ישנה אי-הבנה נפוצה, כמעט ילדותית, לגבי טבעה של ההיסטוריה. על פי אי-הבנה זו, ההיסטוריה היא מין מחסן ענק, ארכיון מאובק שבו מאוחסנות כל "העובדות" על העבר, מסודרות יפה לפי תאריכים. תפקידו של ההיסטוריון, על פי תפיסה זו, הוא להיות מחסנאי נאמן: למצוא את העובדה הנכונה על המדף הנכון, לנער ממנה את האבק, ולהציג אותה לראווה. זוהי תפיסה מנחמת, אך היא שקרית לחלוטין. ההיסטוריה אינה רק אוסף של עובדות על העבר. היא צורה סימבולית, אולי המתוחכמת מכולן, שבאמצעותה אנו בונים את העבר, כדי שנוכל לחיות בהווה ולתכנן את העתיד.
הטעות הראשונה היא הבלבול בין "העבר" ל"היסטוריה". העבר הוא התוהו ובוהו המוחלט. הוא כל מה שקרה אי פעם, בכל מקום, לכל אחד. כל עלה שנשר, כל מחשבה שחלפה בראש, כל מילה שנלחשה, כל דמעה שזלגה. זהו אוקיינוס אינסופי, כאוטי, של אירועים ששקעו לתהום הנשייה. הוא אינו קיים "שם בחוץ" כדבר שניתן לתפוס אותו. הוא אבד לבלי שוב. וההיסטוריה? ההיסטוריה היא המפה שאנו משרטטים של האוקיינוס הזה. היא ניסיון נואש, הרואי, להטיל רשת של משמעות על פני התהום. ההיסטוריון אינו צוללן המוצא תיבות אוצר של עובדות. הוא קרטוגרף. הוא עומד על החוף של ההווה, מתבונן בגלים, ומנסה לשרטט את קווי המתאר של היבשות השקועות, את מסלולי הזרמים הנסתרים, את המקומות שבהם שוכנות מפלצות ים. המפה אינה האוקיינוס. היא סמל שלו. היא מבנה, נרטיב, שאנו יוצרים. וכמו כל יוצר, ההיסטוריון הוא קודם כל אמן של בחירה. מתוך מיליארדי העצמות היבשות הפזורות בעמק העבר, הוא בוחר אילו מהן לאסוף. הוא מחליט איזו עצם שייכת לאיזו, וכיצד לחבר אותן כדי ליצור שלד בעל צורה והיגיון. הוא מפיח רוח חיים בעצמות היבשות הללו, כפי שעשה הנביא יחזקאל, אך הרוח שהוא מפיח היא תמיד הרוח של זמנו שלו.
העבר אינו מדבר; ההיסטוריון הוא זה שנותן לו פה. כאן אנו מגיעים לנקודה המכרעת: אנו משחזרים את העבר תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מתוך נקודת המבט של ההווה. השאלות שאנו שואלים את העבר הן תמיד השאלות שמטרידות אותנו היום. אם אנו חיים בתקופה של מהפכות חברתיות, נחפש בעבר סיפורים על מרידות עבדים ומאבקי מעמדות. אם אנו חרדים ממשבר אקולוגי, נחקור את ההיסטוריה של יחסי האדם והטבע. אם אנו עסוקים בפוליטיקה של זהויות, נכתוב מחדש את ההיסטוריה מנקודת מבטן של נשים, מיעוטים וקבוצות מושתקות. העבר הוא באר משאלות אדירה; אנו צועקים לתוכה את שאלותינו, וההד החוזר אלינו נשמע לנו תמיד כמו תשובה. לכן, כל דור כותב את ההיסטוריה מחדש. כל דור בוחר את גיבוריו ונבליו, את רגעי השיא והשפל שלו. נפוליאון יכול להיות גאון צבאי ומשחרר אירופה בעיני דור אחד, ורודן צמא דם ומדכא לאומים בעיני דור אחר. המהפכה הצרפתית יכולה להיות שחר החירות או תחילתו של הטרור המודרני. אין גרסה "אובייקטיבית" אחת, כי אין נקודת מבט שמחוץ לזמן.
ההיסטוריה, אם כן, היא המפעל שבאמצעותו חברה בונה את הזיכרון הקולקטיבי שלה, כלומר, את זהותה. זיכרון, בין אם הוא אישי או קולקטיבי, אינו הקלטה מדויקת של מה שהיה. הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. הסיפור הזה מסביר לנו מאין באנו, מי אנחנו, ולאן אנו הולכים. הוא נותן לנו תחושה של המשכיות, של גורל משותף. הוא מעניק לגיטימציה למבנה הכוח הקיים, או קורא עליו תיגר. לכן, המאבק על ההיסטוריה הוא תמיד מאבק פוליטי. לשלוט בסיפור העבר זה לשלוט בהווה. זו הסיבה שמשטרים טוטליטריים תמיד ממהרים לשכתב את ספרי ההיסטוריה, למחוק דמויות מהתמונות, להמציא "עובדות" חדשות. הם מבינים אינסטינקטיבית את מה שאני טוען כאן: ההיסטוריה אינה מדע על העבר, אלא אמנות של יצירת העתיד. על ידי כך שאנו מחליטים כיצד לזכור את העבר – מה להדגיש, מה להשמיט, את מי להאדיר ואת מי לגנות – אנו מעצבים את תודעתם, את ערכיהם ואת שאיפותיהם של הדורות הבאים. ההיסטוריון, במיטבו, מודע לאחריות האדירה הזו. הוא אינו רק כרוניקן, הוא גם אינו תועמלן. הוא אמן ואתיקן. הוא נאמן למקורות, לתעודות, לעצמות היבשות. אך הוא גם יודע שתפקידו הוא ליצור מתוכן נרטיב משמעותי, סיפור שיאיר את ההווה ויפתח אפשרויות לעתיד. הוא יודע שלכתוב היסטוריה זה לא להביט לאחור במראה האחורית, אלא להחזיק פנס ולהאיר את הדרך קדימה, גם אם האור חושף שבילים מפחידים ומפותלים שלא ידענו על קיומם.
