ליצן המלך

הצחוק יפה לבריאות...

במיוחד, אם אתה 'מת' מזה

1.

אנשים רבים יוכיחו לך מדעית שהצחוק יפה לבריאות, ממש כפי שיוכיחו לך שאמונה באלהים יפה לבריאות. מן הסתם, הם מניחים שהבריאות היא ערך עליון. די להוכיח איך משהו משרת אותה כדי להפוך אותו חיוני לחייך.

אני למשל חושב, שהבריאות אינה ערך עליון. היא אמורה לשרת ערכים אחרים, שהם הרבה יותר גבוהים ממנה. כאשר אתה מהפך את הסדר הזה, כאשר אתה רציני במקום הלא נכון... אתה נהיה מגוחך.

הייתי אומר שהבריאות יפה לאהבה, לחכמה, ולכל דבר אחר, שיש בו להפוך את חיינו... יפים יותר. לעצמה, הבריאות אינה יכולה לשמש ערך בלתי תלוי. היא רק תנאי להגשמתם של ערכים אחרים, גבוהים ממנה.

הצחוק לא רק משחרר כל מיני אנדרופינים במוח שלך, שגורמים לך תענוג המסייע לבריאות שלך. באמת, שהצחקתם אותי. אמנם, זה חשוב אבל רחוק מלספק את הצורך במשמעות לחייך. אלו המאמינים בבריאות כערך עליון גם מאמינים בהישרדות כערך עליון, וכאן דרכינו נחלקות לגמרי.

על פי סולם הערכים שלי, הצחוק חשוב כי הוא משחרר אותך מדפוסי תפיסה וחשיבה – הוא מראה לך זווית אחרת על המציאות וכך מסייע לך לברוח מהכלא של השגרתי, המובן מאליו והמוסכם על הכל. הוא הופך אותך עוצמתי יותר כי הוא הופך אותך חופשי יותר מה'מוסכמות' שהמוח שלך כבול אליהן.

הצחוק דורש כח אבחנה. הוא מזהה פערים תמוהים בין הכוונה למעשה, בין הגלוי לעין למתחולל מאחורי הקלעים. הוא רגיש לדיסונס קוגנטיבי שנוצר כאשר אתה פוגש בשני רעיונות סותרים שנדחקים יחד וכל אחד מנסה לשכנע אותך שהוא, ורק הוא, האמת הבלעדית. שניהם יחד יוצרים פרדוקס הסודק את המציאות שקודם לכן חשבת שהיא 'פשוטה' ואין להרהר אחריה.

וכך יוצא, שהצחוק עושה אותך בהתחלה מהורהר בנפשך ובמהרה, מוצא דרך להפוך אותך... מעורער בנפשך. אך האם אתה הוא המשוגע או המציאות?

הטיפש רואה את הפשט. המציאות שלו מאוחדת כי הוא לא רגיש לצללים החמקמקים המרמזים שיש מאחוריה 'מציאות נסתרת' ואולי אפילו מספר רב של רבדים סמויים. החכם רואה שהאחדות של המציאות היא מדומה. למעשה, מדובר במציאות מפוצלת שאוהבת את משחקי המסכות, בין השאר כי יש כאלו האורבים בחשיכה לטרף. הצחוק הוא דרך לפוגג את הסכנה בעודך מצביע עליה... בצורה עקיפה.

אם היית תמים, לא היית צוחק. אבל אם אתה חכם, אתה מגיב על מציאות מפוצלת בפיצול אישיות דומה. גם אתה הופך להיות חמקמק ומלא רמזים. כעת, החכמה שלך 'מטורפת'. זאת הדרך הטובה ביותר לדבר אל אנשים החיים במציאות מטורפת. כמובן, רבים לא יבינו את החכמה שלך. אך היא לא מיועדת לרבים בכל מקרה. היא מיועדת לאלו כמוך, שמסוגלים לזהות את הרב ממדיות והאשליה של המציאות ואת מסך הערפל של המוסכמות החברתיות.

2.

על פני השטח, תפקידו של ליצן החצר הוא לשעשע את המלך שלו. חייו של המלך אינם קלים, בלשון המעטה. ניהול ממלכה הוא עניין נכבד, הדורש ממנו את כל משאבי נפשו. הוא האחראי לגורל בני עמו, החייב להגן עליהם ולדאוג לרווחתם. לא פעם עליו לצאת למלחמה על אויבים מבחוץ או לחולל רפורמה כלכלית או חינוכית מפנים. ייתכן שיש לו הרבה ידידים ב'מקומות הגבוהים', אך אין לשכוח שאדם כמוהו רוכש לו גם המון שונאים שנשבעו על קבר אבותיהם... לרצוח אותו.

חייו של מלך מלאים אתגרים עד הקצה ואין לו מנוחה לא ביום ולא בלילה. אם הוא מלך ראוי לשמו, איכפת לו מכל מה שקורה ברחבי ממלכתו והוא לוקח את תפקידו בכל הרצינות. אמנם, יש לו גם זכויות רבות מאשר לכל האחרים, עושר מופלג ועוצמה אדירה, שאין לאף אחד אחר בממלכתו, אך מה יועילו לך כל אלו כאשר לבך כבד עליך? רבים סבורים שאתה מעל החוק, אך מכיוון שאתה גם מגלם את החוק, אתה עלול להילכד בכפיתיות שלו. צא ולמד, שכל מלך חייב להתבדר לשעה קלה, להסיח את דעתו ולמלא פיו צחוק.

ליצן החצר בא לשעשע את המלך ולהראות לו את הצד העליז והשמח שבחיים. הוא מבדר אותו ומוציא אותו מרצינותו וקדרותו, גורם לו לשכוח את התוכניות הגדולות, הצרות, המאבקים והאויבים, שהוא מתעסק איתם ללא הרף.

אם תפקידו של משורר החצר הוא לפאר את המלך בשירי תהילה, להנציח את קרבותיו למען יזכרו אותו כל הדורות הבאים בנשימה עצורה, תפקידו של הליצן הוא לכאורה הרבה פחות 'ממלכתי' – להציע אתנחתא קומית לשעה קלה, שבה המלך מתפנה מכובד המשקל של אחריותו, נח ומחדש כוחותיו.

אכן, הצחוק יפה לבריאות והוא גם יפה להקל מעלינו את עומס המחויבות ועמל היומיום. הוא מסייע להרגעת העצבים ושיכוך הכאבים ולוא רק בעזרת תרופת סבתא עתיקה – היסח דעת. אין הבידור אלא צורה של התבדרות ויציאה מן הריכוז. כך, אתה ממוסס את המיקוד הצר של הרצון בנקודה אחת. הצחוק מסייע להרפות את הלפיתה החזקה, הכפייתית, לראות דברים בפרספקטיבה, להחזיר לנפש את האיזון והשלוה.

אך כאשר נעיין מעט בדמותו של הליצן, נתחיל לזהות כמה דברים מעוררי מחשבה. דומה, אין הליצן הזה אלא קריקטורה מבדחת וגם משפילה... של המלך עצמו! מעין גרסה ממוזערת, 'מִינִי מִי' שלו. כעת, הצחוק נעשה עמוק יותר וגם קצת... נבוך ומאויים.

חיקוי הוא אבי התולדה לכל אמנות לרבות הקומדיה. מי שמסוגל להתפעל או לצחוק הכי הרבה הוא מי שמזהה את המקור שעל פיו נעשה החיקוי. ומי כמו המלך שיכול להסתכל בליצן ולראות בו את... דמות עצמו בראי עקום!

אם המלך הוא רם ונישא מכל העם, הליצן שלו הוא בדרך כלל, גמד זעיר קומה. במקום הכתר, לראשו מצנפת מגוחכת. במקום שרביט הוא מחזיק בידו מקל עם פעמונים. אם המלך הוא התגלמות החוק, הליצן שלו הוא התגלמות האנרכיה והכאוס. אם אצילותו של המלך מחייבת, שפלותו של הליצן שלו מתירה את כל העכבות והמעצורים.

המלך צוחק כי כאשר הוא מסתכל בראי, הוא רואה את דיוקן עצמו מהופך לגמרי בדמותו הזעירה של ליצן החצר המופרע שלו. החיקוי הזה מאד משעשע אותו והוא גם מאפשר לו לפרוק את כל המטען הרגשי הכבד שהסתיר... אפילו מעיניו שלו.

במלים אחרות, הליצן הוא צד הצל של המלך, המגלה לעין כל, את כל מה שהמלך הזה טרח כל כך להצניע, לא רק מאחרים אלא אפילו מעצמו. ליצן טוב, מוכשר, יסייע למלך לפרוק את הצד הזה מבלי להביך אותו יתר על המידה. לצורך זה עליו להיות ערום כנחש ומומחה לפסיכולוגיית המעמקים. עליו להכיר לפני ולפנים את המלך שלו, לחשוף אותו בדיוק באותה המידה שהוא מסוגל לסבול.

3.

צחוק הוא תכופות פורקן של פחד. כל קומיקאי מוצלח יודע איך לגעת בפחדים הכי עמוקים שלנו ולעורר אותם. אך מדוע אנו צוחקים במקום לרעוד מפחד? איך קורה הנס הגדול הזה של הפורקן? אכן, אמנות הצחוק תורה היא, ולימוד היא צריכה. ובכן, הקומיקאי נוגע בפחד ומעורר אותו אך בו בזמן הוא גם מצליח לשכך אותו כאשר הוא מפזר רמזים שהסכנה... היא מדומה! כאשר המסר הזה נקלט בתת מודע, הפחד נרגע ומשתחרר... בצחוק.

כפי שידע יפה אפלטון, מי שמסוגל לחבר טרגדיה, מסוגל גם לחבר קומדיה. קומדיה היא טרגדיה שהסירו ממנה את העוקץ המכאיב והמשפיל, כאשר הוכיחו לנו שהסכנה היא... לא רצינית. יש כאן משחק עדין המחייב דייקנות עילאית בשימוש שהקומקאי עושה במינון התמהיל של פחד והתרתו על ידי הפיכתו לאשליה.

דוגמה פשוטה שעולה ברגע זה בדעתי, נופף למישהו מול עיניו בעכביש התלוי על חוט, ואז, הראה לו שהוא עשוי... מגומי. בתחילה, האיש נבהל. הסכנה נראתה לו אמיתית. גופו נדרך להימלט או לתקוף. אך ברגע שהראת לו שהעכביש המסוכן הזה הוא צעצוע ילדותי, גרמת לו לפרוץ בצחוק. המתח והחרדה שלו השתחררו בבת אחת. תחושת הסכנה התחלפה בתחושת הקלה ואפילו הודיה. המעבר הפתאומי הזה בין שני סוגי הרגש, מוליד את הצחוק.

לקומיקאי יש צורות שונות לרמז לנו שהסכנה שאנו חשים בה אינה אמיתית. תחילה, הוא משתדל להראות שהיא קורית למישהו אחר... לא לנו. אתה רואה אדם שהתחלק על בננה ונפל. אם הדבר היה קורה לך, זה היה מאד מכאיב ומשפיל, אך מכיוון שזה קורה למישהו אחר, אתה רואה את הסכנה אך בו בעת אתה גם חש מוגן מפניה.

אך יותר מזה, הסצינה מכילה רמזים שונים שגם האדם שהתחלק על בננה לא באמת סובל מזה. אחרת, היינו מזדהים איתו ושוב סובלים את הכאב והחרדה שלו. אך מה שאתה רואה זה לא מה שבאמת קורה. למשל, הקומיקאי מגזים בכל דבר עד קצה האבסורד. ההגזמה היתרה היא הרמז הנחוץ לנו לזהות שלא מדובר בדבר אמיתי שקורה מול עינינו אלא במשהו מבוים.

ככל שהקומיקאי מוכשר יותר, כך הוא מצויד בערכה עשירה יותר של רמזים לשכנע את התת מודע שלנו שהסכנה היא באחת, אמיתית ומדומה. עליה להיות די מוחשית כדי לעורר בנו פחד, אך היא גם צריכה להיתפס כמדומה על מנת ליצור את ההקלה והפער שיוליד צחוק של שחרור.

המשוואה הזו תסביר מדוע הקומיקאי דומה ללולין המהלך על חבל. עליו להיות אמן של איזון עדין בין הפכים. די שיפחיד אותנו קצת יותר מדי או שלא יידע לפוגג כיאות את תחושת המציאות, כדי להשאיר אותנו בחרדה ולחנוק בקרבנו את הצחוק שניסה לעורר. במקום לעורר צחוק, הוא מעורר אימה, תיעוב וזעם. הוא גרר אותנו אל הסכנה, עורר את הפחדים שלנו, אך לא ידע או לא רצה לשכך אותם כיאות. אם הוזמנו לקומדיה, אנו מתמרמרים בצדק על העוול שנעשה לנו. כמובן, כקומיקאי אתה נוטל לא פעם סיכון מקצועי כאשר אתה חוצה את הגבול. ההגזמה, ממש כמו החשיבה עצמה, היא האמא של כל הקומדיות. אך גם במלאכת ההגזמה הזו אפשר... להגזים.

ליצן המלך חי בסכנה תמידית לחצות את הגבול העדין באופן שבו הוא מעורר צחוק במלך ובפמליה שלו. לא ליצן אחד מצא את עצמו בחברתו הלא מצחיקה כלל של... התליין. הוא לא העריך נכונה את כוח ההכלה של המלך שלו. הוא הגזים וחצה את גבול הטעם הטוב. רק עכשיו, כאשר הוא מוצא להורג, דומה שהוא מצליח לבדח את דעת כולם. לפעמים, ליצן טוב מצליח לשעשע את כולם כאשר הוא... מתנדנד על החבל.

לקיסרי רומא היה אדם מיוחד שהיה ממונה להזכיר לו את... יום מותו, במיוחד כאשר היה נוסע במרכבה מפוארת באיזה טקס ממלכתי וזוכה לכבוד אלוהי מכל נתיניו. כאשר ההמונים היו מריעים לו, כאשר היה חונך מקדש או ארמון, כאשר היה חוזר מן הקרב מנצח, היה אותו אדם לוחש לו, 'זכור את יום המוות'.

אכן, מי שזוכה לכבוד המנפח לו לאין שיעור את האגו, הופך אותו בעיני עצמו ובעיני אחרים לאל כל יכול, צריך להזכיר לעצמו שהוא אדם, ככל אחד אחר. אולי השעה משחקת לו, אך בהכרח תגיע שעה אחרת, קשה ואפלה, שבה יתגלה שהוא תמיד הלך... בדרך כל בשר.

אולי התפקיד הנכבד ביותר של ליצן המלך הוא להזכיר לו כמה הוא אנושי, פגיע, וקצר ימים ככל אדם אחר בממלכתו. בעצם דמותו הוא משקף למלך תת אישיות המצויה בתוכו, צד צל כלשהו, עלוב ומכוער. אישיות חלופית שהיתה עשויה להיות... הוא עצמו, אם הגורל היה מחלק את הקלפים קצת אחרת.

לא פעם, המלך משתעשע כאשר הוא מציע לליצן החצר שלו להחליף אותו על כסאו בעוד הוא, המלך, ממלא את תפקידו של הליצן. שוב, היפוך התפקידים הזה מהלך על חבל דק בין צחוק לאימה ורק חוש ההומור ורוחו הטובה של המלך יכולה להציל את הליצן שלו מעונש אכזרי על כך שהזכיר למלך קצת יותר מדי עד כמה הוא אנושי ואפילו... מגוחך.

4.

ספר הזוהר מספר לנו על אחד הבדחנים המענינים ביותר... דויד המלך, המכונה בהיקשר זה, 'בדחנא דמלכא' – דויד המלך היה הליצן הפרטי של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. הוא היחידי שידע איך לשעשע ולהצחיק את המלך הזה וללמד אותו להיות... יותר אנושי.

ככלות הכל, למלך הזה אין מועיל בלחשן האומר לו לזכור את יום המוות, שהרי הוא אלמותי. דרכו אינה דרך כל בשר אלא דרך אחרת, המיוחדת לו, שאין בני תמותה יכולים לרדת לסוף דעתה.

איך אתה, הליצן של מלך מלכי המלכים, מסוגל להצחיק את אלהים? אינך יכול להראות לו עד כמה הוא אנושי, שהרי... אינו. אך אתה יכול להראות לו עד כמה אתה, בן התמותה... אלוהי. בכל אופן, עליך להזהר שלא רק תתנשא אלא גם תראה למלך שלך, שאתה מתבטל אליו לחלוטין. הפער שאתה יוצר בדמות עצמך בין התנשאות שאין כמותה לשפלות עצמית שאין כמותה... מצחיק את אלוהים.

חז"ל אומרים שאחרי החטא שדויד המלך חטא בבת שבע, עליו נענש קשות, דויד אומר לאלהים שהוא ביצע את החטא הזה... למענו. "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך." - תהילים, פרק נא', פסוק ו'

 וכך כותב רש"י על הפסוק הזה, השם את דבריו בפי דויד, "כח היה לי להתגבר על יצרי אלא שלא יאמרו 'העבד נצח את רבו', שאמרתי לפניך 'בחנני ונסני', ובחנתני ולא נמצאתי שלם כדי שתצדק אתה ולא אני."

 במלים אחרות דויד אומר, "תדע לך, אלוהי, שאם הייתי רוצה, יכולתי להימנע מן החטא הזה. לא עשיתי אותו למען בת שבע או למען מישהו אחר. עשיתי את החטא הזה למענך, כי רציתי שאתה תצא צדיק כנגדי. בקשתי שתבחן אותי אבל אם הייתי יוצא לגמרי זכאי, זו היתה התנשאות מצידי. העדפתי שתמצא אותי חסר ותוכל להעניש אותי בצדק. למעשה, בחטא הזה הוכחתי שאני העבד הכי נאמן שלך. הקרבתי את הטוהר המושלם שלי, את חפותי, את רוח הקודש שלי, כדי שאתה תצא... שופט צדק."

 הדיבור הזה של דויד המלך מצחיק את אלהים עד דמעות. באותו דיבור עצמו, הליצן שלו גם מתבטל אליו וגם מתנשא מעליו. הוא מכריז על חטאו באותו נשימה שבה הוא מצהיר על חפותו. הוא מזכה את עצמו ותוך כדי כך הוא הופך את אלהים עצמו הסיבה לחטא שלו. הוא עושה משהו בניגוד לרצונו של אלהים ודוקא בכך מנסה להוכיח לו שהוא העבד הכי נאמן שלו. 

מי כמו דויד יודע איך לשחק בעיני אלהים את הליצן המשוגע, הגאוני, שכל דבריו בכפלי משמעות ומעשיו מסיחים את הדעת מכוונתו האמיתית. והרי הוא כבר תרגל זאת בעבר כאשר נאלץ לברוח מפני שאול לעיר גת הפלישתית ולהופיע בפני מלכה, אכיש. דויד ידע ששמו כבר יצא לתהילה כגיבור מלחמה עברי. אם אכיש יחשוש מפניו, הוא יוציא אותו להורג. לכן, הוא העמיד פני משוגע, שאינו שולט בתנועותיו ומזה ריר על זקנו. כאשר המלך ראה אותו, הוא אמר לעבדיו: "הנה, תראו, איש משתגע. למה תביאו אותו אלי? החסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי?" - שמואל א, פרק כא'

 הרי לכם ליצנות רפואית מהסוג האמנותי ביותר. להציל את עצמו ממוות, דויד 'מוריד פרופיל' בהעמידו פני משוגע, אך הוא עושה זאת בצורה כה 'מוצלחת' שהדעת נותנת, שאכן נזרקה בו באותה שעה שמינית ויותר של שגעון. לאמור, כדי לשחק כיאות את תפקיד המשוגע, עליך להיות באמת... קצת משוגע.

 כעת, כאשר הוא מציג הצגה דומה בפני אלהים, דויד מנסה לשכנע אותו שהוא גם גאון וגם משוגע, חוטא וצדיק בנשימה אחת, שלא היה ולא יהיה אחד ברמתו. זה משעשע את אלהים עד כדי כך, שהוא הופך את הליצן שלו... למלך המשיח.