כדי להבין את הדת, עלינו לחזור אל השורש, אל החוויה הראשונית, הקדם-רציונלית, שממנה היא נובעת. התיאולוג הגרמני רודולף אוטו היטיב לכנותה "הנומינוזי", החוויה של ה-mysterium tremendum et fascinans – המסתורין המרעיד והמהפנט גם יחד. זוהי אינה חוויה של הבנה, אלא של התמוססות. זוהי תחושת האפסות המוחלטת של היצור הקטן והסופי אל מול כוח אינסופי, מסתורי, שאינו ניתן להכלה. זוהי תחושת התלות המוחלטת, הרגש הטהור של היותך "יציר" מול כוח שאינך מבין, אך אתה יודע שהוא מחזיק את גורלך בידיו. הרגש הראשוני הזה, רגש ה"קדושה", הוא מיתי לחלוטין במהותו. הוא קדם-מוסרי. הכוח הקדוש הראשוני אינו "טוב" או "רע" במונחים שלנו. הוא פשוט כוח. הוא מסוכן, טעון, כמו כבל חשמל חשוף. אפשר להשתמש בו, אך הוא יכול גם להרוג אותך. המושג המקביל לו בעולם הפרימיטיבי הוא ה"טאבו". דבר שהוא טאבו אינו בהכרח "רע"; הוא פשוט "טעון" בכוח קדוש, ואסור לגעת בו, פן תתחשמל. הקדושה והטומאה, בשלב זה, הן שני צדדים של אותו מטבע, מטבע הכוח המאגי.
האלים של המיתולוגיה הקדומה אינם מודלים לחיקוי מוסרי. הם יצריים, קפריזיים, נוקמים ונוטרים, בדיוק כמו בני האדם, רק עם הרבה יותר כוח. הם התגלמות כוחות הטבע – רבי עוצמה, אדישים, ולעיתים קרובות אכזריים. זוהי נקודת המוצא של כל דת. אך כאן, בדתות הגדולות של העולם, מתרחש אחד המהפכים הרוחניים המדהימים ביותר בתולדות האנושות. מתחולל תהליך איטי, כואב, של זיכוך, של סובלימציה. הרגש המיתי הגולמי אינו נעלם, אך הוא מתחיל לעבור עיבוד. הדת, במיטבה, היא המאמץ הבלתי פוסק להכניס היגיון מוסרי לתוך הכאוס של הכוח המיתי. היא שדה הקרב התמידי בין שתי צורות סימבוליות: המיתוס, עם ההיגיון הרגשי והכוחני שלו, והאתיקה, עם ההיגיון האוניברסלי והרציונלי שלה. המהפכה הזו מתבטאת באופן הברור ביותר בשינוי תפיסת הרצון האלוהי. במיתוס, רצון האל הוא שרירותי. האל דורש קורבנות, טקסים, ציות עיוור לחוקים שרירותיים, שכל מטרתם היא להפגין כניעה לכוחו.
אך בדתות האתיות הגדולות, מתרחשת תפנית דרמטית: הרצון האלוהי חדל להיות שרירותי והופך להיות רצון מוסרי. אלוהים אינו רוצה עוד קורבנות דם, אלא "לב נשבר ונדכה". השאלה המרכזית אינה עוד "מה עליי לעשות כדי לרצות את האל?", אלא "מהי חובתי המוסרית כלפי הזולת?". הדוגמה המובהקת ביותר למהפך זה היא נביאי ישראל. הם היו מהפכנים דתיים. הם קמו כנגד דת המקדש הפולחנית, שהייתה עדיין שקועה עמוק בהיגיון המיתי של הריצוי באמצעות טקסים. ובפיהם הייתה בשורה חדשה, מזעזעת: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'?... חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט...". הנביאים הפכו את אלוהי ישראל מאל שבטי, קנאי וצמא דם, לאל אוניברסלי של צדק ומשפט. הם לקחו את הכוח המיתי האדיר של האל, ורתמו אותו למטרה אתית. הם הפכו את הטאבו ("אל תעשה כך וכך, כי האל יכעס") לציווי אתי ("אל תעשה כך וכך, כי זהו רוע, וזה פוגע באחיך האדם, שנברא בצלם אלוהים"). זהו המאבק שלעולם אינו נגמר. הדת היא הדיאלקטיקה המתמדת בין שני הקטבים הללו. בכל דת, בכל רגע היסטורי, ובתוך לבו של כל מאמין, מתחולל המאבק הזה. מצד אחד, ישנו הדחף המיתי, הנוסטלגיה אל הביטחון שבטקס, אל הוודאות שבציות העיוור, אל תחושת השייכות השבטית, אל ההפרדה הברורה בין "אנחנו" (הנבחרים, הטהורים) לבין "הם" (הכופרים, הטמאים). זהו הדחף שמוביל לפונדמנטליזם, לקנאות, למלחמות דת.
ומצד שני, ישנו הדחף האתי, הדרישה האוניברסלית לצדק, לחמלה, לאהבת הזולת, הדרישה להתעלות מעל הזהות השבטית ולהכיר באנושיות המשותפת לכולם. זהו הדחף שמוביל למיסטיקה, להומניזם דתי, לרפורמה חברתית. הדת, אם כן, אינה ישות אחת. היא מתח. היא תנועה מתמדת בין שני קטבים. היא המאמץ הטרגי וההרואי להפוך את הכוח העיוור של המיתוס לחובה מוסרית, להפוך את הפחד מפני האל לאהבת האל, ואת אהבת האל לאהבת האדם. המאבק הזה הוא הדרמה הגדולה של התרבות האנושית, והוא רחוק מלהסתיים. הוא מתחולל סביבנו ובתוכנו, בכל פעם שאנו שואלים את עצמנו האם "להיות דתי" פירושו לקיים את הטקס, או להיות אדם טוב יותר.
