיים בכח האהבה של לבה הטהור, התמים.

וכך, אם נשוב אל אותו גבר מסכן שפגש את המוות בדמות כתמי זקנה על עורה של אשתו, נוכל לחשוב על סיום אחר לסיפורו. עכשיו, אותה אשה שפעם הופיעה לו בדמות הלנה היפה מטרויה, שמלאה אותו צמאון יוקד לחיים, הפכה לאשה שעל פי כל אמות המידה רחוקה מלהיות דוגמנית. כשופט בתחרות יופי אתה תנפה אותה מיד. אבל אתה לא מבין כלום באופן שבו בעלה מסתכל עליה.

האשה הזו, המבוגרת, הסמרטוטית משהו, המלאה פגמים, נוגעת ללבו כפי שמעולם לא נגעה בו ביופיה כאשר היתה צעירה. עם השנים, היא הפכה לדידו יותר ויותר מיוחדת. לא זאת בלבד שהיא הפכה לו לאח"מ, 'אישיות חשובה מאד', נדירה. היא פשוט הפכה... 'מיוחדת לו';

גם הוא ספג אותה במשך שנים רבות לתוך גופו ולתוך נפשו. דומה, עכשיו, היא חלק ממנו. אהבתו אליה הפכה להיות חלק מאהבתו לעצמו. בתחילה, זו הייתה רק התאהבות. הוא השליך עליה את עצמו וראה אותה כבשר מבשרו מבלי לראות אותה באמת, אבל לאורך השנים הוא כמו חזר אל נקודת המוצא בספירלה חדשה. הוא מוצא שהם הפכו להיות אחד. והרי היא ספוגה בגופו ובנפשו, הוא חלק ממנה לא פחות ואולי יותר, מכפי שהיא חלק ממנו. והוא מוצא אותה יפה אפילו עכשיו; יפה בדרך אחרת, המיוחדת לה, מושלמת בחוסר שלמותה. יחודית, אחת ויחידה בשבילו.

לא, היא לא מזכירה לו חלילה את המוות. היא מזכירה לו את מלאות הזמן. היא עוטפת אותו והוא עוטף אותה כמו היו בבואה המשתקפת בעיני עצמה; הוא רואה את עצמו דרך עיניה כפי שהיא רואה את עצמה דרך עיניו. הם מזכירים אחד לשני שחייהם היו שלמים בעונג ובצער, במפלה ובנצחון. שהם תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין. האהבה הזו שהחלה בהבטחה של עונג מיני קיימה הרבה יותר מכפי שהבטיחה כאשר הפכה להיות ברית לבבות וידידות אמת.

ועכשיו, הקסם שלה לא פג, הוא רק התחלף. הוא נוגע בה והיא מתוקה לאצבעותיו, לעורו. הוא מנשק אותה והיא נוגעת בנשמתו. אין אף אחת בעולם שיכולה להחליף אותה כי אף אחת לא משתווה אליה, אף אחד בעולם אינה היא. הוא רוצה אותה, אותה כפי שהיא, בכל המלאות של הזמן ששרבט על גופה את סיפורי מסעו.

5.

ויש לוואבי סאבי כמה איכויות נוספות שהוזכרו: פשטות, צניעות ויציאת דופן.

יש כאלו שאוהבים טכנולוגיה משוכללת שמתחדשת ללא הרף בדאג'טים שונים ומשונים. ככל שדבר הוא מתוחכם יותר, הוא מרגש אותם יותר. הפשוט משעמם אותם. דומה, השכל שלהם תובע מידה של מורכבות כדי להוציא אותו מאזור הנוחות שלו ולעוררו לחיים. וכי מה כבר אפשר למצוא בפשוט?

תחילה, הבה נסכים שמורכב ופשוט הם מונחים יחסיים. מה שמורכב לאחד עשוי להיות פשוט לשני. בכל אופן, יש גם דברים שהכל יסכימו על פשטותם או מורכבותם.

הפשוט נדמה גולמי יותר, עם פחות חלקים. אתה מסתכל בו ואתה מקיף אותו במבט אחד או במחשבה אחת, ללא צורך בהסתכלות ועיון מרובה. הוא לא מאתגר אותך שכלית.

הנה, אתה נמצא בחדרו של ואן גוך. הכל כאן פשוט. החדר עצמו, המיטה, הכסא, הרצפה וכל שאר הפריטים המופיעים בו. אתה יכול לראות את הכל בסקירה אחת פחות או יותר. חשוב איך נראה לעומתו חדר בארמון ורסאי. כל רהיט הוא מעשה אמנות כליל פאר ושלמות. אתה יכול להתבונן שעות רבות בנברשת או בדלת. אין לך פינה אחת בחדר הזה שאינה מקרינה הדר מלכות.

אם היו נותנים לך ברירה היכן לבלות את הלילה, בחדרו של ואן גוך או בחדרו הפרטי של לואי ה-14, יש להניח שלא יהיה לך שום קושי לבחור בחדר שהיית רוצה לבלות בו את הלילה.

רק אם אתה רגיש לאיכות הוואבי סאבי, אתה תכנס לדילמה ואולי אפילו... תעדיף את חדרו של ואן גוך. ואם לא את חדרו הממשי, את אותו החדר שבציורו המפורסם.

הכל כאן פשוט וצנוע, אבל הוא מלא נוכחות ונשמה יחודית. ואן גוך מילא את החדר הזה ברוחו הלוהבת, חסרת המנוח, שנאבקת בכל פעם להפוך את המתח שהוא חש לאיזון דינמי. כאן, כל דבר פועם חיים יחודיים כמו קלט את 'כח הפועל' של האמן הדגול.

וכי היכן בחדרו של לואי ה-14 אתה חש את אישיותו של מלך השמש? הכל כאן ממלכתי. האיש הפרטי נמחק כמעט לגמרי בתוך הפאר הגודש את החדר. מהרבה בחינות, זהו חדר אנונימי. אבל החדר של ואן גוך הוא כולו... ואן גוך! הוא ספג אותו והשתנה בכח ההסתכלות הנדיר שלו. אתה חש את האהבה שהגה ואן גוך לחדר ולכל החפצים שמופיעים בו. אתה מבחין שבכל פשטותם, באהבתו ושימת לבו הוא העניק להם נפש חיה.

ועכשיו, הפשוט הוא גם עמוק, נושם, חי. הוא יחודי. אנא, אל תתבלבל בין פשטות לשטחיות. יש לך פשטות שכולה מלאות סמויה, שיש לה כח משיכה משלה, לעתים גדול מזה של חפץ מפואר. המפואר עשוי להמם אותך. הוא עשוי לבטל אותך בשדה הקרינה שלו. הפשוט, הצנוע, מפנה לך מקום באופן טבעי. הוא קשוב אליך. הוא לא נרקסיסטי – בתוך הנוכחות של הפשטות הרבה מאד דברים בלתי צפויים יכולים לקרות... אם רק תפגוש את הפשטות הזו בנוכחותך הקשובה.

פתאום, דוקא הפשוט הוא קסום. הוא מרוכז ונטול חינחוני שקר. הוא קורא אותך להביט בו עין ועין ללא משחקי מחבואים. אין לו צורך להסתתר. לא פעם, דבר הוא מסובך ומורכב רק בגלל שהוא אמן הסוואה שירד למחתרת ומשחק איתך במשחקי חתול ועכבר, הורדות ידיים או מקבילית מוחות.

הפשוט אינו מצועצוע, הוא ישיר, הוא נוגע בנקודה ולא יחטיא, הוא לא יודע להעמיד פנים ולתעתע. תוכו כברו. יש בו ישירות או 'אינטגרטי'. כאן, הדברים הופכים להיות הרבה יותר ממשיים. הפשוט מזמן אותך להוויה בעוד שהמורכב לא פעם רק מנסה להסיח את דעתך מן העיקר.

יש צניעות של עניות ודלות פנימית. אבל יש צניעות שכמוה כאינטימיות. היא נוגעת בך בחשאי. היא אומרת הרבה ברמיזה, היא לא תוקפנית או פולשנית בשום צורה. היא היבט מלא קסם של עדינות נפש גדולה.

הפשוט והצנוע יכולים לגעת בלבך ולעורר בך אמון ואהבה שהם גדולים לאין שיעור מכפי שמסוגלים לעורר המורכב והמפואר. הפשוט והצנוע מפנים לך מקום, מסתכלים בעיניך, מחזירים אותך לעצמך. המורכב והמפואר מפעילים תכופות עוצמה בולענית. הם אוהבים שכורעים לפניהם אפיים, משרתים אותם, מתפעלים מהם עד עוצר נשימה. הם הופכים אותך כלי שרת לכח ההיפנוטי שלהם. אבל הפשוט והצנוע משחררים אותך לחופשי.

ויש לוואבי-סאבי איכות נוספת של יופי שבו ניחן דבר בלתי רגיל. לאור מה שאמרנו עד כה, לא מדובר במשהו שמעורר בך הרגשה ש'אין כמוהו' לגדולה ותפארת, שהוא בעל ערך ביחודו היוצא מן הכלל. זו הרגשה המפעילה את האספן, לא את איש הזן האסתטיקן. הבלתי רגיל של הוואבי-סאבי אינו בהכרח אותו חריג בולט המושך את העין במוזרותו.

הוא אולי מעורר שימת לב משועשעת או אולי תחושת תמיהה קלה. קל מאד להחמיצו. אני חושב שמדובר במשהו דק והרבה יותר סמוי שאצלנו היה מכונה אולי 'חן'. יש חן אלגנטי אבל יש חן שמופיע דוקא במשהו שלומיאלי שכמו נטול חן רגיל. הוא עשוי להיות מגושם, משונה במקצת, ובכל זאת, מעורר חיבה.

חשוב על הגמלוניות של ילד זיג-זג או זו של חתלתול קטן. הם שלומיאלים אבל בכל זאת הם מתוקים. חשוב על נערה שיש לפניה הבעה קצת משונה, אולי בזכות עיניה המעוצבות בצורה יחודית, אפה, הנוטה במקצת מן הזווית הישרה, או שפתיה שמתעקלות בחיוך שהוא לא לגמרי יפה במובן המקובל אבל בכל זאת, יש לו איזה חותם יחודי, שעושה אותה משעשעת ונוגעת אל הלב.

דברים יכולים להיות יוצאי דופן בהרבה צורות מבדחות או נוגעות ללב כאלו. החריגות הזו אינה הופכת את החפץ או האדם ל'מרשים' במובן ה'מפואר' אבל היא בכל זאת מושכת את הלב ומעניקה לאדם או לחפץ איכות מסתורית שהיא יחודית לו. היא הופכת אותו מלא חן מבלי שיהיה ממש יפה במובן הקלאסי.

בכל מקרה, מה שנחוץ לאיכות הזו, כמו גם לכל האחרות, שהיא תתקיים בתמימות, במין היסח דעת מעצמה.

באמנות הוואבי סאבי כאשר דבר יודע מיופיו, פשטותו, צניעותו או איכותו היחודית, הוא... מאבד אותה. הוא מתפצל בהסתכלות העצמית הזו ומאבד את תמימותו. אם יש דבר מה המשותף לכל האיכויות של הוואבי סאבי היא התמימות, שכמו לא יודעת מעצמה.