הסכנה הגדולה ביותר במפעל כמו שלי היא אובדן התמונה הגדולה. לאחר שפירקתי את התרבות האנושית לגורמיה, לאחר שניתחתי כל צורה סימבולית בנפרד והדגשתי את האוטונומיה והחוקיות הפנימית שלה, עלול להיווצר הרושם המטעה שהיקום הרוחני של האדם אינו אלא ארכיפלג של איים מבודדים. אי השפה, אי המיתוס, אי האמנות, אי המדע – כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אך אין גשרים ביניהם, ואין אוקיינוס משותף המקיף את כולם. זוהי תמונה של שבר, של פיצול, תמונה המשקפת אולי את חרדותיו של האדם המודרני, אך היא אינה משקפת את האמת העמוקה של הרוח האנושית. המשימה הגדולה, המשימה המסכמת, הייתה אם כן להראות את האחדות העמוקה, את הקשר האורגני, המסתתר מתחת לריבוי הצורות.
השפה, המיתוס, האמנות, הדת והמדע אינם איים מבודדים. הם קולות שונים בתזמורת אחת גדולה, כלי נגינה בעלי גוון, טכניקה ותפקיד שונים, אך כולם יחד מנגנים יצירה אחת, מורכבת ורבת פנים: הסימפוניה של הרוח האנושית. ומהו הנושא המרכזי של הסימפוניה הזו, המוטיב החוזר בכל פרק ובכל תפקיד? זהו אותו דחף יסודי, ראשוני, שדיברתי עליו מתחילת דרכנו: הדחף להעניק צורה ומשמעות לעולם. זהו המאבק הנצחי של הרוח האנושית כנגד התוהו ובוהו, כנגד הכאוס חסר הפשר של הקיום. האדם הוא היצור היחיד שאינו יכול לשאת את המציאות כפי שהיא. הוא חייב לעצב אותה, לארגן אותה, להפוך אותה ליקום, לקוסמוס, לעולם בעל סדר.
כל אחת מהצורות הסימבוליות היא אסטרטגיה שונה במאבק הזה. השפה עושה זאת על ידי מיון והבחנה. המיתוס עושה זאת על ידי דרמטיזציה והאנשה. האמנות עושה זאת על ידי התבוננות והעצמת הצורה. המדע עושה זאת על ידי הפשטה ומדידה. כולן, ללא יוצא מן הכלל, הן ביטויים שונים של אותה "אימה מפני הריק" (horror vacui) הרוחני, של אותו רצון בלתי נלאה להפוך את הזרם העיוור של החוויה לנהר הזורם בערוצים של משמעות. אך הקשר ביניהן עמוק יותר מאשר רק מוצא משותף. הן אינן רק אחיות שהלכו כל אחת לדרכה. הן מנהלות ביניהן דיאלוג מתמיד, לעיתים הרמוני, לעיתים צורם. הן משלימות זו את זו, שואלות זו מזו, ומאתגרות זו את זו. המדען הגדול ביותר, בחיפושו אחר תיאוריה "אלגנטית" ו"פשוטה", מונע על ידי דחף אסתטי, שאינו שונה במהותו מהדחף של האמן. האמן, מצידו, משתמש לעיתים קרובות במבנים ובארכיטיפים שמקורם במיתוס. הנביא הדתי, כדי להעביר את המסר המוסרי שלו, חייב להשתמש בכוחה המטפורי והפיוטי של השפה.
ההיסטוריון, כדי להפוך את הכרוניקה היבשה לסיפור חי, חייב להיות בעל רגישות של סופר. ולעיתים, הדיאלוג הופך למאבק, למלחמה של ממש. המדע יוצא למסע צלב כדי "לנקות" את העולם מהאמונות הטפלות של המיתוס והדת. הדת, מצידה, חוששת מהכוח המפתה והחושני של האמנות, ומנסה לרתום אותה לשירותה או לדכא אותה. המיתוס, בדמותו המודרנית – האידיאולוגיה הפוליטית – מנסה להכפיף את המדע והאמנות למטרותיו, ולהפוך אותם לכלי תעמולה. המאבקים הללו אינם תקלה במערכת; הם המנוע של הדינמיקה התרבותית. המתח בין הצורות השונות הוא שמייצר את האנרגיה, הוא שמאלץ כל צורה להתפתח, להגדיר את עצמה מחדש, ולהתמודד עם אתגרים חדשים. לכן, להבין את האדם זה להקשיב למלוא המורכבות של הסימפוניה הזו. זוהי טעותו של המומחה צר האופקים, המקשיב רק לכלי הנגינה שלו. הפילולוג שקוע רק בשפה, התיאולוג רק בדת, המדען רק במדע. כל אחד מהם שומע רק קול אחד, ומכריז שהוא הוא המוזיקה כולה.
תפקידו של הפילוסוף של התרבות הוא להיות המאזין האידיאלי. לשבת באולם הקונצרטים, לעצום עיניים, ולהקשיב לאופן שבו נושא המלודיה, שהופיע לראשונה בקלרינט העדין של האמנות, מפותח לאחר מכן בעוצמה על ידי כלי הקשת של השפה, מקבל ליווי דרמטי מהתופים של המיתוס, ולבסוף מפורק ומורכב מחדש במבנה הפוגלי המורכב של המדע. אין היררכיה בין הכלים. אין כלי "טוב" או "חשוב" יותר מהאחר. לתזמורת דרושים גם הכינור וגם הקונטרבס, גם החליל וגם המצילתיים. כל כלי שתסיר, והיצירה תהפוך דלה יותר, חסרה. גדולתו של האדם אינה נעוצה באף אחת מהצורות הסימבוליות לבדה, אלא ביכולתו המופלאה לנגן על כל הכלים הללו, לעבור ביניהם, ולטוות מהם את המארג העשיר והאינסופי שאנו מכנים "תרבות". להבין את האדם זה לא לבחור כלי, אלא ללמוד להקשיב לסימפוניה כולה, על ההרמוניות המופלאות והדיסוננסים הצורמים שבה. כי בתוך המוזיקה הזו, ורק בתוכה, אנו יכולים למצוא את עצמנו.
